אמרי בינה/דיני עדות/כט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני עדות כט

סי' כט

כתב הרמב"ם פ"ה מעדות אין חותכין דין מן הדינין עפ"י ע"א לא דיני ממונות ולא דיני נפשות שנאמר לא יקום עד אחד כו' ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה בב' מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערוף כמו שביארנו וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה ויש לדקדק מדברי הרמב"ם מדסתם וכ' בסוטה שלא תשתה ולא פירש דעד א' האומר נטמאה נאמן לאסור משמע דס"ל דנאמן אף להתיר כשמעיד שלא נטמאה באותו סתירה ועיין מ"ש בחלק הראשון דיני שחיטה סוף (סי' ה') הבאתי דברי הא"ר דמסתפק בזה ודברי הנו"ב דפשיטא ליה דהואיל דיש רגלים לדבר אין עד אחד נאמן לומר לא נטמאה ומדברי רשב"א בש"מ כתובות דמשמע דעד א' נאמן ומדברי ירושלמי (סוף פ"ו) דסוטה דמשמע דאינו נאמן ועיין תוס' מס' סוטה (דף כ"ח) ד"ה מה דהקשו וכי אצטריך קרא למיסר ספיקא וכתב דהכתוב אוסרה קודם שתיה כאלו הוא ודאי ועשה איכא משמע קצת כיון דהוא בכלל עשה ואינו כשאר ספיקות שוב אין עד א' נאמן. אך י"ל להיפך ממה דדחקו תוס' לומר נ"מ דאפילו אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה ולא כתבו בפשיטו' הנ"מ אף לב"ד של מטה דהכתוב אסרה כאלו הוא ודאי דאין ע"א נאמן להתירה ולומר דלא נטמאה סברו דבאמת נאמן אף דיש רגלים לדבר ויש לצדד לכאן ולכאן בדברי תוס' ובדברי הרמב"ם י"ל אף דסתם וכ' האמינה תורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מ"מ כיון שכתב כמו שביארנו ובהלכות סוטה אינו מבואר רק דהעד האומר נטמאה נאמן לאסור י"ל דסובר דלהתיר א"נ כיון דיש רגלים לדבר וכמו שהוכחתי שם מדברי הירושלמי:

ויש להעיר למה כ' הרמב"ם דרק בב' מקומות האמינה תורה עד אחד הא נאמן עד אחד באיסורין לא מבעיא אם נאמר כמו"ש הש"ך יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ט"ז) דדעת הרמב"ם כשיטת האחרונים דנאמן לאסור אף נגד חזקה היכא דאינו מכחישו מדכ' בהלכות נזיר דבשותק או מסתפק לו מביא קרבן עפ"י עד אחד וע"כ דנאמן מה"ת א"כ למה כ' בב' מקומות האמינה תורה עד א' הא בכל איסורין נאמן ע"א אלא אף אם נאמר דדעת הרמב"ם כשיטת התוס' וסייעתם דאינו נאמן רק מטעם שתיקה כהודאה דמיא ולא משום נאמנותיה של העד הוא מ"מ זה דוקא היכא דאתחזק התירה אבל היכא דיש ספק לפנינו נאמן עד א' לברר הדבר כמו בחתיכה ספק חלב ס' שומן דנאמן עד אחד לומר דחלב הוא ומחזקינן לאיסור אף ללקות אח"כ ע"ז למי שאכל כמבואר ברמב"ם הלכות סנהדרין (פט"ז) דהאיסור עצמו בעד א' יוחזק. ובאמת מכמה מקומות ברמב"ם יש להוכיח דדעתו כמו"ש הש"ך דאף בא"י עא"נ ולא מטעם שתיקה כהודאה ועיין רמב"ם (פ"ט) מאישות עד אחד אומר מקודשת היא וע"א אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ועיי"ש במ"מ דהכחשתה ל"מ כיון דמסייע לה העד לומר דלא נתקדשה ואם היא א"י סובר אף אם לשאת תצא וע"כ שם הוא רק מדרבנן דמד"ת אין דבר שבערוה פחות משנים ואם באיסורין לא האמינה התורה עד אחד אף בלא הכחשת הבע"ד למה החמירו חכז"ל באישות כל כך א"ו כיון דבאיסורין נאמן עד אחד בלא הכחישו לכך החמירו חכז"ל גם בדבר שבערוה ועיין מ"ש באורך בזה בח"ר דיני שחיט' (סי' ה') וכן לא מצינו ברמב"ם דיאמר דמטעם שתיקה נאמן עד אחד באיסורין שהוא כהודאה רק כ"ז דלא הכחישו נאמן משמע דס"ל מצד נאמנות שלו וא"כ יש לדקדק למה כתב הרמב"ם דרק בב' מקומות האמינה תורה עד א' וא"ל דכוונתו בהכחשת הבע"ד דאעפ"כ האמינה התורה לעד אחד גבי סוטה אבל באיסורין אם מכחישו הבע"ד א"צ דהא הרמב"ם כתב בעגלה ערופה שלא תערוף ושם אם יש מי שמכחישו מיד ג"כ אינו נאמן א"כ לענין איסור באינו מכחישו ג"כ נאמן:

שוב ראיתי בספר קדושת יו"ט מהגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל (סי' טו) דעמד ע"ד הרמב"ם בזה למה לא מנה נמי דעד א' נאמן באיסורין וכתב ואולי הרמב"ם סובר כשיטות ר"ת ודעימיה דמטעם שתיקה כהודאה הוא וכבר כתבתי דזה לא נראה מכמה מקומות ברמב"ם וכמו שכתב הש"ך יו"ד בדעת רמב"ם דמטעם נאמנותו דעד א' הוא ובא"י ג"כ נאמן וגם הא עכ"פ בספק נאמן לברר והוחזק על ידי ע"א אף ללקות. ואף בדבר שבערוה נאמן עד אחד לברר האיסור:

ויש לומר למה שהוכיח הכו"פ (סוף סי' ל"ט) בדעת הרמב"ם דסובר כדעת הריטב"א דל"א כ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים ואין עד א' יכול להכחישו כשבאו בזה אחר זה רק בדבר שבערוה דצריך ב' אבל בשאר איסורין דעד א' נאמן אין לו נאמנות יותר מעד אחד אפילו בא בתחילה וכתב דבסוטה ובעגל' ערופה גלי קרא דבזה הוי כב' עיי"ש ובספרי ח"ר (סי' ד') גמגמתי הרבה בדבריו דבסוטה ועגלה ערופה צריך קרא להאמין עד אחד עיי"ש וכתבתי דאדרבה ממה דכתב הרמב"ם האיסור הוחזק בעד אחד ללקות עליו יש להוכיח דהוי כב' דאם היה עד אחד יכול להכחיש ל"ה לוקין ע"י עדותו של הראשון אולם כתבתי מדסתם הרמב"ם משמע דאף ע"י עד פסול כמו אשה גם כן הוחזק האיסור ללקות אף דסובר דעד כשר יכול להכחיש עד פסול אף בזה אחר זה ועיין בדברי חיים יו"ד (סי' כ"ז) דדעתו באמת בדברי הרמב"ם דדוקא בעד כשר דהוי כב' ואין א' יכול להכחישו אז הוחזק בעד א' ללקות ולא על ידי עד פסול ומתרץ בזה קושית הפנ"י על הרמב"ם מהא דאין האב נאמן לומר קדשתי בתי לסקול ע"י. ומ"מ אין הכרח ברור לזה דיסבור דגם באיסורין אמרינן כ"מ שהאמינו לעד אחד הוי כב' ויש לומר דסובר כדעת הריטב"א וכמו שכתב הכו"פ וקושי' הפנ"י יש ליישב בכמה דרכים אחרים ואם כן יש לומר דהרמב"ם בא ללמדנו דאין חותכין דין מן הדינין עפ"י עד א' שיהיה ברור ושאין עד א' יכול להכחישו ובב' מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה ובעגלה ערופה ומדבריהן בעדות אשה שמת בעלה בזה נחתך הדין ונאמן עד א' כשנים ואין אחר נאמן להכחישה הואיל דמן הדין היה צריך שנים ע"כ דיש כח להעד א' כב' וכן מדבריהם בעדות אשה דמן הדין אין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ דחכז"ל האמינוהו כב' מטעם דדייקא או משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי ואח"כ כתב כ"מ שעד א' מועיל אשה ופסול כ"כ מעידי' ואף דלא האמינום כב' ועד כשר יכול להכחישם וכבר כתבתי לעיל (סי' כ"ד) דיש הבדל בין סוטה לעגלה ערופה וסמך הרמב"ם בזה במה שכ' במקומו דבסוטה גזלן דאורייתא א"נ כמו בעדות אשה דמת בעלה ושלא לערוף אף גזלן דאורייתא נאמן שלא לערוף [ובס' קדושת יו"ט שם רוצה לומר בדעת הרמב"ם מדלא ביאר בהלכות סוטה באשה אמרה נטמאה דלא אלימה ליחשב כב' עדי' כדי שנאמר אין דבריו של אחד במקום שנים כמו שכ' בהלכות רוצח ס"ל דבסוטה כיון דאיכא רגלים לדבר דקנא לה ונסתרה אלים טפי ואף אשה ופסול חשבינן כעד כשר לחשוב כב'. וזה נגד דעת אחרונים וגם הא חזינן דשלא לערוף אף גזלן דאורייתא נאמן לומר ראיתי את ההורג ובסוטה אינו נאמן ועוד יש כמה הוכחות נגד זה] ולא מנה הרמב"ם כאן דעא"נ באיסורין כיון דלא האמינוהו כב' ואף א' יכול להכחישו אח"כ ולא נקרא חתוך הדין דהוי רק כמודיע דנאמן כשאינו מכחישו אם לאיסור אם להיתר מטעם דאין אדם חוטא ולא לו או מדכתיב או הודע אליו מ"מ אם אין מכחישין מהימן כמבואר כריתות (דף י"ב). ולפי"ז משמע קצת מדברי הרמב"ם מדכתב ומפי השמועה למדנו שקם הוא לשבועה דבזה נמי אמרינן כ"מ שהאמינה תורה עד א' הוי כב' ואין עד המכחישו אח"כ פוטרו ודלא כמו שכתב הש"ך (סי' פ"ז) ועיי"ש מ"ש בתומים וקצוה"ח וי"ל נמי כיון דכל מקום שב' מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה ואם היה לו צירוף עוד היו מחייבין ממון ולא היינו משגיחין על העד המכחיש כלל לכך נמי חייב שבועה כדי שיתברר הדבר אף דעד אחד מכחישו ואכ"מ בזה:

וכן נמי לענין דיני ממונות היכא דאין אחד מוחזק דמבואר בר"ן חולין פ' גה"נ דעד אחד נאמן להחזיר אבידה ע"י כשמעיד למי הוא האבידה הואיל דליכא ח"מ והא דמבואר ב"מ (דף כ"א) בזה אמר סימנים וזה אמר סימנים ועד א' דיניח שם כיון דכל אחד אומר סימן מיגרע גרע כמו שכתבו האחרונים ובאמת תליא בזה אם עד אחד נאמן בדבר שבערוה בלא איתחזק איסורא ואם בדבר שבערוה עד אחד נאמן היכא דליכא חזקה כמו כן לגבי ממון היכא דליכא ח"מ עד אחד נאמן דילפינן דבר דבר מממון. וכמו שכתב מהרי"ק (סי' ע"ב) ומה שהשיג עליו הש"ש (ש"ו פ"ג) דגבי ממון אף להחזיק אין עד אחד נאמן דבריו תמוהין דודאי מה שבלעדי העד היינו מחזיקים לדבר כמו שהוא אף להוציא אין עד אחד נאמן לפטור רק אם עד פוטר משבועה יש מחלוקת הפוסקים אבל דבר שהוא בספק יש לומר דעד א' נאמן וכ"כ בדבר שבערוה. וכבר כתבו האחרונים דדעת הר"ן גיטין (דף ס"ד) דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה אף דלא אתחזק איסורא ומ"מ דעת הר"ן דמחזירין האבידה ע"י עד א' ועל כרחך צריך לחלק בזה. וכבר כתבתי בדברי חיים חלק אה"ע דיני אישות (סוף סי' ג') דיש לומר דטעמא דר"ן הוא משום דיש לומר ברי ושמא ברי עדיף כמו שכ' הפנ"י פ"א דכתובות דהא דאין מחזירין האבידה בטענות ברי הוא משום דהוא נגד הרוב די"ל מרובא דעלמא נפל ואם כן שוב כשיש עד אחד דנאמן נגד הרוב נשאר טענות ברי נגד שמא. אולם זה א"ש לדעת הרמב"ן דסובר דאף בל"ה ל"ה למידע דל"ה ברי טוב ושמא גרוע ג"כ אמרינן לר"ה ור"י ברי ושמא ברי עדיף אבל לדעת התוס' דדוקא בברי טוב ושמא גרוע אמרינן ברי עדיף אבל בל"ה ליה למידע דהוא ברי גרוע ושמא טוב לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אם כן לגבי אבידה דהוי ברי גרוע ושמא טוב ל"ה מוציאין מיד המוצא האבידה וע"כ דהר"ן אתי עלה מטעם נאמנות דע"א הואיל דאין כאן הוצאות ממון וגם בלא"ה יש לגמגם טובא בדברי הפנ"י לתת לזה דין ברי נגד שמא כיון דלא ידענו למי הוא וממי נפל הוי כאלו אין הבע"ד בפנינו. ואולי יש לומר כיון דהמוצא אין לו בזה שום טענה רק התורה רמיא עליו המצוה לקיים השבת אבידה ועד שיתברר למי הוא הוי כשומר ממילא הוי לגבי המוצא כטענה ברורה דיודע שחייב לקיים בו מצות השבת אבידה. אולם כיון דהוא נוגע לגבי עצמו ודאי א"י בטענתו לחייבו להחזיר לו האבידה ואצטרך קרא לאהדורי אבידה בסימנין אולם עד א' נאמן לחייבו בהשבת האבידה הואיל דל"ה ח"מ לגבי המוצא הוי כמעיד לענין איסור דחייב להשיב לזה האבידה וכמו בכל מקום דעד א' נאמן באיסורין ודבר שבערוה דיש גז"ש דבר דבר מן ממון היינו אף בלא אתחזק איסורא לדעת הר"ן וסייעתו דא"נ כן נמי לענין ממון רק לענין השבת אבידה הוי כמו לענין איסור. וי"ל ג"כ דל"א בזה כל מקום שהאמינה כו' להיות כשנים שלא יהיה יכול אחד להכחישו ולכך לא כתב הרמב"ם רק בב' מקומות האמינה התורה ע"א ולא נילף מזה דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה בלא אתחזק וכן בממון היכא דליכא חזקה דע"א אינו נאמן די"ל דנאמן רק דל"ה כב' ואחד יכול להכחישו אח"כ:

ובאמת מצינו חולקים על הר"ן חולין הנ"ל דבריטב"א גיטין (דף כ"ז) דכ' אפילו כי מהדרינן לצורבא מרבנן אביד' בטביעת עין אומר רבינו דדוקא בדבר שהוא שלו אבל באומר דבר זה מפלוני הוא ואית להו טביעות עינא בגויה לא דהא ודאי עדות כיון שמעיד לאחרים ובעדות לא מהימן לן צורבא דרבנן טפי מע"ה עכ"ל [ועיין ב"ש אה"ע (סי' קל"ב) דכתב דאדם אחר נאמן בט"ע בלא מגו וכבר השיגו עליו שם הב"מ והת"ג ומה שכתב שם הב"מ דלא מחזרינן אבידה בעד אחד כמבואר לכל יודעי דת ודין אינו כן דעת הר"ן חולין ויש להב"ש על מי לסמוך דאף דהוי דבר שבערוה לענין גט מ"מ יש לומר כיון דעיקר עדותו הוא לענין החזרת הגט ויבואר בזה במ"א דמוכח מש"ס ריש סוטה דגם בכה"ג הוי כנידון על דבר שבערוה] הרי מבואר דהריטב"א ורבו חולקין על הר"ן וכבר כתבתי מזה בהגהותי בדברי חיים דיני קידושין (סי' כ"א) להוכיח דהרמ"א ז"ל הכריע דאין עד א' נאמן אף להחזיר אבידה ובמקוה דליכא ח"מ מדכ' (סי' רפ"ד ס"א) ולא מורידין קרוב לירושה עפ"י עד א' ומשמע אף כשמונח הירושה ואינו ביד שום אדם רק ת"י הב"ד שצריכין לחקור אחר היורש מי הוא וכשלא נודע לנו משום קרוב הקודם לירושה והוי כאבידה ואעפ"כ אין מחזירין עפ"י עד אחד וכן יש להוכיח קצת מעובדא דמרי בר איסק ב"מ (דף ל"ט) וש"ס כתובות (דף כ"ז) ועיין בתוס' ב"מ שם ובהפלא' כתובות שם דיש לפלפל טובא בדבריו:

וראיתי למי שכתב להוכיח דעד אחד נאמן בממון היכא דליכא חזקה דממונא ממה דכתב הרמב"ם (פ"ד) מנחלות יעקב שמת והניח ראובן ושמעון ולא הוחזק לו בן אלא שניהם משמע דאם הוחזק לו בן אחר אלא שהאחים אינם יודעים אותו היה מהימן האי אח לומר זה אחי כיון דליכא חזקת ממון דחלק שלישית לאו דידהו הוא נאמן עד אחד וכל מקום שנאמן עד אחד גם קרוב נאמן ואין זה הוכחה כלל דנוכל לומר להיפך דאם הוחזק עוד בבן שלישי ל"ה שמעון נאמן על לוי שזה אחיו ול"ה נוטל עמו אף מחלקו דחלק שלישית של זה הבן שלא נודע מי הוא היה צריך להיות מונח ביד אחרים. דעד א' א"נ אף שהוא לברר ואף דדעת הר"ן קידושין (דף ס"ג) דלכך נאמן באומר האב קדשתי את בתי ואיני יודע למי כשבא אחד ואמר אני קדשתיה אף דאין דבר שבערוה פחות מב' משום שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדש' לו והיינו דאינו רק כמברר האיסור מ"מ הא גם שם לרב א"נ לכנוס רק ליתן גט מטעם דא"א חוטא ולא לו וגם משום דמירתת מן האב ולא חציף לכך קיי"ל כרב אסי דנאמן אף לכנוס משא"כ אם בא אחד ואומר שהוא בנו של המת ל"ש לומר כן ובפרט כיון דאחיו מסייעו ל"א דלא חציף לומר כן:

ועיין רמ"א (סי' רכ"ב ס"ד) באומר שדי מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הלוקח נאמן ועיי"ש בש"ך דהביא חולקים ע"ז הרשב"א בשם הירושלמי. ובאמת לפי מה שראיתי בחידושי מהרי"ט ז"ל בקידושין דפירש דברי הירושלמי מהו אין למידין ממנו דבר אחר אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתי' בא אחד ואמר אני לקחתיה לאו כל הימנו אף בקידושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו וכתב מהרימ"ט ז"ל דע"כ לא הימנוהו רק בידוע מי נתקדשה דחזקה לא קלקל נפשיה להיות באיסור אשת איש כל ימיו ולא חציף בכך אבל כשאב א"י איזה בת נתקדשה סומך בדעתו שזאת אינה שנתקדשה לאחר ולכי איגלאי מילתא שקדש האחר אחותה לא מכסיף בזה שהעליל לקחת את הפנויה וכמו כן לענין שדות אם היתה שדה ידועה מפיק ליה מיד המוכר כיון דטוען ברי ומוכר שמא וכמו בדין כל דאלם גבר דהטעם מי שטוען שקר לא יתחזק וימסור עצמו שיאמר מה בצע באלמותי אח"כ יביא עדים ויוציאנה מידי. אבל בב' שדות לא הפסיד הרמאי הוא יודע שאם יביא עדים יעידו על שדה אחרת וגם בב' שדות יאמר המוכר שמא אין זה השדה ולמחר יברר אחר ויקח האחרת וכן בבת בידוע מי נתקדשה כבר יצתה מחזקת פנויה לכך נאמן להעמידה על חזקתה אבל אחת מבנותי כל אחת ואחת יש להעמידה בחזקת פנויה ולא כל הימנו לגרוע חזקתה עכ"ד הנכונים למאד.

ומאד לפלא בעיני על שראיתי לשלשה גדולי הדור דאזלי בתר איפכא הראשון בספר בית מאיר שכתב (סי' ל"ז ס"כ) ע"ד הרמ"א שכתב וי"א אם החתן עמד לפניו תחלה ולא הכירו ואח"כ אמר שמכירו א"נ וכתב הב"מ ונ"מ לאמר אחר מיתת פלוני שעמד לפניו שא"נ והיא אסורה לכ"ע מבואר מדבריו אם לא עמד לפניו תחילה נאמן האב אף לאחר מיתת פלוני להתירה לעלמא ודין זה צ"ע הא עד אחד אינו נאמן רק לברר הדבר ולהעמידה בחזקתה חזקת א"א דאינה מוציאה מחזקתה אבל כשמעיד דעכשיו היא פנויה דנתקדשה לזה שכבר מת שוב אין עד אחד נאמן ואינו דומה לעד האומר מת בעלה דשם ידענו מי היה בעלה אבל כשנאסרה ונתחזקה בחזקת אשת איש ולא ידענו למי נתקדשה א"נ רק זה משום חזקה א"א חוטא ולא לו אבל כשמת ובא אחר להעיד שזה שמת קדשה ודאי א"נ להוציא מחזקת א"א ול"ש לומר החזקה דא"א חוטא וא"ד לכל עד האומר מת בעלה כמובן מעצמו. ועיין ספר תורת גיטין (סי' ק"כ ס"ק י"ב) דכתב כן להדיא והדברים פשוטים כמו שכתב מהרי"ט דהיכא דבא לברר ולהעמידה בחזקת א"א נאמן עד א' ולא כשבא להתיר. השני בספר עצי ארזים (סי' ל"ה ס"ק כ"ג) כתב בפשיטות בדין האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם דכמו שכתב הרמב"ן אם הקרובות עומדות לפנינו אין חזקתן מועלת לאשה זו וכתב שאם אחת אומרת אותי קידש שיכול לגרשה ולהיות מותר בכל הנשים עפ"י דיבורה שחזקה אין אדם חוטא ולא לו ומדמה להך דא"י למי קדשתיה ועיי"ש עוד בדבריו וזה לא נהירא גם כן דע"כ לא כתב הרמב"ן רק כשמבררת להעמידה בחזקתה חזקת פנויה דנאמנת לברר אבל לומר אני נתקדשתי דמעידה להוציא נפשה מחזקת פנויה ולהחזיקה בחזקת אשת איש ודאי דאינה נאמנת וא"ד לשם כלל דשם מעיד להעמידה על חזקתה משא"כ כשמעידה להוציא נפשה מחזקת פנויה ודאי דא"נ אף דמטעם חזקה שליח עושה שליחותו מחזקינן דודאי קידש פנויה אחת מ"מ כשאנו דנין על הפרט על כל אחת ואחת יש לה חזקת פנויה וכשבאנו להחליט דזו נתקדשה מוציאין אותה מחזקת פנויה ודאי לכ"ע אין דבר שבערוה פחות משנים וכמו שכתב מהרימ"ט ז"ל. ובכן תמהני גם כן על הגאון המובהק שארי המנוח ז"ל בספר זית רענן ח"ר חיו"ד דלא ירד לחלק בין הנפרדים דלברר אינו נאמן רק היכא דמעידה על חזקתה ולא להוציא מחזקתה:

הדרן דברינו די"ל הא דכתב הרמ"א באמר אני הלוקח נאמן היינו כשיודע המוכר איזה שדה מכר ואינו ראי' מרשב"א וירושלמי דשם איירי כשא"י ג"כ איזה שדה דבא ג"כ להוציא השדה מחזקת מרא קמא דאף היכא דודאי מכר אחת משדותיו מ"מ על כל שדה שאנו דנין שייך לאוקמי על חזקת מרא קמא ודלא כמו"ש הנתיבות (סי' ע"ה ס"ק י"א) כמו שיתבאר לקמן אי"ה דיני טוען ונטען וכמו שכבר הרגיש ע"ד אאמ"ו ז"ל בדברי חיים (סי' ב') דיני טוען ונטען ובזה אף עד אחד אינו נאמן וכ"ש בע"ד אבל כשמכר שדה ידועה ואינו ידוע למי י"ל דבזה מטעם דלא חציף אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. ומ"מ עד דעלמא יש לומר דאינו נאמן וכמו דמוכיח מדברי רמ"א (סי' רפ"ד) הנ"ל דהיכא דחבירו אינו מכיר בשקרו אינו נאמן אף עד אחד ובטענות ברי ומסתימת ד' הרמ"א משמע אף אם אין שום אדם מוחזק בקרקע ואינו ת"י שום אדם ג"כ אינו נאמן ובמקור הדין דרמ"א שהוא מהריב"ש (סי' מ"ו) שם היה נפתלי מוחזק בהפקדון וצריך להוציא מידו בב"ד ע"י הגדות העד וכתב הריב"ש שיש להב"ד לחוש שלא להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן מ"מ הרמ"א סתם הדברים דלעולם אין מורידין משמע דבכ"מ אין ע"א נאמן להחזיקו ליורש ברור אף כשאינו ת"י שום אדם. ועיין (סי' קמ"ו ס"ט) ומ"ש שם הנתיבות (ס"ק ט') דמדברי הרמ"א הנ"ל משמע דל"א בזה ברי ושמא ברי עדיף ובאבידה כשמצא והגביה אם אומר ששלו הוא ודאי אין מוציאין מידו אבל אם יודעים הב"ד דממון זה המונח שייך לאחד וא"י למי אינו נאמן ול"א בזה ברי ושמא ברי עדיף ואף עד אחד אינו נאמן. ועיין נתיבות (סי' ר"פ ס"ק א') שהקשה למה נאמן שמעון כשאומר על לוי שהוא אחיו לענין שהוא יורש כל נכסיו הא כל יורש צריך עדים וכתב דוקא כשיש כאן יורש אחר אז צריך עדים אבל כשמת כאן אחד ולא נודע מי הוא ובא אחד ואמר אני קרובו הראוי לירש אותו נאמן ויורש אותו ואם בא אחר ואמר אני קרובו יותר הדין כל דאלם גבר רק בין שניהם ודבריו צ"ע למה נותנים לו הירושה הא לא גרע מבאבידה דל"א בזה ברי ושמא ברי עדיף ואף עד אחד לא מהימן כמו דמשמע מסתימת דברי הרמ"א הנ"ל ובקושיתו הנ"ל למה שמעון יורש לוי י"ל כיון דכבר אמר שהוא אחיו בעוד לוי חי והחזיקו לאחיו ונתן לו חלק מירושת אביו אנן סהדי דהאמת אתו ומה לו לשקר ודומה להא דאמרינן גבי עד אחד באיסורין אף במקום דא"נ מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לאסור ואף דמבואר בר"ן וריטב"א שם דרק לגבי איסור אמרינן סברת מתוך אבל בממון אינו נאמן משום מתוך על חבירו הא כ' משום חשש קנוניא אבל כאן ל"ש זה ועיין בעה"ת (שער נ"א ח"ב) ובמה שכתבתי בדברי חיים דיני כתובה (סי' כ"ה) וכאן כ"ע מודים כיון דאז אינו מעיד על שום דבר רק חובתו וכיון דהוחזק לאחיו לכך יורש אותו ועיין תשובת הריב"ש (סי' קפ"ב):

וכן יש להוכיח מדברי הגהות אשרי ב"ב (דף קל"ד) דהביא משם הריב"ם באם אמרו שאר האחים דאין זה אחינו מה יהא בחלקם וכתב נראה שמונחים עד שיבא אחד מיורשים שלו מן האב ולאותו אח שאמר אחינו הוא לא יהבינן אלא חלקו שהוא מודה שאין לו בהם יותר וגם הפקר ל"ה שאין לך אדם בישראל שאין לו גואלים ואינו כגר לכך כשיבא אחד מקרוביו ינתן לו אבל מספקא לי אם יבא אחד מקרוביו בודאי בראיה אם לא נוציא מיד זה שאמ' אחי הוא וגם את חלק שנטל דלאו כל כמיניה לומר אחי הוא במקום שיש קרובים אחרים בראיה. ובאמת מפשטות דברי הפוסקים והש"ע שם משמע הואיל דהוי כסילק מן אח זה שאומר אין זה אחי נוטל אחיו כל ירושת לוי וכן משמע מדברי רמ"ה ב"ב שם וכן מבואר בתוס' רי"ד שם דבמודים דאין זה אחינו הכל הוא של אותו האח שהחזיקו כי הוא אחיו אולם דעתו כיון שגם הוא הודה לו כל ימי חיו שהוא אחיו ועיי"ש מה שהביא משם רבינו יצחק אולם לדבריו של הגה"א דמסופק אם מוצא הביא בראיה שהוא קרובו החלק שלקח שמעון ואמאי ל"א אין ספק מוציא מידי ודאי דלדברי הנתיבות אף אם בא בלא ראיה הדין כ"ד גבר ובראי' נאמר אין ספק מוציא מידי ודאי. א"ו דאינו דומה למת וא"י מי המה יורשיו מטעם שכתבתי שזה ראיה ברורה שנתן לו החצי מחלקו והוחזק לאחיו בחיו וגם אחיו הודה לו אף שאינו יודע בבירור דגם כן הדין דכשמת יורשו אח"כ כמו שכ' הנתיבות הוא ג"כ דאנן סהדי והוחזק לאחיו. ובכ"ז מסופק הגה"א אם מוציאין מידו. אבל ודאי לכ"ע אינו יורד לנכסי המת עד שיתברר עפ"י עדים דהוא קרובו ואף עד אחד ל"מ כמבואר מדברי הרמ"א הנ"ל:

וראיתי דבר חידוש בנו"ב מהד"ק חאה"ע (סי' נ"ד) בדבר אשה שמת בעלה ונשארה זקוקה ליבם אלם ונתברר שהרב המסדר הקידושין נתן דעתו לסדר על תנאי שאם ימות בלא ז"ק יהיו הקידושין למפרע בטלין והיה רק עד א' שמעיד ששמע שהרב סדר תחת החופה על תנאי זה וכתב דהיכא דיש רגלים לדבר יש להאמין לעד א' אף בדבר שבערוה ואפילו איתחזק איסור' דעיקר הלימוד דילפינן דבר דבר מדכתיב כי מצא בה ערות דבר ובערות דבר גופיה היכא דרגלים לדבר נאמן ע"א כמו בסוטה אף דהיתה בחזקת היתר ונאמן ע"א לאסור ק"ו דנאמן להתיר והבי' מדברי רש"י מס' סוטה דעד אחד נאמן בה אף להפסיד כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן ול"ת שאני סוטה דאיתרע חזקתה שהרי נסתרה בנד"ד נמי כיון שרגלים לדבר מקרי איתרע חזקת זקוקתה ליבום עכ"ד. והדברים נפלאים לדמות רגלים לדבר לרגלי' לדבר דסוטה כיון דקינא לה ונסתרה דא"כ נימא בדיני ממונות ג"כ היכא דיש רגלים לדבר יהי' עד אחד נאמן וזה לא שמענו מעול' האם נאמר דע"י אומדנא דמוכח או עפ"י רוב דאין מוציאין ממון ואין הולכין בממון אחר הרוב יהי' עא"נ זה ודאי לא ולדידן דלא פסקינן כרבי אחא בגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו ואנן לא פסקינן כן ומבואר ברמב"ם הלכות נ"מ (פ"ח הי"ד) אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרי' הרי דצריך שנים. א"ו דאין ללמוד מסוטה דשם עשאה התורה הספק כודאי כמו שכתבו תוס' סוטה (דכ"ח) דאף אם גליא כלפי שמיא דטהורה מ"מ אם בא עליה בעלה נענש א"כ אין לדמות לרגלים לדבר במ"א. ואביי ורבא דפליגי באשתך זינתה בעד אחד קידושין (דף ס"ו) ולדעת התוס' וסייעתם דבאינו יודע לכ"ע אינו נאמן רק היכא דהוי רגלים לדבר ושתיקה הוי רגלים לדבר יש לומ' באמת דאביי מודה דאין דבר שבערוה פחות משנים רק דסובר היכא דהוי רגלים לדבר נאמן לאסור כמו בסוטה אבל רבא אינו סובר לדמות לרגלים לדבר דסוטה וכן קיי"ל. וגם דבריו סותרין דברי עצמו דכתב במהד"ת חח"מ (סי' ח') לבאר דעת רמב"ם על פי דברי ירושלמי סוטה דלהפסידה כתובתה בסוטה מה"ת אין עד א' נאמן רק לאסרה אך כיון שהאמינתו תורה לאסרה גנאי הדבר להאמינו בדבר אחד ולהגבותה כתובה וא"כ לא נוכל ללמוד להאמין לע"א בדבר שבערוה בצירוף רגלים לדבר מסוטה כיון דגם שם לא האמינו התורה לדעתו לכל דבר ושוב כיון דגם בסוטה אינו נאמן לענין ממון ילפינן דבר דבר כמו דאינו נאמן לגבי ממון אף ברגלי' לדבר כן א"נ בכל דבר שבערוה ועוד יש להביא כמה ראיות לזה:

וקצת יש לומר בדינא דנו"ב הנ"ל למ"ש בתשובת מהר"ם ז"ל שבמרדכי קידושין והגה"מ הלכות אישות (סי' ג') בשליח שטעה ואמר לי דע"א נאמן אם אינו אומר להתיר איסור דבר אשר מעיקרא אסור הי' ועיין בש"ש (ש"ו פ"ג) ביאור דבריו דהגז"ש דבר דבר מממון היינו היכא דידוע שהוא ודאי דבר שבערוה אבל היכא דא"י אם יש כאן דבר שבערוה ועד א' מעיד של"ה כאן דבר שבערוה וכמו שם השליח מעיד שלא קדשה מעולם לעצמו בזה הו"ל כמו שאר איסורין ועד אחד מהימן בה עיי"ש וה"נ כיון דמעיד שלא הוי קידושין מעולם רק על תנאי שאם ימות בלא ז"ק יתבטל הקידושין למפרע לא הוי כמעיד על דבר שבערוה ועד א' נאמן אך לקושטא ז"א דרק שם לא איתחזקה לא"א מן השליח דמיד אמר שטעה במה שאמר אבל היכא דלגבי כל העולם אתחזקה לאשת איש אף כשמעיד עדותו דמעולם לא הוי דבר שבערוה אינו נאמן והוי נגד חזקה וכן מוכח מעובדא דינאי המלך קידושין (דס"ו) ורק שם מעולם לא אתחזק לחזקה ודאית דאפשר שטעה משא"כ בנידון דהנו"ב לגבי כל העולם שישבו כמה שנים כאיש עם אשתו הוי כאתחזקה לא"א ודאי דכ"ע לא ידעו דקדשה על תנאי ועיין מה שכתבתי בחלק ראשון יו"ד דיני שחיטה (סי' ג' דף ג' ע"א):

והיכא דיכול להתברר כתב המרי"ק דעד א' נאמן לגבי ממון והש"ך (סי' למד סקי"ג) מפרש דבריו דאיירי בגוני דמבואר קידושין (ס"ו ע"ב) גבי שלח ואחוי הכי נמי לגבי ממון היכא דהעד הראשון רוצה לברר את דבריו והשני א"ר לברר הראשון נאמן והש"ך חולק ע"ז דרק לגבי איסורין דעד א' נאמן רק אם מכחישו אינו נאמן לכך במקום שיכול להתברר נאמן להחמיר אבל בממון לא. ובתומים חולק ע"ז דגם לענין ממון לחייבו שבועה אעפ"י שעד א' מכחישו כשאינו מברר הדין הוא כמו באיסורין. אולם כנראה הש"ך כוון לדברי מהרי"ט בחידושיו קידושין שם דעמד ע"ד תוס' דכתב מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד א' נאמן עליו אעפ"י שעד א' מכחישו דהיכן מוכח דנאמן אף במכחישו עד א' דלמא לגבי בע"ד הוא דמהימן מטעם שלח ואחוי כיון דהוא קרוב אצל עצמו אבל ביש לו עד א' המסייעו למה לא נאמר אוקי חד בהדי חד וכתב כיון דעד א' לגבי בע"ד גם כן אינו נאמן רק מחמת שתיקת בע"ד אם כן אם עד א' מכחישו לאו כלום הוא והכי אמרינן דאין סומכין על החזקות היכא דאפשר להתברר כדמוכח בריש חולין. א"כ כיון דבאמת מן הדין כשעד מכחישו אין הראשון נאמן רק מטעם דלא סמכינן על החזקה במקום דנוכל לברר אתינן עלה ודאי הדין עם הש"ך דזה לא מהני רק לגבי איסור אבל לא לגבי ממון דאין לחייבו שבועה בגווני דיכול לברר כיון דמן הדין אוקי עד לגבי עד. וא"ל כיון דהוי מילתא דעבידא לאגלויא לאלתר עד אחד נאמן אף לענין ממון כמבואר מדברי הריב"ש (סי' קנ"ה) א"כ למה הבע"ד והעד א' יכולין להכחישו לגבי ממון כיון דהראשון העיד בדבר דיכול לגלות לאלתר יש לומ' דכמו כן הוא לגבי השני הוי ג"כ כמעיד במלתא דיכול להתגלות לאלתר דאם יכריחו הב"ד לברר יהיה נתפס כשקרן ודאי בקושטא קא מסהיד ואוקי עד לגבי עד רק באיסורין מחמרינן שלא לסמוך על החזקה במקום דנוכל לברר אמנם אם אמר בא ואראך אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כמבואר בטו"ז יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ה') וראיתי למי שהשיג על הטו"ז דאם שיהיה צריך לילך ולברר פשיטא דבמקום דאיכא לברורי צריך לברר לכך מפרש שהכל תלוי בשעת אמירת העד אם אז יכול לברר נאמן אף בשעה שאחר מכחישו כבר אינו יכול לברר אמרינן דמסתמא העיד האמת ואינו כדאי לחלוק בזה על הטו"ז דכיון דיש חזקת היתר ואין עד אחד נאמן לאסור נגד חזקה היה ס"ד דא"צ לברר וא"ד לכ"מ דיש ספק לפנינו ורוצה להוציא מחזקה וכמבואר במג"א (סי' תל"ז ס"ק ד') וכבר כתב בכנה"ג יו"ד (סי' קכ"ז) בהא דתמה הש"ך שם על הרמ"א למה כ' משם י"א הא תלמוד ערוך הוא לגבי בעל מום וכ' כיון דאין ללמוד דבר זה אלא מתירוצו של אביי דלתירוצו של רבא אין ללמוד דבר זה הוצרך לומר דאין רבא חולק ע"ז ובאמת בלא"ה יש לומר דגבי בעל מום לעולם הוי מלתא דעבידא לאגלוי' משא"כ באומר בא ואראך גוי מנסך יינך הי' מקום לומר דא"צ לברר כיון דאף אם לא ימצא כדבריו לא יתפס לשקרן דיאמר דכבר הלך לדרכו ובכ"ז סברו תוס' דצריך לברר וראיתי שכן כתוב בס' שבת ציון דיש לחלק בין בעל מום דהוי לעולם מלתא דעבידא לגלוי' לדינא דתוס' ומ"מ דעת תוס' דעכ"פ כשיכול לברר בקל חייב לברר. וא"כ ודאי זה אתי שפיר רק לגבי איסור חששו לזה אבל לגבי ממון באופן דאין לברר אחר כך ול"ה כמילת' דעבידא לגלוי' דלא יתפס לשקרן ודאי א"צ לחוש ולברר אלא אף במקום דנוכל גם אחר כך לברר והוי כמלתא דעבידא לגלוי' לאלתר מ"מ כשיש עד המכחישו שוב אמרינן גם לגבי עד זה הואיל דהוי עבידא לגלוי' לא משקר ואוקי עד לגבי עד וא"ח אף לברר:

ויש לחקור אם עד אחד מעיד על ראובן שחייב לשמעון ממון וראובן א"י ולא הוי ליה למידע דפטור אם העד מהימן לגבי ראובן כבי תרי אם חייב ראובן לשלם עכ"פ בדיני שמים כמו במעי' על אשתו שזינתה דחייב להוציאה כמבואר קידושין (דף ס"ו) ורמב"ם (פכ"ד) מאישות והל' סוטה וש"ע אה"ע (סי' קט"ו) או דלמא דוקא לענין איסור מחמירינן אבל לא לענין ממון ולמה שכתב בס' תומת ישרים (סי' ע') דהך סברא דמהימן כבי תרי הוא רק מדרבנן יש לומר דרק לענין איסור אף דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ החמירו במהימן ליה כבי תרי לחייבו להוציאה מדרבנן אבל לא נוכל ללמוד מזה לענין ממון וראיתי לאאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני כתובה (סי' ג') שהביא דברי תומת ישרים אלה וכתב ועיין רשב"א קידושין (ס"ו) דכתב נמי הא דמחמרינן במהימן כבי תרי הוא רק מדרבנן ואני לא מצאתי כזאת ברשב"א שם אפס לאביי שם דסובר באשתו זינתה בעד א' דנאמן כ' הרשב"א בחד תירוץ אף דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ מדרבנן נאמן אבל לרבא דאמר אינו נאמן והא דאמר שמואל להסמיא אי מהימן לך זיל אפיק סבר דקאמר ליה אי מהימן לך כבי תרי יש לומר באמת דאף מדאורייתא חייב לצאת ידי שמים אם מהימן ליה כבי תרי רק לב"ד לא נמסר הדבר דלא יקום עד א' כתיב אבל לעצמו צריך לחוש וממילא גם לענין ממון בכה"ג אף דשניהם אינם יודעים אם עד א' מהימן ע"ז כבי תרי מעיד לחייבו חייב לצאת ידי שמים לשלם:

אך יש קצת ראיה דסברת מהימן כבי תרי ליתא רק מדרבנן וממילא לא נוכל למילף ממון מאיסור דהיכא דמצינו מצינו מהא דמס' גיטין (דף נ"ד ע"ב) מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו א"ר יצחק בר ביסנא כהן גדול ביוה"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם כו' אלא לאו משום דמהימן ועיי"ש בתוס' דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פגול בכל ארבע עבודות ואם נאמר דמהימן כבי תרי הוא מה"ת א"כ משכחת פגול דבל"ס כהן גדול מהימן לגבי ישראל כבי תרי א"ו דהוכחתו הוא דהתורה האמינתו ומן התורה לא נוכל לומר דמטעם דמהימן כבי תרי הוי פגול. אולם בש"ג מס' סנהדרין (פרק ז"ב) כ' משם הראב"ד בנידון צוואה שהיה בעדים הקרובים ליורשים והיה שם עד א' כשר שלא הזמינו לעד וכתב דהמכחיש יכול לומר אינו מאמין עד א' והרוצה באותה חלוקה שמעידה אותו העד יכול להחרים סתם על מי שמאמין שלא יכפור ואם הודה שמאמין תתקיים החלוקה עפ"י העד עכ"ל הרי מבואר דאף להחרים סתם יכול ע"ז אם מאמין לדברי העד ומסתמא הכוונה אם מאמינו היינו דמהימן עליו כבי תרי שלא ישקר ואף דבפרק א' שם כתב דל"ה מנהג הב"ד להאמין כבי תרי לאפקועי ממון הבעלים היינו שהב"ד אינם מאמינים לשליח ב"ד כבי תרי אבל אם הבע"ד מאמינו כדבי תרי חייב בדיני שמים לשלם הרי נראה דדעת ראב"ד דמהני אף לענין ממון מהימן כבי תרי ולדבריו נראה דהוא סברה מדאורייתא. וכן יש להוכיח מדבריו ברמב"ם (רפ"ד) מק"פ השוחט הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן שלא לשמו שחטתיו אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני והשיג ראב"ד שם אין כאן שבח שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים ומדלא השיגו על ריש דבריו דקאמר אם היה נאמן סומכין ע"ד וחייב להביא וכיצד יקריב פסחו נדבה על תנאי שלמים אם נאמר דסבר' מהימן כבי תרי ליתא מדאורייתא אלא ודאי נראה דסברת כבי תרי דמהימן דחייב לצאת ידי שמים לחוש הוא מן התורה וממילא מהני כמו כן וחייב ממון בדיני שמים. והך דגיטין צריך לדחוק:

וראיתי בתשובת גנת ורדים חח"מ (כלל ח' סי' י"ב) כתב שם תוך התשובה וז"ל ואגב אורחין אית לאסתפוקי היכא שמעיד עד א' על א"א שזנתה דקיי"ל דהיכא דמהימן לבעל שצריך להוציאה אם מת בעלה קודם שיגרשנה מהו שתהיה מותרת אשה זו לכהונה וצ"ע עכ"ל. ולא אדע מקום הספק אף אם נאמר דמה"ת הוא חייב להוציאה כיון דמהימן ליה כבי תרי אבל. לאוסרה לכהונה ודאי לא נאסרה על פי עד א' דרק לגבי נפשו צריך לחוש אבל לגבי כל העולם לא נשאר רק עד א' וכללא הוא דאין דבר שבערו' פחות משנים ואף אם העד הוא איש מהימן ולאסרה לכהונה הוי כדבר שבערוה דאין עד א' נאמן ועיין מ"ש בספרי ח"ר דיני שחיטה (סי' ד') להשיב ע"ד השב שמעתתא (ש"ו פט"ו) דכ' בדעת רמב"ם דהמעיד על האשה שהיא זונה לפוסלה לכהונה דל"ה דבר שבערוה והוכחתי שם שלא כדבריו. וממילא אף דהוחזקה לזונה ע"י העד כיון דבעלה מהימן ליה כבי תרי מ"מ לא הוחזקה לאוסרה לכהונה אם ימות קודם שמגרשה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף