אמרי בינה/דיני הלוואה/סה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה סה

סי' סה

אם אמר המלוה להלוה אל תפרעני אלא בעדים בין אמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר כך צריך לפרעו בעדים ואם אמר שפרעו שלא בעדים אינו נאמן ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו או שהלכו למדינת הים הרי זה נאמן כן פוסק המחבר (סי' ע') ועיין בש"ך (ס"ק ט') משם הר"ן ומ"מ ז"ל דאף אם הלוה מוחה דעת הר"י מיגאש ז"ל והרמב"ם דצריך לפרעו בעדים והש"ך העלה בדעת הר"י מיגאש ורמב"ם דכ' מפני התנאי משמע שהלוה לא מיחה כמו כל תנאי שמסכימים שניהם ובפרט למה שכ' הר"ן דלאו מטעם שעבוד רק דאנן סהדי דשקורי משקר וזה לא שייך כשמוחה. והמעיין בחידושי הר"י מיגאש מס' שבועות יראה דכ' דאין לחלק בין אתרו ביה בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה דלאו שעבודא הוא אלא בהתראה בעלמא הוא ואינו נאמן עד דמייתי ראיה ומזה משמע דס"ל כסברת הר"ן רק כיון דאתרו ביה אין הלוה עשוי לפרעו שלא בעדים וכן כ' הג"ת (שער כ"ה) דכלל בדבריו דברי הר"ן. ובאמת בבעה"ת שם הביא דבריו וכ' ולא מצי בתר הכי למיטען פרעתיך בינך לביני אלא עד שיביא עדים וזה שלא בדקדוק דהא לדעת הר"י מיגאש אף אם אומר שפרע בפני עדים כ"ז דלא באו העדים אינו נאמן וכמו שמסיים עד שיביא עדים. ובחידושי הר"י מיגאש כ' דאינו נאמן לומר פרעתיך עד דמייתי ראיה. ומדבריו שם נראה אף אם לא קבל עליו הלוה גם כן א"נ דבכל דבריו לא הזכיר כלל לחלק בזה. רק היכא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני בזה כתב הר"י מיגאש ז"ל וז"ל ואפי' אייתי סהדי אחריני דפרעי' קמייהו לא מהימני דכיון דאתרי ביה שלא יפרענו אלא בפני הנהו פו"פ וקבל הלוה אנפשיה ההיא התראה הוו להו שאר אינשי לגבי ההיא סהדות' כקרובין או כפסולין דהוי ליה תנאי שבממון דאמרינן דקיים עכ"ל ומדלא הזכיר וקבל הלוה אנפשיה ההיא התראה כשאמר אל תפרעני אלא בעדים רק בזה כשאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני מבואר דס"ל דבסתמא שיפרענו בסהדי יכול להטיל עליו התנאי אף בע"כ דלוה ומטעם דעבד לוה לאיש מלוה אבל כשמטיל עליו התנאי בדוקא שיפרענו בפני פו"פ ופוסל כל העדים בזה הוצרך שיקבל עליו הלוה התראתו:

וראיתי בתומים (ס"ק ה') דכ' דבלא הסכים הלוה להתנאי לכ"ע בטוען פרעתי בפני פו"פ והלכו דנאמן דהא אומר שקיים התנאי והסכים עמו בנתיבות ולמה שכ' מבואר דדעת הר"י מיגאש שלא לחלק בין אם הסכים הלוה או לא הסכים בכל ענין אינו נאמן אף אם טוען פרעתיך בפני פו"פ ומתו עד דמייתי ראי'. רק באומר אל תפרעני אלא בפני פו"פ דלדעתו פסל כל העדים ואף אם מברר בעדים דפרע חייב לפרוע ולקיום התנאי בזה צריך שיסכים הלוה להתראתו דמלוה:

והנה להסוברים דבאומר אל תפרעני אלא בעדים דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים או מתו הא דאינו נאמן לומר פרעתיך ביני ובינך במגו דפרעתיך בפני פ' ופלוני כו' כתבו בזה הפוסקים כמה טעמים הר"ן כ' דהוי מגו במקום אנן סהדי דלא פרעו בו"ב. והרא"ש כ' דמגו גרוע הוא דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו והרשב"א והמ"מ כתבו דאף אם פרעו בינו לבינו לא נפקע החוב דחייב לקיים תנאו. ולדבריה' נראה אם טוען שמחל לו החוב נאמן במגו דפרעתיך בפני פו"פ ומתו דאף דהתנאי היה שלא יפטור בפרעון שבינו ובינו מ"מ אם טוען שמחל לו התנאי ונפקע החוב י"ל דנאמן במגו דפרעתיך ביני ובינך. וכן לטעמא דהר"ן דהוי חזקה ואנן סהדי דלא פרע לו בלא עדים ג"כ זה אתי שפיר בטוען פרעתיך ביני לבינך אבל בטוען דמחל לו אף דמחילה הוי טענה גרוע מ"מ נאמן במגו דפרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י. אולם לסברת הרא"ש דטענת המגו הוי גרוע ג"כ דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו כמו דא"נ דפרעו בינו לבינו כ"ש דאינו נאמן בטענת מחילה. אולם י"ל דגם המ"מ והר"ן מודים לסברת הרא"ש והם הוצרכו לסברתם רק בטוען פרעתיך ביני לבינך דפרעון הוי טענה מעליא לכך כתבו טעמים שונים דאינו נאמן אבל לגבי מחילה דהוי בעצם טענה גרוע ואינו נאמן רק במגו מעליא מודים דאינו נאמן במגו דפרעתיך בפני פ' ופלוני ומתו דכיון דהטענה שטוען עכשיו היא טענה גרוע וטענ' המגו גם כן גרוע לכך א"נ:

ועיין בתומים (סי' קל"ג ס"ק א') שכ' בהא דכ' שם המחבר במפקיד שאומר אל תחזירני אלא בפני עדים דנאמן בשבועה במגו דנאנסו ובש"ך שם הקשה הא הוי מגו במקום אנן סהדי וכתב בתומים דדוקא בהלואה דרואה שאין המלוה מאמין בו וירא שמא יכפור לו לכך אינו פורע רק בפני עדים מה שאין כן בפקדון דע"כ מאמין לו בשבועה דהא יכול לומר נאנסו לכך לא הוי כאנן סהדי. ולמה שכ' יקשה אם כן גם בהלואה נאמר דעל כרחך מאמין לו ע"ז דהא יכול לומר מחלת לי ויהי' נאמן במגו דפרעתיך בפני פו"פ ומתו או דהלכו וע"כ צריך לומר כיון דמחילה הוי טענה גרוע גם כן אינו נאמן. ובקצוה"ח שם כ' דבפקדון ל"ש טעמו של המ"מ דכל שבא ליד הבעלים בהחזרה ליכא שעבוד לקיים התנאי ולא הבנתי דבריו אם כן יהיה נאמן החזרתי במגו דהחזרתי בפני פו"פ ומתו ולמה צריך דוקא למגו דנאנסו וחייב שבועה כמבואר שם בש"ע הא על פקדון ל"ש שעבוד על קיום התנאי לדעת הקצוה"ח אלא ודאי כמו דשייך שעבוד על קיום התנאי בהלואה כמו כן שייך בפקדון ועיין שם בנתיבות. והיכא דליכא עדים על התנאי שהותנה שיפרענו בפני עדים כ' הסמ"ע דנאמן לומר דפרעו בינו לבינו במגו דלא היה מודה בתנאי ובתומים (ס"ק ה') כתב דלטעמא דהר"ן דהוי כאנן סהדי דלא פרעו שלא בפני עדים הוי גם בזה מגו במקום אנן סהדי ולכאורה לדבריו שכ' (סי' קל"ג) דבפקדון כיון דיכול לומ' נאנסו ע"כ מאמין לו וה"נ כיון דלא הותנה בפני עדים ויודע דיכול לכפור בגוף התנאי וע"כ דמאמין לו. אולם י"ל דוקא שם בפקדון דעכ"פ אף דנאמן לומר נאנסו צריך שבועה לכך נאמן אף לומר החזרתי במגו דנאנסו ויצטרך לישבע שבועת התור' או לדע' הבעה"מ וש"ך (סי' רצ"ו) שבועת המשנה מה שאין כן כאן אם יהיה נאמן ככל כופר הכל לענין מה התנה כלל אלא ודאי דהתנה שלא יהי' נאמן אף במגו וכמו שכ' בתומים (סי' ע"א ס"ק ג') לענין מגו בעיקר הנאמנות דעל כרחך הימנהו אף נגד המגו דאם לא כן מה מהני הנאמנות וה"נ דכוותיה כיון דמודה דאמר לו אל תפרעני אלא בעדים על כרחך דצריך לקיים תנאו. ובגוף הדין כבר הביא אאזמ"ו ז"ל בספרו דברי משפט דמבואר כדברי הסמ"ע בתשובת רשב"א (סי' רנ"א) כיון דאין אנו יודעים בעיקר התנאי אלא מפיו הרי קול ושוברו עמו וכן כ' בתשובת רשב"א המיוחסת (סי' צ"ז) וכן משמע באמת מדברי הר"ן שבועות דכתב בלישנא קמא דרב אסי כשיש עדים אין עשוי לפרוע אלא בעדים כיון דהמלוה יכול לברר הלואתו בעדים אף הלוה חושש ואינו פורע אלא בעדים ומשמע דגם בלישנא בתרא דדוקא כשהתרה בו אל תפרעני אלא בעדים הוא גם כן מה"ט דוקא כשיש ביד המלוה לברר חושש שלא יוציא לעז עליו ואינו פורע אלא בעדים אבל כשלא התרה בו בפני עדים ואין ביד המלוה לברר הלואתו ותנאו שוב אין הלוה חושש ללעז ועשוי לפרוע בינו ובינו:

אך בדעת הראב"ד יפה כ' התומים דס"ל דכשאין עדים על התנאי דנאמן רק לומר שקיים התנאי אבל כשאמר שפרעו בינו לבינו אינו נאמן וכן מבואר בס' תמים דעים להראב"ד (סי' רל"ח) וז"ל יש ספרים שכ' בהן נאמן ואפשר לקיים דברי שניהם שאם אמר לו בפני עדים אל תפרעני אלא בפני עדים וטוען הלה פרעתיך בפני פו"פ א"נ אבל אם לא הלוהו בפני עדים אלא שהוא מודה לו בתנאי זה ואמר פרעתיך בפני פו"פ כו' נאמן מגו דאי אמר ליה לא התנית עמי מיהו אם אמר פרעתיך סתם שלא בפני עדים לאו כלום הוא משום דהו"ל תנאי ממון והא אתני בהדי' שלא יפרעהו אלא בעדים ואי אמר אחולי אחלת לי תנאך וקבלתינהו מנאי לשם פרעון גמור נאמן משום מגו הואיל וליכא עדים בתנאי עכ"ד הרי מבואר דאינו נאמן במגו כ"ז דלא קיים תנאו רק אם אמר דמחל לו התנאי בזה נאמן במגו הואיל דליכא עדים על התנאי. אולם לא כסברת התומים דכ' (בסי' ע"א) דאם לעולם הוא נאמן במגו מה מהני הנאמנות דהא דעת הראב"ד דאם אומר אחולי אחלית לי תנאך דנאמן משום מגו רק סובר דע"ז לא משגחינן לענין מה יועיל הנאמנות או התנאי די"ל דנ"מ אם הלוה הודה פ"א בפני עדים דעל תנאי זה הלוהו דשוב א"צ וכמו"ש אאזמ"ו ז"ל בד"מ גם אם יודה בפני ב"ד דהיה לו תנאי ואחר כדי דיבור יאמר פרעתי דשוב אינו נאמן דכל מגו בעינן תוכד"ד:

ולכאורה יש להקשות לטעמא דהר"ן מהא דאמרינן שבועות (דף מ"ה) מכלל דתרוייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים דלמא לעולם ס"ל דצריך לפורעו בעדים רק כיון דמצי לומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדינת הים אם כן שפיר קאמרו שבועת השומרין דחייב רחמנא היכא משכח' לה דיהיה נאמן נאנסו במגו דהחזרתי בפני פו"פ והלכו למדה"י ולכך אוקמו קרא דאפקיד ליה בשטר. וראיתי שהעיר בזה בס' מחנה יהודא אך בפשיטות י"ל כיון דצריך לומר דוקא בפני פו"פ וליחד אותם כמו שכ' ברשב"א. אם כן לא הוי צריך לדחוק דאפקיד בשט' דאטו לא משכחת כשידענו שלא היו כאן במקומו אנשים מיוחדים שהלכו למדה"י או שמתו. אולם בלא"ה י"ל דאף הר"ן מודה לסבר' הרא"ש דאין זה מגו מעליא דטענה גרוע הוא שיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו. רק הר"ן הוכרח לסברתו דהא גם טענה דהשתא דפרע לו בינו לבינו גרוע הוא ומעיד דפרע לו ועבר על תנאו לכך הוכרח להוסיף דמגו לא מהני דאנן סהדי דלא יפרע בינו לבינו. אבל שיהי' נאמן נאנסו במגו דפרע בינו ובינו מגו מעליא הוא כיון דאף נאנסו ל"ש יותר היה לו להעיז ולומר החזרתי ומדאינו טוען כך אמרינן דכך הוא האמת דנאנסו. אבל להעיז ולומר דפרע בפני פו"פ והלכו למדה"י דבזה ודאי מעיז ויאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו יותר נח לו לטעון נאנסו מלהרחיק עדותו ויעיז כל כך:

והנה לטעם המ"מ דמטעם תנאי הוא דצריך לפרעו בעדים ואף אם הותנה שלא בשעת הלואה כ' המ"מ דהוא מטעם עבד לוה לאיש מלוה היה נראה דבפקדון בעינן דוקא שיתנה התנאי בשעה שהפקיד אצלו אבל אם מתרה בו אחר כך במה ישתעבד והטעם דעבד לוה לאיש מלוה לא שייך בפקדון ועיין בבעה"ת (שער כ"ה) שכ' דלכך המלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים שיכול הלוה לומר אף שהמלוה לא האמין לי והלוה לי בפני עדים מפני שהיה לו לחשדני ברשע מפני שאני צריך לבריות אבל אני היה לי להאמין בו שהיתי קורא עליו תומת ישרים תנחם ולא חשדתי ופרעתי לו בלא עדים עכ"ל וקשה אם כן במפקיד אצל חבירו בעדים דלא שייך הטעם דחושד אותו דלא צריך לבריות ואדרבה הוא גו"ח עמו דמקבל שמירה למה קורא עליו הנפקד תומת ישרים תנחם אם כן היה מהראוי לומר דלא יהיה נאמן דהחזיר לו בלא עדים. וראיתי בג"ת שם שהקשה לטעמא דמ"מ אם כן באומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בפני אחרים דנפטר לדעת הרמב"ם הא מודה דלא קיים תנאו ומגו הו"ל כעדים ואפ"ה לא מהני מפני שלא קיים תנאו ה"נ לא קיים התנאי וכ' דהיכא דאיכא סהדי דפרעו מיחייב עכ"פ להחזיר לו אבל באומר פרעתיך ביני לבינך נהי דנאמן במגו מ"מ חייב לקיים התנאי ולפורעו לו ולגבי החזרת המלוה הוי מגו להוציא. ודבריו תמוהין מאד דלדבריו היה הדין באומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דהיה חייב לשלם מצד קיום התנאי רק המלוה חייב לו על פי העדים שקבל ממנו לפרעון והיה הדין דזה גובה וזה גובה ומדברי הרמב"ם והש"ע משמע דפטור לגמרי על ידי עדים שהעידו דפרע לו. והטעם דהתנאי לא היה רק כי היכי דלא לדחיה דפרע לו בפני עדים והלכו אבל כשהביא העדים שפרע לו אף דהם אחרים מ"מ כיון דהם עדים כשרים הוי כקיום התנאי דהתנאי לא הוי לפסול שאר עדים רק דלא לדחיה ולומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו כמו שכ' הסמ"ע (ס"ק י"א) והש"ך (ס"ק י"ז) אולם דברי הג"ת יש להם מקום בדברי המ"מ היכא דאמר אל תפרעני אלא בעדים אם טוען הלוה שהמלוה תפס ממני בע"כ לשם פרעון שלא בפני עדים בזה גם כן אינו נאמן במגו דפרעתיך בפני פו"פ והלכו דמ"מ כיון דהודה דלא קיים התנאי ונשאר בחזק' חיוב רק דרוצה לסלקו במה שתפס ממנו בזה הוי כמגו להוציא. ולטעמא דהר"ן דהוי כאנן סהדי דלא פרע לו בו"ב יקשה בזה אם טוען דתפס ממנו בע"כ לפרעון חובו ולדבריו דלא הוי כתנאי יהי' נאמן במגו דפרעתיך בפני פו"פ והלכו למדינת הים ויש לדחוק ולומ' דזה הוי טענה גרוע וא"נ במגו כזה כמו"ש לעיל:

ועיין בסמ"ע (ס"ק ח"י) היכא דאמר אל תפרעני אלא בפני פו"פ והלוה טוען שפרע בינו לבינו והמלוה אומר שבשעה שקבל המעות אמר בפירוש דלשם פקדון מקבל ונאבד אחר כך באונס דלא הוי פרעון דהוי ליה כלא הגיע זמנו ובטו"ז חולק ע"ז דאף תוך זמן פרעון בעל כרחו הוי פרעון ועיין קצוה"ח (ס"ק ז') ולכאורה אף לדעת הסמ"ע כיון דהמלוה מודה דהלוה רצה לפרוע לו בינו לבינו אם כן איתרע החזקה ולמה לא יהיה הלוה נאמן דקבלו בתורת פרעון ואולי כיון דיש להמלוה מגו דהיה מכחיש הפרעון לכך נאמן אף דהוי מגו להוציא. ועיין מל"מ (פט"ו) ממלוה היכא דהמלוה מודה דקבל חצי הפרעון איתרע החזקה והאנן סהדי שכ' הר"ן וה"נ דכוותיה כיון דהמלוה מודה דרצה לפרוע לו בלא סהדי איתרע החזקה ולמה לא יהיה הלוה נאמן. ולשיטת הסמ"ע נראה דדוקא אם נאבד באונס פטור אבל אם נגנב או נאבד בלא פשיעה י"ל דחייב לשלם דעכ"פ כיון דהלוה רצה לפרוע לו והמלוה לא רצה לקבל ממנו לשם פרעון חוב רק לשם פקדון הוי כשו"ש על המעות בההיא הנאה דתפס ליה עכ"פ למשכון על החוב. ולכך נקט בש"ס וכל הפוסקים איתניסו הנך זוזי דאם היה נגנב או נאבד שלא ע"י פשיעה לא הוי נ"מ אולם ברש"י מס' שבועות כ' וז"ל ניהוי פקדון בידי ואיני עליהן אלא שו"ח שלא קבלתים בתורת פרעון עכ"ל מבואר דלא הוי רק שומר חנם וקשה למה לא יהיה שומר שכר מה"ט דתפס ליה אחובו. ועוד הא יכול להשתמש בו ובשביל היתר תשמיש הוי שומר שכר. וצ"ל דאיירי בבעה"ב דבשולחני ויש לו הנאה דיכול לשמש בהמעות ראוי לומר בזה לחייב אף באונסין למה שכ' כמה ראשונים לחלק בין דמי אבידה דהוי שואל עלייהו משום דשרי לאשתמושי בהו ובמפקיד אצל שולחני אינו חייב באונסין משום שאינו יודע מתי יבא בעל המעות ליטול את שלו ולכך אין בדעתו להשתמש בהם בהדיא ודי לנו לחייבו כש"ש אבל בדמי אבידה דאינו יודע מי הם הבעלים וישהא אצלו ימים רבים לכך הוי כשואל ע' בש"מ ב"מ (דף כ"ט) משם הר"ן ז"ל ובתשו' הרשב"א בת"א (סי' של"ו) וברא"ש ב"מ שם אם כן בנידון זה דהמלוה לעולם בידו הברירה שלא להחזיר להלוה הדמים שיכול להחזיק בידיו בעד המלוה שלו ושיתקיים התנאי שיפרע בפני עדים או דימחול לו המלוה ולעולם אין ביד הלוה להוציא ממנו דמי הפקדון מהראוי שיהי' לו כדין שואל ועל כרחך דאיירי בבעה"ב דהדין הוא דלא ישתמש בהם ולמה שכ' הסמ"ע (סי' רצ"ב ס"ק ח"י) דבזמנינו כ"ע דינם כשולחני צריך לומר כיון דלא רצה לקבל בתורת פרעון רק בתורת פקדון הוי כמגלה דעתו דאינו רוצה להשתמש ולכך לא הוי רק כשומר חנם אולם מ"מ יקשה דיהיה כשו"ש בשביל הנאה דתפס אחובו.

ודע דיש לראות דמשמע מלשון הש"ס והפוסקים דצריך לומר ולהתנות בלשון חיוב ושלילה אל תפרעני אלא בפני עדים שזה מורה שלא יהיה נאמן לומר שפרע אלא בפני עדים אבל אם אמר לו תפרעני בעדים שהוא מורה רק חיוב בלבד ולא בלשון שלילה יש לומר דלאו בקפיד' רמיא עליו החיוב ונאמן לומר דפרע לו בינו ובינו וכן כ' בתשובת מהריט"ץ (סי' קצ"ג) אולם בהא דהותנה שיפרע לו דוקא בפני פלוני ופלוני קתני בש"ס ההוא דא"ל לחברי' כי פרעתין פרעין לי באפי ראובן ושמעון וכן בהא דקאמר באפי בי תרי דתנו הלכתא קתני הך לישנא כי פרעת לי פרעין לי באפי בי תרי כו' ולא הזכיר הלשון אל תפרעני משמע דאף בלשון חיוב סגי גם כן וכן בלשון הר"ן דכ' כל שהעדים מעידים שפרעו נאמנים לפי שאין בלשון כי פרעת לי פרעון בפני ראובן ושמעון או בפני תרי דתנו הלכתא לפסול עדים אחרים אלא התראת המלוה בלוה שלא יפרענו אלא בפני אלו כו' משמע גם כן דאף בלשון זה בלבד סגי. אולם בלשון הרי"ף מבואר דא"ל כי פרעת לי לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון משמע דתליא דוקא כשהתנה בלשון שלילה אך בהך תנאי באפי ביה תרי דתנו הלכתא כתב הרי"ף הלשון כי פרעת לי פרעין באפי בי תרי דתנו הלכתא וצ"ע בזה כי הרמב"ם מדייק וכ' בכ"מ הלשון אל תפרעני:

והיכא דאמר אל תפרעני אלא בפני פו"פ והם קרובים או פסולי עדות והלוה טוען שפרע בפניהם והם מכחישי' לכאורה נראה דאינו נאמן לומר שקיים התנאי ופרע בפניהם לא מבעי לדעת הרי"ף וסייעתו דאינו נאמן אף באינו מיחד העדים לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו ובמיחד דוקא בפני פו"פ הי' כוונתו לפסול שאר העדים אם כן ודאי אף שהיו קרובים או פסולי' מ"מ הא תנאו קיים שפוסל כל העדים אלא אף לדעת רמב"ם וסייעתו והמחבר דיכול לומר פרעתיך בעדים ומתו ואמרינן דלכך ייחד עדים אלו שלא יאמר פרעתיך בפני עדים והלכו ולא פסל האחרים ולכך פוסק המחבר דאם העידו האחרים שפרעו בפניהם פטור מ"מ אם לא הביא עדים אחרים אף דהוא אומר שקיים תנאו ופרעו בפני אותן שיחדם ומה יעשה שהמה משקרים מ"מ כיון דידע דהם אינם בתורת עדות ואעפ"כ קבל עליו שלא יפרע רק בפניהם ודאי כוונתו היה שיעידו שפרע בפניהם ואם יאמרו שלא פרע שיתחייב לשלם דהא כי היכא דלא לדחיה קאמר ובע"כ התרצה שיתקבל עדותן דאם לא כן לעולם יכול לדחות אותו ויאמר שקיים התנאי והמה פסולין להעיד שלא פרע בפניהם אלא ודאי כוונתו היה שייחד דוקא אלו עדים באם הם יכחישו שלא יהיה נאמן עד שיברר עכ"פ בעדים כשרים:

וראיתי בהגהות מרן רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' ע') וז"ל ואם הפו"פ שיחד הם קרובים למלוה או ללוה ואומר שפרע בפניהם והם מכחישים י"ל דנאמן דהא אמר שקיום תנאו והם פסולים להעיד שלא פרע בפניהם. ועכ"פ אם בעידן התנאי לא היו קרובים ואחר כך נעשו קרובים בנשותיהן א"נ להכחישו עכ"ל והדברים נפלאים ממני דאם כן למה יהני ההתרא' שלא יפרע אלא בפניהם כי היכי דלא לידחיה דלעולם יהיה נאמן שפרע בפניהם הואיל שהן פסולין א"ו דההתראה היה שיקבל הגדתן וכמו שיאמרו הנך פו"פ אם יאמרו שפרע טוב ואם לא יהי' חייב לשלם כ"ז שאינו מברר על פי עדים שיעידו על הפרעון. וגם בדין השני אם נעשו קרובים אף דאז היו כשרים ומה יעשה עכשיו שנעשו פסולין מ"מ ראוי שיהיה הדין כמו אם מתו אותן פו"פ קודם שפרעו דלדעת הטו"ז נאמן אולם כבר גמגם בנתיבות דהא יכול לקיים בפני ב"ד ומה בכך שמתו והניח דין זה בצ"ע והכא נמי כיון דנעשו קרובים ועיקר התנאי היה כי היכא דלא לדחיה היינו שלא יאמר פרעתיך עד שיברר הפרעון וכיון דנפסלו העדים היה לו לפרוע עכ"פ בפני עדים כשרים. ומ"מ אם אומר שפרע בפני פו"פ קודם דנעשו קרובים בנשותיהם בזה י"ל דמה היה לו לעשות אז ונאמן ועיין קצוה"ח (ס"ק ה') וצ"ע בכ"ז:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף