אמרי בינה/דיני עדות/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני עדות ל

סי' ל

היכא דמעיד עד אחד בדבר שבידו לעשות כמו שאמר נאמן כמבואר סנהדרין (דף ל') אמר להן אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית ל"א כלום בשדה דבריו קיימין דמה לו לשקר אם רוצה נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו ויש לחקור אם בא אחר ומכחישו אם נאמן דהנה בבעל שאמר גרשתי את אשתי דמן הדין נאמן ג"כ כיון דהוי דבר שבידו לעשות נאמן אף בדבר שבערוה אם לא מטעם שכתב הרשב"ם ב"ב (דקל"ד) דכל המגרש יש לה קול לכך ל"ה רק ספק מגורשת וברמב"ם (פי"ב) מגירושין כתב הטעם שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גרשה והוא א"י כובד האיסור לכך אומרים לו אם אמת הדבר גרש אותה עתה בפנינו וברמ"ה ב"ב פ' י"נ כ' דריע מגו דאם איתא שגרשה תחוי גטה או תייתי עדי מסירה. וברשב"א קידושין (דף ס"ד) כתב מטעם דהוי מגו במקום חזקה והוי ספק מגורשת ועיין ב"ש אה"ע (סי' קנ"ז סק"ט) ובב"ש (סי' קנ"ב) כ' אם זינתה אחר שאמר הבנים ספק ממזרים וסובר דהוי ספק ממש לא לחומרא בלבד כדמשמע לשון דאמר רבא זיל חוש לה וכן נראה מלשון הרמב"ם שכתב א"נ וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת משמע ס' ממזרי' אולם אינו מוכח מדבריו דהא יש להוכיח להיפך מדכתב לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו משמע קצת דרק אם הוא בפנינו אבל אם אינו בפנינו י"ל דאם נשאת לא תצא וכן הבנים כשרים:

וכן מבואר בדברי רמ"ה ב"ב שם שכתב ואע"ג דלא מהימן מיהו ה"מ למיפטרה דאי חזרה וקלקלה אחר כך לא מקטלה אבל לענין חליצה ויבום כ' הוא ואם מת חולצת ולא מתייבמת מ"ט אע"ג דאיכא להימניה לבעל משום מגו כיון דאפשר לה בחליצה אחמירו וה"מ היכא דאכתי לא אינסיבא אבל אי אינסיבא מקמי חליצה או ליתיה להיבם או איתי' ואינסיבא לכהן לא מפקינן לה מתותי גברא מספיקא וכ"ש הכא דאיכא להימוניה לבעל והא דקאמר רבא חוש לה מה"ט דמספיקא לא מפקינן יבמה לשוק והא דכתב כשנשאת לכהן דלא מפקינן הא אם גרשה ממנ"פ אסורה לכהן כוונתו להא דמבואר שם בההוא דאמר חזיא לכהנא רבא ופי' שהיה קדושי טעות שקדשה על תנאי ולא נתקיים וסובר אף דכל נאמנתו דהיה קדושי טעות הוא במגו דבידה לגרשה מ"מ מותרת אף לכהן כמו"ש הרמב"ן שם באומר יש לי בנים וע"ז כ' אף דצריכ' חליצה מ"מ אם נשאת לא תצא וממילא נראה מדבריו כשזינתה ל"ה הבנים ספק ממזרים. וכן קשה הא קיי"ל גט שכתב בכ"י כשר מה"ת רק מדרבנן פסול והטעם כמו"ש תוס' ריש גיטין משום דהוי כא"ב זמן ושם הוא רק לכתחילה ואם נשאת הולד כשר ועיין רמב"ם (פ"א הי"ד) ובכ"מ שם א"כ אם יאמר דגרשה בכתב ידו למה אינו נאמן הא שוב ליכא ריעותא ממה דאין לו קול כיון דגרש' בכ"י ובלא עמ"ס דכשר מטעם דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי לדעת הרי"ף והרמב"ם. ועיין אה"ע (סי' ק"ל ס"כ) ובתו"ג שם שכ' להדיא דמש"ע משמע דבכ"י אפילו מסרה בינו לבינה כשר אף לדידן מטעם שכתב הרשב"א יבמות כיון דכתיב וכתב ולא כתיב בקרא והעד עדים כמו בשטר מקנה מוכח כשכותב בעצמו ל"ב עמ"ס ולדעת הר"ן דבכ"מ בגט הנחתם בע"ח אנן עדי מסירה והיינו כיון דמוכח שבא מיד הבעל נידה כן נמי בכ"י דבעל דהוי כגט בע"ח אם כן ליכא ריעותא מן הקול. ועכ"פ תהיה ודאי מגורשת מן התורה ולמה יהיו הבנים ספק ממזרים הא בכתב בכ"י אם נשאת ל"ת:

וצריך לומר דאינו נאמן לומר שעשה שלא כדין אף דבידו לעשות מ"מ אינו נאמן דעשה מכבר שלא כדין אולם אם כבר יש ביד האשה כ"י אז אם נשאת לא תצא. ועיין תוס' ריש גיטין שכתבו כיון דפסלו לכתחילה משום דהוי כא"ב זמן א"ש מטעם דלא יחפה על ב"א דבכ"י נמי איכא למיחש וקשה לכאורה הא כ"י לא עדיף ממה שאומר בע"פ שכבר נתגרשה ואעפ"כ אינו נאמן על למפרע דמה שבידו לא מהני על למפרע לגבי דבר שבערוה ומה עדיף הכ"י שיהיה בידיה מאם אומר בפיו דגרש אותה דאף דנאמן מכאן ולהבא מ"מ לא באנו לבית הספק על למפרע ואם נתברר שזינתה מקודם שאמר קטלינן לה כמבואר שם ב"ב ובתוס' ועיין תשובת רע"א ז"ל (סי' קכ"ד) הטעם כיון דכל הנאמנות שלו הוא רק מטעם מיגו דבידו לגרשה אין דנין יותר ממה דאפשר לדון במגו זו לפנינו ולא משוינן הספק על העבר כיון דאין בידו להוליד הספק למפרע וא"כ אף בכ"י דבעל איך יהיה נאמן על למפרע לעשות ספק דהודאתו לא עדיף ממה שאומר בפיו וממילא ליכא חשש שמא יחפה כיון דלא משוינן לספק למפרע:

ונראה בדעת תוס' דהא חזינן בבעל שאמר גרשתי את אשתי אף דהוי כבעלים ונאמן מטעם דבידו מ"מ לא מחזקינן לבירור אף מכאן ולהבא ואם הבעל חוזר ונותן אמתלא לדבריו יכול לחזור. גם לדעת הפנ"י והסכים ע"י בעל ח"ד (סי' קפ"ה) דהיכא דנאמן מטעם בידו ל"מ להחזיק ע"י ללקות. ובנתיבות כתב הטעם אף כששניהם מודים בקידושין ובידם לעשות דלא מהני בלא עדים משום דבידו ל"מ לסקול ע"י משום הכי ל"ה קיום הדבר וכמ"ש הפנ"י קידושין עיי"ש בדבריו (סי' ל"ו) וכבר כתבתי דדבריו מוקשים מ"ש הטעם דבגירושין מהני כ"י ולא בקידושין משום דבעינן בקידושין עדים לקיום הדבר לדון ע"י לאחרים ולא תהיה אשת איש לחצאין משא"כ בגט הא בגט ג"כ אף דעיקר הגט בא להתירה לשוק מ"מ בא ג"כ לאוסרה על כהן וללקו' ע"י אם תנשא לכהן אחר מיתת הבעל א"כ נימא ג"כ אין גט לחצאין א"ו דכ"י עדיף וכמו"ש הרשב"א יבמות (דף ל"א) ובאמת בכ"י מגורשת לגמרי אף לדון אותה כגרושה גמורה אח"כ אף לענוש לכהן עי"ז והיינו כיון דעשה מעשה וכתב כ"י ונתן בידה לא צריך עדים לקיום הדבר ונתחזקה עי"ז לגרושה ממש לכ"ד משא"כ באומר הבעל גרשתי אותה אף דנאמן לומר שכבר עשה מעשה מטעם דבידו מ"מ א"נ רק להתירה לשוק ולא לענוש עי"ז אם מת הבעל ונשאת אח"כ לכהן אינו לוקה. וכן אם קדשה אחר קודם מיתת בעל הראשון ואח"כ מת וזינתה אינה נהרגת דלא איתחזקה לבירור גמור כמו בכ"מ דנתחזק ע"י עד א' באיסור כשנאמן מטעם עדות ולפי זה יש לומר אף דנאמן לומר גרשתי מכאן ולהבא מטעם בידו ומ"מ כיון דאינו נאמן על למפרע ממילא קטלינן לה דמוקמינן אותה על חזקת אשת איש אף דהרי גרושה לפנינו וכ' תוס' גיטין (דף י"ז) דלכך בגט שא"ב זמן ל"ה קטלינן לה מטעם דהרי גרושה לפנינו וחזקת כשרות וכתב שם הפנ"י דב' תירוצים של תוס' הוא חד כמו"ש הר"ן והיינו אף דאיתרע החזקה מ"מ חזקה דמעיקרא עדיף מדהשת' וצריך שיהיה חדא במקום תרתי חזקה דהשתא דהרי גרושה לפנינו מכח דהגט שבידה מחזקינן אותה בבירור לגרושה וחזקת כשרות. משא"כ בבעל שאומר גרשתי את אשתי דגם מהשת' לא מחזקינן בבירור לגרושה רק כיון דשניהם מודים ובידם לעשו' נאמנין על עצמן ומ"מ לענין עונש דאח"כ לא מחזקינן בבירור גמור א"כ לא נוכל לומר חזקה דהשתא כמו דעכשיו היא גרושה כן היתה גרושה מקודם כיון דגם עכשיו אינה גרושה בבירור גמור לכל דבר וגם שיכולין אח"כ לתת אמתלא לדבריהן ולכך אין אנו יכולין להמשיך החזקה דהשתא על למפרע ואף בצירוף חזקת כשרות חזקת אשת איש עדיף ועיין רמב"ם (פ"כ) מא"ב בעד המעיד על אביו שהוא כהן דלא מחזקינן לבנו שהוא כהן כיון דצריך עוד לצרוף חזקה דאביו אין סומכין על העד במקום דצריך צירוף חזקה כמו"ש הנתיבות (סי' מ"ו ס"ק ו') ואף דכבר הוכחתי מכמה דוכתי דלא כדבריו רק לעולם דנין על פיו של עד אחד אף דצריך לסייע לו חזקה מ"מ כאן גרע דלא נוכל להמשיך החזקה דהשתא מה דגם השתא לאו בירור גמור הוא. אבל כשיש בידה כתב יד ונתחזקה מהשתא בבירור גמור לגרושה ירדנו לבית הספק ג"כ על למפרע ולא קטלינן לה לכך פסלו כתב בכתב ידו לכתחילה שלא יחפה על בת אחותו וממילא כיון דפסול לכתחילה לרמאי ל"ח וכמו שמפרש המר"ם שיף ז"ל גיטין (דף י"ז) ועיין בית מאיר (סי' קכ"ז) שכ' ג"כ דבזה הזיוף ניכר. וכן צריך לומר הא דאינו נאמן על למפרע אף דאינו בידו מ"מ יהיה נאמן במיגו דהיה נותן כ"י בידה אכן כיון דלכתחילה לא תנשא אין זה מגו טובה. ועוד י"ל כיון דעושה הבעל שלא כדין יש חזקת כשרות שלו לצרף לחזקת אשת איש וקטלינן לה וכמו"ש הש"ש ובאבני מלואים בישוב דעת הטור דעכשיו כשיש בידה גט שא"ב זמן קטלינן לה מטעם חזקת כשרות דעדים כן ה"נ יש חזקת כשרות דבעל ואמרינן עכשיו איתרע לעשות שלא כתיקון חכמים לגרש בכתב יד ולא מעיקרא:

והנה כנראה דהח"ד סותר קצת לדברי עצמו דהוא כ' (סי' קכ"ז) כשמעיד בדבר שעדיין בידו להתיר א"י לחזור בו אף אם העיד חוץ לב"ד כמו דמוכח קידושין (דף ס"ד) לרבי דקיי"ל כוותי' דאמרינן מה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים ועקרו חזקה וכן פסקינן אה"ע (סי' קנ"ו) הרי דא"י לחזור מדבריו א"כ כמו דאינו יכול לחזור מטעם כיון דבשעת אמירה היה בידו ממילא הוחזק הדבר לברור גמור וממילא באומר גרשתי את אשתי מדינא דמהימן הואיל דבידו ומטעם מה לו לשקר מחזקינן לדבריו אף לענין עונש דאח"כ וא"ד לאומר נתנסך יינך דשם עכשיו אין בידו וכן לאב דהימני' רחמנא לאסרה וא"נ לסקול שם אין בידו ממש כמו"ש תוס' ישנים כתובות (דף כ"ב) דלכך צריך קרא את בתי נתתי דנאמן דלולא הקרא ל"ה נאמן דאין בידו כ"כ דשמא לא ימצא אדם שיקדשנה ולכך כיון דל"ה בידו כ"כ א"נ רק לאסרה ולא למיקטלי' ע"י אבל מניין לנו לומר בדבר שבידו עכשיו לעשות כמו שאמר שלא יהי' נאמן אף לענין עונש דאח"כ וגם שלא יהיה יכול לחזור עוד מדבריו כיון דקיי"ל כרבי דמה לי לשקר כעדים דמי. ומ"ש הנתיבות דמה לי לשקר כחזקה זה אליבא דר"נ אבל לרבי דקיי"ל כוותיה דא"י לחזור כעדים דמי ואינו חוזר ומגיד:

ומ"ש הנתיבות להקשות כיון דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מטעם בידו ומהני גם בממון בחב לאחרינא א"כ גוף הגירושין יהיה כשר בלא עדים דאף בממון אם היה מהני הודאות בע"ד בחב לאחרינא היו גוף הקידושין קיים בלא עדים וכיון דגירושין בידו ומהני בממון בחב לאחרינא גוף הגירושין יהיו בלא עדים. כבר כתבתי לעיל דסברת הפנ"י כמו בקידושין דצריך עדים מטעם דאין קידושין לחצאין והיינו אף דביד שניהם לעשות כמו שאמרו מ"מ בשעת קידושין היה יכול להיות שלא יתברר מה שנעשה ביניהם דאם אחד יכפור לא יהיה בירור הדבר ובשעת מעשה צריך שיהיה קיחה לכל דבר ענין אישות ולכך צריך עדים בדבר דאז יש בשעת מעשה לברר הדבר ויש קיום להדבר וכיון דבשעתה הוו קיום הדבר אז אף אם מתו העדים אחר כן כבר נתקיים הדבר נמי בגט צריך שיתקיים הדבר לכל ענין שהיא גרושה ושלא יהי' הדבר תלוי בבעל אם יודה או יכפור וצריך שנדע בבירור שהיא גרושה לכ"ד הן לענין תפיסת קידושין אח"כ ושיתקיים בה ויצאה והיתה והן לענין אם ימות המגרש אם תנשא לכהן שיתחייבו מלקות לכן צריך קיום הדבר על ידי עדים שלא תהיה גרושה לחצאין. אבל באם אומר הבעל שגרשה בפני שני עדים ובשעת מעשה היו עדים בדבר נאמן מטעם בידו. וכסברת הפנ"י נראה שזה ג"כ כוונת הרמב"ם (פ"א הי"ג) מגירושין שכ' ומניין שיתננה לה בפני עדים ה"ה אומר עפ"י ב' או ג' עדים יקום דבר ואי אפשר שתהיה זו ערוה היום והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהיה מותרת בלא עדים עכ"ל ועיי"ש בלח"מ והיינו אף בשניהם מודים בדבר מ"מ דבר החב לאחרים ונ"מ לכל העולם אינה מתקיים בשעתה אם ל"ה בפני עדים וכיון דתליא בהודאתם אין קיום לדבר בלא עדים. וכן למדתי סברת הפנ"י מדברי חידושי רמב"ן קידושין (דף ס"ה) שכתב וז"ל קשה לו ואי חב לאחרים כי מודה נמי בפני פו"פ שהלכו למדה"י לא ליהמנה כו' וכתב אינו נאמן כיון שהמעשה מתחילתו חוב הוא ואין בדין לחוב לאחרים בהודאה בלא עדים אין הקידושין חלין שלא קראה תורה קיחה אלא זו שהיא בכל דיני אישו' להחמיר ולהקל הלכך מותרת לכל אדם אבל בפני פו"פ כיון שחלו הקידושין חוששת לאיסור שיודעת ע"ע כו' וסיים שם אבל בקידושין כיון שהם צריכין בכופרים צריכים במודים דהא מחייבו לאחריני בלא מודי עכ"ל וזה ממש כסברת הפנ"י וכן בגירושין כיון שצריך בכופרים צריך לעדים גם במודים דאין גירושין לחצאין. אבל באומ' גרשתי בפני עדים נאמן וי"ל דנאמן לגמרי אף לדידן עי"ז אחר כך לענין עונש:

עוד כתב הנתיבות במ"ש תוס' גיטין (דף י"ז) דאם היא מכחישתו אינו נאמן לומר גירשתי את אשתי דבמקום הכחשה נפ"ל מלא יקום ע"א באיש ובעינן ב' עדים הכשרים לא אבין הא לדבריו שם דדבר שבידו מהני אף להוציא ממון כמו"ש שם מסנהדרין הנ"ל וש"ע (סי' רנ"ה) דבאומר של פלוני הוא אם הוא בידו אף כשהוא ברשותן של היורשים נאמן וכיון דבידו מהני בממון אף להוציא ועבור יתומים הוי כטענת ברי כמבואר ברא"ש כתובות ובהכחשה ומ"מ נאמן א"כ למה לא מהני גם בדבר שבערוה אף במכחישתו אולם כבר כתבתי בזה בספר ד"ח בדיני יבום (סי"ב) בהגהותי די"ל בגט אם מכחישתו ל"ה כ"כ בידו אף דאי בעי זריק לה גיטא מ"מ כיון שצריך לבא לרשותה תערוק לה לעלמא כמבואר גיטין (דף י"ג) גבי עבד ועיי"ש מ"ש עוד בזה משא"כ כששניהם מודים הוי בידם ממש לעשות כמו שאמרו ואין עוד מעכב בדבר ולכך נאמנים לגמרי ומ"מ יש לומר דמה לו לשקר כעדים דמי ומחזקינן לבירור הדבר אף לענין עונש אח"כ וגם שלא יהיה יכול לחזור עוד כמו דקיי"ל כרבי לרוב הפוסקים באה"ע (סי' קנ"ו). ולפי"ז יש לומר דבממון היכא דבידו מהני אף בהכחשה כמו דמוכח מהך דראיתי אביכם שהטמין ועיין ספר המקנה קידושין (דף ס"ה) דצידד לומר דכמו בדבר שהיה בידו דנאמן ע"א באיסורין לרבא כן נמי בדבר שבערוה ומאד תמוהין דבריו הא בבעל שאמר גרשתי את אשתי אף אם נאמן מה"ד מכאן ולהבא מ"מ למפרע אינו נאמן הרי מבואר דבדבר שבערוה לא מהני מה שהיה פ"א בידו רק באם עכשיו ג"כ בידו בזה י"ל דנאמן אף בהכחשת האחר וכמו כן בממון:

ברם י"ל גם כן ולצדד דבממון ל"מ בהכחשה כיון דהוי נגד חזק' והך דסנהדרין י"ל למ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני גביות חוב (סוף סי' ד') לתרץ קושיית התומים (סי' צ"ט) דשם הטע' כיון דבלעדו אי אפשר להמצא המטמון ואביהם הי' סומך עליו ועשה אותו שליט ושלא יהיה ביד איש ליקח כי אם הוא לכך נאמן עיי"ש בנועם דבריו. וכן נראה מקושית הראשונים סוף ב"ב בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דנאמן מטעם דאין אדם עושה קנוניא על הקדש הא בברי אינו נאמן ולמה לא יהיה נאמן במגו דבידו לאיתשיל ובר"ן פ' אלמנה ניזונת כתב דדיבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ולכך חיישינן וכ"כ תוס' עירוכין (דף כ"ג) ועיין בש"ך (סי' רנ"ה) משמע דרק מטעם מגו קשיא להו אבל מטעם בידו אינו נאמן לגבי הוצאת ממון רק שיהיה נאמן בתורת אנן סהדי דהיה יכול לעשות עדיף מזה לכך בעילה כ"ד דדיבור קל ליה לעשות מסלקינן האנן סהדי אבל אם היה נאמן לגבי ממון בתורת בעלים מה איכפת לן במה דקיל ליה. וראיתי בשעה"מ (פ"ג) מיבום שהביא משם הרב בני אהרן להקשות על הר"ן הא באומר יש לי בנים דנאמן מטעם דבידו לגרשה וכן בבעל שאמר גרשתי את אשתי הרי דאמרינן מגו כי האי אע"ג דהאי דיבורא והאי מעשה והשעה"מ מתרץ דשם ל"ה כ"כ בידו ממש כיון דצריך שלשה אמרינן דדיבורא קיל מה שאין כן בידו לגרש סופר ועדים שכיח כיון דא"צ ב"ד ושוב הקשה מיבמות (פ"ח) דאמרינן בהקדש דבידו לאיתשולי אף דשאלה צריך ב"ד של ג'. וזה יש לתרץ דכבר כתב הרשב"א שם דדוקא היכא דלא נעשה שיהיה כאלו נעשה משום דבידו לעשות איכא למיחש לדלמא לא מזדקקי ליה דפעמים שאין נזקקין אבל שאינו ידוע אם נזקקו לו כבר אם לא כיון שרובן של בני אדם נזקקין לכך ברוב פעמים וזה מעיד שנזקקו לו נאמן א"כ שם עיקר הטעם דמעיד שכבר נעשה המעשה אבל שיהיה נאמן מטעם מגו דאי בעי לאיתשולי שפיר י"ל דדיבור קיל מלעשות מעשה הצריך שלשה והא דא"נ במגו דהיה אומר כבר נשאלתי זה מגו גרוע שיתברר האמת וכמו"ש השעה"מ שם או משום דהוי במקום חזקה רק במה דבידו לעשות עדיף:

אך עיקר נראה דזה ודאי ל"ה מחוסר מעשה מה שצריך שלשה כיון דא"צ מומחין וכמו שמסיק הרשב"א יבמות שם ומ"ש הר"ן ותוס' דדיבור קיל מלעשות מעשה היינו כיון דבשאלה יהיה צריך חרטה דמעיקרא באמת שיתחרט והיה רוצה שלא נדר מעולם וכמבואר יו"ד (סי' רכ"ח ס"ז) ואולי אין בלבו חרטה כזאת וצריך שיעשה מעשה ובשקר ולכך דיבורא קיל ליה לשקר ממה שיעשה מעשה בשקר. וביותר להמבואר במח"א הלכות צדקה דנדר הקדש לא סגי בחרטה רק ע"י פתח והא דש"ס יבמות הוא מטעם מגו ע"ש וכיון דהוא מטעם מגו דבידו לעשות בשקר אמרינן דדיבור קיל ליה מלעשות מעשה בשקר משא"כ כשאומר שכבר עשה מעשה נאמן. אך הא דקאמר בש"ס יבמות שם אי דאחרינא משום דבידו לפדותו ושם ודאי ל"ש מגו דדלמא א"ר להפסיד ממון וכמו"ש הרא"ש פ' הנזקין ורק מטעם בעלים נאמן ועיין מ"ש בח"ר דיני נדרים (סי' ח"י וכ"ב) ובש"ש (שמעתא ו' פ"ב) הוכיח במישור דרק מטעם בעלים נאמן וכתב אף דבממון ל"מ בידו רק מטעם מגו ממש מ"מ להוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט לאו תורת הוצאות ממון הוא רק תורת איסור שיש בו ובח"ר כתבתי בזה וי"ל הטעם דשאר ממון הדיוט יש קנין להמוציא בממון זה ולהוציא מרשות לרשות צריך תורת עדות ממון בזה משא"כ בממון הקדש כל היכא דאיתא ביה גזי דרחמנא איתא וא"ב תורת עדות הוצאת ממון רק לאסור ולכך עד א' נאמן. אך יקשה למה בהך דשכ"מ לא יהיה נאמן מטעם עד א' כמו לענין איסור וכמו שהקשה הקצוה"ח (סי' רנ"ה) [וכנרא' סותר בש"ש לדברי עצמו בקצוה"ח לומר דשם כיון דלא הקפיד לומר בשעה שהקדיש ששל פלוני הם כך וכך הוי כמו שאומר בפירוש שהכל להקדש והוי כחוזר ומגיד ודומה קצת להא דש"ס גיטין באשכחי' ולא אמר ליה דשוב א"נ וכתב הרמב"ן וריטב"א דהוי כמו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"נ דכוותיה ובפרט לדעת הרשב"א דאיירי שכבר מסר ליד הגזבר ודאי דא"ש דאינו נאמן מטעם דבידו לפדותו אף דלא יש להקדש דין ממון מ"מ במסר כבר ליד הגזבר הוי כחוזר ומגיד ודלא כמו"ש בקצוה"ח שם. שוב ראיתי בחידושי הרמ"ה ב"ב שם שכתב לתרץ דלכך אינו נאמן בבריא משום מיגו דיכול למיהדר ביה או לחלל על ש"פ וכההיא דסנהדרין בראיתי לאביכם שהטמין וכ' דריע האי מגו מכל מגו דעלמא כיון דמסתמא מידק דייק והדר יהיב והו"ל בשעת צוואתו והודאתו דהיינו שעת ההקדש או שעת הקנאה ול"א אלא לאחר זמן איכא למיחש לקנוני' רק בהקדש דאיכא למימר א"א חוטא לעשות קנוניא על הקדש לאחרים ולא לו אבל בבריא או בהדיוט חיישינן ועיי"ש עוד ואף דשאר הראשונים לא כתבו דיתבטל המגו בשביל זה דריע טענתו בשביל שלא אמר מעיקרא מ"מ מטעם ע"א שיהי' נאמן באיסורין א"נ מה"ט. וגם משמע מרמ"ה דמטעם מגו בלבד הקשה ולא מטעם בעלים ועיין רמ"ה פ' י"נ (סי' ק"י) שכתב וז"ל דקיי"ל ל"ש בממונ' ול"ש באיסורא כל היכא דבידו לעשות אותו דבר שהוא מעיד עליו נאמן להעיד עליו אפילו יחידי ואפילו קרוב ואפילו אשה גבי איסורא כדאמרינן ביבמות משום דבידו גבי ממונא נמי כדאמרינן בסנהדרין כל שבידו ליטלן דבריו קיימין עיי"ש מבואר דמדמה איסור לממון ומטעם מגו. ומ"מ כנראה בממון ובדבר שבערוה היכא דבידו עכשיו לעשות כמו"ש דלאו מטעם בעלים הוא רק מטעם מגו וכמו לא שבק התירא ואכל איסורא והוי כאנן סהדי ומ"מ י"ל דלאו בירור גמור הוא ויכול ליתן אחר כך אמתלא ועיין מ"ש בח"ר דיני שחיטה (סי' ד') להוכיח דדעת הרמב"ם בכ"מ באיסורין כשהוא בידו מחזקינן אף ללקות ודלא כפנ"י והנתיבות. ובהכחשת הבע"ד עיין ש"ך יו"ד (סי' קכ"ז ס"ק ג') דכתב אף באיסורין אינו נאמן בהכחשת בע"ד ומכ"ש בממון אף דעכשיו הוא בידו לעשות מ"מ בהכחשת בע"ד ל"א מוציאין ממון:

ועיין בש"מ סנהדרין (דף ל') משם הרא"ש ז"ל שהקשה בהא דאיתא שם כל שאין בידו ליטלן ל"א כלום וז"ל ולהמניה במגו דאי בעי שתיק ולא יבואו לידם לעולם וי"ל דאין לנו להאמינ' לתתם לו אם לא שהוא בעצמו יכול לתתם לו אבל תמיהא לי מאי מיגו שייך גבי מעשר דא"ל הואיל ובידו ליטלם ולאוכלם בירושלם דלמה יגזול ממון אחר וא"ל דמהימן במיגו שהיה נוטלם והי' נותני' להם ואומר אביכן הפקיד מעות אלו של מע"ב בידי דא"נ דאילו היה נאמן אפילו הטמין בבית נמי דאם הוא נאמן מה לי הם בידו מה לי אינם בידו ממנ"פ חייב ליתן להם מה שהפקיד אביהם בידו ואם ירצו לא יאמינו לו וא"ל במגו שאם היה רוצה היה שותק דא"כ אפילו בבית נמי וצ"ע עכ"ל מבואר מדברי הרא"ש דלאו מטעם בעלים והואיל שהוא בידו נאמן דאם כן מאי קשיא ליה לגרוע המגו הא סוף כל סוף בידו ליטול המעות ולהעלות לירושלם. ומה זה שכ' דלמה יגזול ממון אחר וגם אם היה נוטלם ואמר אביכם הפקיד אצלי מעות מעשר למה לא יהיה נאמן מצד בעלים משא"כ בבית הואיל דאין בידו ליטלם א"נ רק במגו דהיה שותק וזה ס"ל להרא"ש דלאו מגו מעליא הוא או דס"ל לרא"ש דלעולם א"נ מצד בעלים לגבי ממון ורק בתורת מיגו שהוא אנן סהדי וצריך לזה כללי מיגו שיהיה בידו לעשות כמו שאומר עכשיו לכך קשיא ליה ועיין נתיבות (סי' ס"ב ס"ק ט') דבפשיטא ליה דהמעיד לאחרים בדבר שבידו לעשות יש לו תורת עדות בדבר שבערוה ובממון ועא"נ ול"ב בזה כללי מגו ומדברי הרא"ש הנ"ל מבואר דבעינן כללי מגו. ובאמת לא הבנתי קושית הרא"ש למה כשהממון בידו ואומר אביכם הפקיד בידי מעות זה של מעשר שני לא יהיה נאמן אף דחייב ליתן להם מה שהפקיד אביהם למה כ' אם ירצו לא יאמינו לו הא בלא"ה הקשה הרמב"ן דהא עד א' נאמן באיסורין אפילו אינו בידו ומתרץ דמעשר שני אפוקי ממונא הוא שמוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה ועד א' א"ל אלא באיסורא גרידא ידא ולא כשיש בו הוצאות ממון מרשות לרשו' אפילו כשיש בו נפקותא לענין איסור וא"כ א"ש דאם אינו בידו ליטלו א"נ במגו דהיה שותק דא"נ להפקיע ממונא משא"כ כשבידו ליטלן או כשהם ת"י ואינו ת"י היורשים אם אומר שאביהן הפקיד בידו מעות מעשר שני כיון דאין כאן הוצאה מרשות למה לא יהי' נאמן כשאר עד אחד דנאמן באיסורין ולגבי איסור ודאי אם בידו נאמן לעולם. ומכל מ"ש נראה דלעולם עד א' א"נ לגבי ממון אף אם הוא בידו עכשיו מצד עדות רק בתורת מגו ואם יש הכחשה מאחר י"ל דא"נ ועוד נ"מ טובא אם נאמן בתורת עדות או מצד מגו וצ"ע בכ"ז:

[אגב אבאר דברי הרמ"ה פי"נ שהבאתי לעיל דס"ל דמשכחת שהבעל נאמן שנתבטלה הקידושין למפרע ואם נשאת לכהן לא תצא. והיינו היכא דאמר הבעל שהיו הקידושין על תנאי ולא נתקיים התנאי דדין זה שוה להאומר גרשתי את אשתי דהוי ספק כן נמי בזה. והנה הרמב"ן הביא שם שכן פירש הר"ח דהא דאמר חזיא לכהנא רבא דקידושי תנאי הוו ובטלו הקידושין והקשה א"כ היינו למפרע ול"א בהכי מגו ועוד שא"כ מצינו שיהיה נאמן למפרע ואתי לחפויי על ב"א וכתב והא ל"ק דהוא מלתא דל"ש אלא הא קשיא דמשום מאי מהימן משום שבידו לגרשה ואין בידו להתירה למפרע בשום ענין ול"ד לקמייתא דהכא עיקר היתרא משעה ראשונה הוא ותו קשי' לי א"כ ליהמניה למימר למפרע גרשתי משום האי מיגו דמצי אמר השתא איבטל תנאה א"ו הא נמי למפרע הוא וא"נ עיי"ש ולרמ"ה ניחא לי' הפירוש זה וכ' נמי לדינא דנאמן ואף אם נשאת לכהן פטורה מחליצה:

וע"כ צריך לומר דסובר כמו דנאמן לומר יש לי בנים או אין לי אחים אף נגד חזקה מטעם הואיל דבידו לגרשה ומותרת עכשיו אף לכהן ול"ה מגו לחצי טענה משום דלא איכפת ליה לבעל אם לא תינשא לכהן והי' לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם וכשבאין לפנינו ע"כ אנו מאמינין אותן שאינה זקוקה ליבם וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן עיי"ש ברמב"ן ובמל"מ (פ"ג) הלכות יבום כן נמי היכא דאמר דנתבטל הקידושין מפני תנאי היה לו לגרשה וכיון דאין אנו יכולין למיפלג בדיבורו וכיון שנאמן שלא תהיה זקוקה ליבם הותרה ע"כ אף לכהן ונאמן אף שהוא על למפרע וא"ד לאומר גרשתיה מכבר דא"נ דשם אנו יכולין למיפלג דיבורו ולומר שיהיה נאמן במה שאומר גרשתי אבל לא על הזמן דהיינו שלמפרע על זה א"נ הואיל דאינו בידו. ולמ"ד דסובר דל"א בחד גופא ואם אמר למפרע דא"נ היינו טעמא כמ"ש הרמ"ה שם כיון דלאסהודי עלה למפרע קמכוין כי היכי דלא מהימן למפרע לא מהימן להבא והיינו כיון דמעיד על הזמן למפרע במה שאינו בידו אמרינן דבטלה כולה ועיין שם ברמ"ה דבלמפרע איירי אם קלקלה היום ואמר אתמול גרשתיה לא מהימן לשווי' פנויה למפרע ובזה כיון דבלתי באפשר לקבל דבריו על למפרע נתבטל כל העדות. משא"כ באומר קידושי תנאי היה דאינו מעיד רק כדי שתהיה פטורה מיבום וע"ז בידו לגרשה נאמן לגמרי עפ"י דבריו כיון דלא בא להעיד רק שתהיה פטורה ובלתי באפשרי למיפלג דבורו והכל רק עדות אחת הוא נאמן מה שאין כן באומר גרשתי למפרע דהוי שני עדות. אחד שגרשה. השני זמן הגירושין. כיון דאפשר למפלג פלגינן לדבורו. ומאן דסובר דלא פלגינן אמרינן כיון שבטלה עדות השני בטלה כולה דעדותו של למפרע לא מקבלינן דאינו בידו ולמה היה לו להעיד הי' לו לומר סתם גרשתי. משא"כ באומר שהיה קידושי תנאי דבלתי באפשרית לו למפלג דבורו לכן אמרינן להיפך כיון שנאמן לפטור מיבום מחזקינן לדיבורו. ושם ע"כ צ"ל דליכא שום נ"מ לו אם נתבטל למפרע הקידושין או לא או משום דאיירי בארוסה וכמ"ש הרמ"ה שם וסובר ארוסה ל"ל כתובה או דמחלה הכתובה וכיון דלא ידענו אם קמכוין לאסהודי על למפרע ואי אפשר למפלג דבורו נאמן וממילא מותרת אף לכהן:

ומיושב נמי קושית רמב"ן דאתי לחפוי על בת אחותו דז"א כיון דאז יתברר דאתו לאסהודי על למפרע ועל מה דאינו בידו ובזה אינו נאמן כיון דאי אפשר למפלג בדבורו. ומה שהקשה הרמב"ן דיהיה נאמן למפרע במגו דאי בעי אמר שהי' קידושי תנאי ונתבטל אתי נמי שפיר כיון דבמקום דמעיד על למפרע ע"כ אתי לאסהודי על למפרע והיינו אם קלקלה וכמו"ש הרמ"ה ובזה גם באומר שהיו קידושי תנאי א"נ כיון שיהיה נ"מ על למפרע וע"ז אינו נאמן דל"ה בידו. ומלבד זה יש לומר דהא לאו מגו מעליא דאינו רוצה שיפקיע הקידושין למפרע. ועוד למ"ש הר"ן קידושין (דף ס"ד) דהא דנאמן במגו שהיה מגרשה אף דהוי מגו במקום חזקה הטעם דמגו דבידו לעשות עדיף. א"כ א"ש דזה ניחא היכא דבידו לעשות דהיינו לגרשה אבל שיהיה נאמן על למפרע במגו דהי' טוען טענה אחרת בזה א"נ במקום חזקה דהיתה מוחזקת לאשת איש ולהוציאה מחזקתה. וא"ל יהיה נאמן למפרע במגו דבידו לגרשה ע"י שליח ולבטל השליח דאז אפקינהו רבנן לקידושין כמבואר בתוס' גיטין (דף ל"ג) דאז כדין יחפה ז"א די"ל למ"ש אחרונים דעכ"פ נשאר קידושין דרבנן א"כ לאו מגו מעליא היא. ואף למה דנראה מדברי ראשונים שבש"מ (רפ"א) דכתובות דנפקע הקידושין לגמרי מ"מ יש לומר דא"ר בהפקעות הקידושין ל"מ בנשואה יהיה בעילתו זנות ואינו רוצה בזה לאו מגו מעליתא היא ואף בארוסה יש לומר דא"ר בזה שיהיה הקידושין נפקע לגמרי ובזה א"ש ג"כ קושית הרמב"ן דיש לומר לכך נאמן לומר דהיה קידושי טעות כיון דזה מפקיע הקידושין לגמרי ונתבטלו נאמן במגו דהיה נותן הגט ע"י שליח והי' מבטל השליח והיה נפקע הקידושין ממילא ג"כ משא"כ באמר גרשתי למפרע לאו מגו מעלי' הוא דיש לומר דאינו רוצה בביטול הקידושין ולדעת החולקים שם בגיטין (דף ל"ג) וסברו דהיכא דעוש' בשביל זה לא הפקיעו חז"ל הקידושין אתי שפיר בלא זה וכמו שכתבתי למעלה ועיין היטב:

עוד יש ליישב קושית הרמב"ן שהקשה על הר"ח שיהיה נאמן על למפרע במגו דהיה אומר שהיו קידושין על תנאי ולא נתקיים למ"ש במ"א משם הריטב"א ב"מ (דף פ"א) דלא אמרינן מגו רק היכא דבטענות המגו היה נאמן מצד עצמותה דטענה מעליא הוא אבל היכא דגם בטענות המגו ל"ה נאמן בטענתו בעצמותה רק אז היה נאמן והיה ג"כ רק מצד מגו זה לא אמרינן ויבואר אי"ה דבר זה בדיני עו"נ ליישב קושית הקצוה"ח (סי' רצ"ו) על הסוברים דבאפקיד בשטר דנאמן החזרתי במגו דנאנסה ובשבועה הוא רק שבועה דרבנן אבל מדאורייתא אין צריך שבועה על טענות החזרתי והקשה א"כ מאי מתרץ הש"ס שבועות (דף מ"ה) בהא דפריך שבועו' השומרין דחייב רחמנא היכא משכחת דאפקיד ליה בשטר הא תיהדר הקושיא דמ"מ יהיה נאמן נאנסה במגו דהחזרתי והחזרתי יהי' נאמן במגו דנאנסה ושם קאי על התירה וליכא שבועה ועפ"י דברי הריטב"א ב"מ הנ"ל א"ש דל"א מגו היכא דטענות המגו צריך שוב למגו וה"נ דכוותי' דלא אמרינן שיהיה נאמן לומר גרשתי על למפרע אף דאינו בידו מטעם מגו דהיה אומר דנתקדשה על תנאי ונתבטל התנאי כיון דגם טענה הזאת א"נ רק במגו דהיה אומר גרשתי או שהי' מגרשה זה לא אמרינן ואם באנו לומר דמגו מה דבידו לעשות עדיף בלא"ה אתי שפיר וכמו"ש למעלה:

אך זאת צריך להבין לדעת הר"ח והרמ"ה בההיא מעשה דאמר חזיא לכהנא רבה דהיה אומר שקידושין תנאי היה ונתבטל א"כ אמאי אמר ליה רבא לר"נ ב"א חוש לה והיינו כמו"ש הרשב"ם דאם גרשה קלא הו"ל למלתא כדאמרינן באשה שנתארמלה או מטעם דהוי רעותא דליתא לגיטה בידה וכמו"ש הרמ"ה ובאומר יש לי בנים נאמן ולא חיישינן משום דליכא רעותא והואיל דבידו לגרשה נאמן כ"כ יהיה נאמן לומר דהי' קידושי תנאי ונתבטל כיון דבידו לגרשה ועכשיו אין כאן ריעותא וצריך לומר דמ"מ הוי רעותא כמו"ש הרמ"ה לגבי גרשתי דריע מגו דאמרינן אם איתא דגרשה תיתי עדי מסירה. וה"נ לענין נאמנותו שקדשה על תנאי ונתבטל תיתי עדי קידושין ולכך א"נ להוציאה מחזקת א"א אף דהיכא דבא לומר דהחזקה היה בטעות ועוקר החזקה מעיקרא עדיף וכמו"ש במרדכי והגה"מ ר"פ האומר בשליח דטעה ואמר הרי את מקודשת לי דנאמן לומר שטעה היינו דשם לא אתחזקה כלל אבל היכ' דנתחזקה לאשת איש א"נ לעקור החזקת אשת איש אף דיש לו מגו דגרשה הואיל דריע טענתו דתיתי עמ"ס. ובשיטת הר"ח אתי שפיר ביותר דיש לומר דסובר כמו שכתב הרשב"א קידושין הלכך לדידן בעל שאמר גרשתי את אשתי א"נ דהוי מגו נגד חזקה והוא איבעי' דלא איפשטי אם אמרינן או לא עיי"ש א"כ באומר קידושי תנאי היה ונתבטל ג"כ הוי נגד חזקה והוי ספק והרמ"ה דסובר דרק חייש לה מדרבנן בלבד ואם נשאת בלא חליצה ואי אפשר לחלוץ או שנשאת לכהן דלא תצא צריך לומר כמו שכתבתי דלכך אמר זיל חוש לה הואיל דריע טענתו דתייתי עמ"ס כן נמי באומר קידושי תנאי ריע טענתו דתיתי עדי קידושין. אבל אם נשאת לכהן בזה לא תצא ועיין בכ"ז]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף