אמרי בינה/דיני הלוואה/סו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה סו

סי' סו

התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הרי זה נוטל בלא שבועה (ש"ע סי' ע"א ס"א) וזה הוא לשון. הרמב"ם ולשון הטור לוה שהאמין למלוה שיהא נאמן לומר שלא נפרע. וכן בש"ס שבועות (דמ"ב) איתא ההוא דאמר לי' לחברי' מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא ועיין שם ברש"י דלוה אמר למלוה בשעת הלואה. ולכאורה זה חידוש יותר דאף דהלוה התנה וחייב א"ע שלא בתביעת המלוה שכל זמן שיאמר המלוה שלא נפרע שיתחייב לשלם והיה ס"ד דפטומי מילי בעלמא הוא ובפרט אם הבטיח לו מקודם ללות ומסר לו ההלואה היה מקום לומר דאף דהלוה הוסיף מדנפשו להאמין להמלוה דהוי רק פטומי מילי או דהוי כאסמכתא דסמך עצמו שהמלוה לא יתבע לו פעם שנית ולא יהי' מחויב לשלם במלוה בשטר בלא שבועה ובמלוה על פה יהיה הלוה נאמן לומר פרעתי וקמ"ל דאעפ"כ כיון דהאמין בשעת ההלואה להמלוה מועיל וחייב לשלם ועיין בב"י (סי' ר"ז) דבתנאי שצריך הלוקח להתנות והתנה המוכר אימת הוי פטומי מילי ודעת הרמב"ם שם דכל שהתנה קודם גמר המכר לא שאני לן בין אם אתני המוכר או הלוקח ואם כן כאן נמי כיון דבשעת הלוא' אתני וכמו שכ' המ"מ דלאחר הלואה צריך קנין מהני אף באם אתני הלוה טובת המלוה כיון דמקבל ההלואה ע"ד זה וחייב א"ע וכדמשמע מעובדא דש"ס שבועות הנז' דמבואר דהלוה אתני וצריך ליתן טעם למה כ' הרמב"ם והש"ע הדין דנאמנות מועיל וא"נ לומר פרעתי בהתנה המלוה נגד דברי הש"ס:

והא דנאמן המלוה הן במלוה בשטר הן במלוה על פה אף בלא שבועה ובמלוה שהאמין ללוה מבואר בטוש"ע דהלו' חייב היסת כתבו הסמ"ע והש"ך טעמים שונים ובתומים (סי' מ"ב ס"ק י') כ' כיון דהנאמנות ללוה כתוב בשטר שהוא תחת יד המלוה ויכול לכבשו ולשורפו ולטעון עליו בע"פ ע"כ דלא נחית על הפטור מתביעת בע"פ ונאמן המלוה דלא הימניה על כך ולכך צריך שבוע' ומבואר מדבריו דרק אם המלוה טוען ברי דלא האמינו על תביעת בעל פה אז יד הלוה על התחתונה אבל אם המלוה א"י ולא אסיק אדעתו על מה נתן להלוה הנאמנות אם רק לסלק השטר או אף מתביעת בעל פה אז פטור הלוה אף מהיסת. אולם מדברי הש"ך (ס"ק מ"ה) מבואר דנחית לסברת התומים וכתב כיון שכ' בהשטר שהמלוה הוא שמוציא השטר מסתמא לא הימניה אלא לבטולי השטר ולא לענין תביעת בעל פה ואם כן אף באם אין המלוה מסיק אדעתיה מ"מ מסתמא לא הימניה רק לבטל השטר וכיון דטוען ברי דלא פרע לו חייב הלוה לישבע היסת. ואם כן לדבריהם אם יש ראיה ביד הלוה על הנאמנות שהאמינו המלוה פטור בלא שבועה וכן כ' בנתיבות. אולם מה שכ' הנתיבות בטעם הדבר דחייב היסת דיש למלוה מגו דכבש לשטרא ותובע בעל פה ויכול להשביעו מכח מגו יש לגמגם למה שכ' הג"ת והב"ש אה"ע (סי' צ"ו) דמגו לחייב שבועה לא אמרינן ועיין קצוה"ח (סי' פ"ב ס"ק ט"ז) משם הג"ת דכמו דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה כן ל"א מגו לחייב שבועה ואם כן בשבועת היסת דלכ"ע ל"א מגו לאפטורי מהיסת כמבואר מדברי הריטב"א ובש"ך (סי' צ"ה ס"ק י"ז) וכמו כן ל"א מגו לחייבו היסת. אלא ודאי דהטעם בפשיטות וכמו שכ' הסמ"ע דהמלוה הואיל דעשה לו טובה להלות בנאמנות אנן סהדי דכוונתו היה שיהיה נאמן בלא שבועה אבל כשהאמין ללוה כיון שהוא נגד הסברא יד הלוה על התחתונה בבירור שלא פטרו אף משבועת היסת. וממילא אף אם נתן לו ללוה בכתב הנאמנות אמרינן בבירו' דרק לבטולי השטר הוא אבל לא לפטור אף החיוב של מלוה על פה וחייב שבועת היסת כשטוען פרעתי:

ואם יש עד אחד שמעיד שפרע אם סתם נאמנות הוא אף נגד עד אחד מחולקים הראב"ד והרא"ש ותליא בביאור דברי הש"ס שבועות הנז' נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי מהימניה דדעת ר"ח והרא"ש דסתם נאמנות הוא שיהיה נאמן בלי שום שבועה ואם כן הוא דוקא טפי מסהדי לא הימניה היינו עדות המועיל תרי סהדי אבל נגד עד אחד נאמן דזה הוי כמנפשיה אבל לדעת הראב"ד והרמב"ן לא מהני נגד עד אחד על כרחך דעיקר הוא רק טפי מנפשיה הימניה אבל נגד סהדי לא היינו אף נגד עד אחד אינו נאמן וחייב לישבע. ובתומים כ' לחלק דבמלוה בשטר דתקנו שבועה רק להפיס דעתו לכך בנתן לו נאמנות אינו חייב לישבע אבל במלוה על פה דמה"ד לא הי' נוטל כלל רק באנו לחייבו מכח נאמנות אמרינן כנגדו האמינו ולא כנגד עד א'. וכן נראה כמבואר מדברי בעל העיטור במאמר נאמנות שכ' והלכתא פטור אף משבועה דעד א' שאינו אלא כדי להפיס דעתו. ומ"מ אינו מבואר כיצד הדין במלוה על פה בנאמנות ועד אחד מעיד שהוא פרע אם נאמר דהלוה פטור לגמרי ולהסוברים דעד המסייעו פוטר אף מהיסת ה"נ פטור לגמרי או דלמא כיון דהנאמנות אלים כמו חזקה די לנו לומר שישבע להכחיש העד ויטול. וראיתי בכנה"ג שכ' משם ס' בני שמואל דאף לדעת הרא"ש פטור אף משבועת היסת להפוסקים דעד המסייע להנתבע פוטר אף מהיסת וכן הביא דבריו בס' נתיבות משפט (דף ל' ע"ב) וטעם הדבר דמכל עד א' שמחייב לשכנגדו שבועה פוטרו אבל מעד זה שאין שכנגדו נוטל אף בשבועה אלא מפסידו לגמרי לא פטרו והסכים על ידו להוכיח כן מדברי רבינו ירוחם ובס' ש"מ כ' דנהי דלא הימניה נגד עד א' מ"מ לא עדיף משאר ע"א דאינו קם לממון אלא לשבועה כאן נמי אינו מועיל לבטל הנאמנות לגמרי שאין ע"א קם לממון ונשבע המלוה ונוטל:

ואין דבריו מוכרחים כלל די"ל אף להסוברים דנאמנות פוטר לגמרי אף משבועה דע"א היינו משום דבלא"ה יכול לומר לו אשתבע לי דלא פרעתיך ואפ"ה האמינו אמרינן דאף נגד עד א' האמינו ולא הוי לענין זה טפי מדנפשיה אבל במלוה על פה דעד א' פוטרו לגמרי לא אסיק אדעתיה לחייב א"ע ולהאמינו אף נגד ע"א שישבע ויטול. ומה שהביא מדברי ב"ש אה"ע (סי' קמ"ד ס"ק י"ד) דלגבי גט אם התנה אם יעבור מפני' ל' יום דצריך לתת לה נאמנות שלא פייסתיה וכ' דסתם נאמנות לא מהני נגד עדים ונגד עד א' תליא בדין סתם נאמנות אם מהני נגד עד א' ושם לענין דבר שבערוה בעינן שנים מ"מ בנאמנות סתם נאמן העד א' לבטל הנאמנות לגמרי ופסול לגמרי וה"נ במלוה על פה. וראיתי בס' תורת גיטין שם דמתמה על הב"ש דבשלמא בממון כיון דנאמן העד א' לענין שבועה וכיון דבסתם לא הי' כוונתו נגד עד א' נשאר העד על נאמנות שלו מה שאין כן בגט עד א' בהכחשה אין לו שום נאמנות ומה בכך שלא נתן לו נאמנות נגד העד א' הא בלא"ה א"נ בדבר שבערוה. ולא אדע התמיה הזאת הא מבואר דעת הב"ש אה"ע (סי' ל"ז ס"ק נ') באומרת קדשתי א"ע ואיני יודעת למי דאם יש עד א' דמותר לכנסה לכתחילה ואם באו שנים וכ"א אומר אני קדשתיה כיון דלא אתחזק בא"א מהני עד א' ואם כן ה"נ אף דאיתרע החזקת א"א במה דמסר לה הגט מ"מ כיון דהותנה אם לא יבא נגד פניה תוך שלשים וחיישינן לשמא עבר ונתבטל הגט. ושם בלא נאמנות הוי ספק דאורייתא כמבואר שם בפוסקים מדברי הרא"ש ורק באנו להתירה מטעם הנאמנות שנתן לה אבל בלא נאמנות עומדת בספק מגורשת ואם עד א' מעיד שעבר נגד פניה לדעת הסוברים דעד א' נאמן במקום דלא אתחזק להתיר נאמן אף בהכחשת בע"ד להנך פוסקים ובפרט אם הבעל מסייעו ומכחישה אם כן שפיר נ"מ להסוברים דנאמנות הוא אף נגד עד א' ה"נ דכוותי'. אולם להיפך י"ל דאם הע"א נאמן בכה"ג בדבר שבערו' יש לו דין תורת עדות והוי טפי מסהדי וכ"ע מודים דאינו נאמן להכחישו מה שאין כן לענין ממון דאין עד א' עושה רק ספק י"ל דנגד ספק מאמינו. ומ"מ כבר הסכימו הני תלתא רבוותא הב"ש והנ"מ והכנה"ג דבמלוה על פה אין המלוה גובה אף בשבועה ודלא כדעת הש"מ שדבריו אינם מוכרחים לחלוק עליהם ובפרט שלא הביא דבריהם וכנראה אף אם תפס המלוה מפקינן מניה. אך לפטור את הלוה גם מהיסת אף להסוברים דעד המסייע פוטר מהיסת צ"ע דיש לומר דאין עד עושה שתי פעולות לסלק הנאמנות ולפטור עוד הלוה אף מהיסת ועיין (סי' פ"ז) בש"ך שם ודברי משפט ובסי' צ"ב ואי"ה יבואר עוד בזה בדיני טו"נ:

ועיין בנתיבות המשפט דלדעת הסמ"ע דנאמנות מהני נגד עד א' נימא כיון דבב' עדים לדעת הש"ך חייב לשלם אחר הפרעון כשאומר להד"ם בע"א יתחייב שבועה דכ"מ דב' מחייבים ממון עד א' מחייב שבועה דיש לומר כיון דנאמנות כחזקה דמיא ובתוך זמנו ודאי אינו יכול לחייבו אחר הפרעון דהוי כחזקה דהעד משקר. ומה דפשיטא ליה בתו"ז דעת הקצוה"ח (סי' פ"ד) להיפך דהעלה שם כ"מ שב' מחייבים ממון עד א' מחייבו שבועה רק בשטר דהוא ליטול וכדי להפיס דעתו חייב לישבע לכך בתו"ז הקילו אבל במלוה על פה וכן אחר הפרעון ס"ל דחייב שבועת התורה וחזקה דתוך זמנו אינו פוטר אותו משבועה אם כן ה"נ דכוותיה לענין נאמנות יש לומר דעד א' נאמן לחייב שבועה אף נגד חזקה אולם ע"ד קצוה"ח שם יש לגמגם דהא מבואר ברמ"א (סי' של"ה) והוא ממרדכי בבעה"ב ששכר מלמד וצוה לו שילך ללוי שינסנו אם יודע ללמוד ולא הלך ולמד עם בנו ותובע המלמד אחר כך שכרו ועד א' מעיד דאז לא הי' יכול ללמוד חייב הבעה"ב לשלם כיון דהשתא יודע ללמוד אזלינן בתר השתא וגם רוב המשכירים א"ע יודעים ובכ"ז המלמד צריך לישבע כדין נשבע ונוטל נגד עד א' הרי אף דמוציאין ממון מחמת חזקה הזאת אעפ"כ חייב שבועה דרבנן להכחיש העד ומ"ש בתוך זמנו דאינו חייב לישבע ושם איירי אף בטוען ברי שפרע תוך זמן ואפ"ה א"צ לישבע אף דשנים פוטרים מן ממון ולמה במלמד דהבעה"ב טוען שמא חייב לישבע:

וע"כ צריך לומר כיון דחזינן דאף היכא דהיה חייב שבועה ובאו שני עדים לפוטרו ושנים מכחישים אוקי תרי להדי תרי וחייב שבועה כמו שכ' הש"ך (סי' פ"ז) ובקצוה"ח (סי' פ"ב) כתב בטעמא דמלתא משום דכל עיקר שבועה הוא שחייב לברר הדבר לכך אף בתו"ת צריך לברר [ובהך סברא דכל עיקר חיוב שבועה דעד א' מן התורה הוא משום דעל ידי העד נעשה לנו ספק וחייבו התורה לברר הדבר מובן דברי התשב"ץ המובא בש"מ ריש ב"מ דמשיב על הק"ו שדן מהר"ם מרויטנבורג ז"ל דעד המסייעו פוטר משבועה מק"ו דכח המוחזק מרובה ואעפ"כ מחייבו ק"ו דיכול לפוטרו די"ל לכך מחייבו שבועה לפי מה שפטור קודם שהעיד העד אינו אלא מפני שאינו מי שיחייבנו דממילא מיפטר תאמר בפטור שבועה שכבר נתחייב מן הדין ואינו מובן כוונתו לכאורה. אולם הכוונה דהתורה גילתה לנו שעל ידי העד באנו לבית הספק ואף דלא נוכל לחתוך הדין מ"מ באנו לבית הספק וגזרה התורה לברר הדבר על ידי שבועה וכל זמן דלא נשבע חייב לשלם כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ומהאי טעמא כשאינו רוצה לישבע נחתינן לנכסיו ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אמרינן מה"ט דהוי כא"ר לברר וכמו שכ' בש"מ פ' השואל. והעד אינו מחייבו רק לברר הדבר ועל ידי שבועתו נתברר כדבריו להכחיש העד. אבל במוב"מ כיון דחייבו התורה גם כן לברר מטעם דרגלים לדבר י"ל כיון דכבר יש לנו ספק לא נתברר הדבר על ידי העד א' ונשאר עדיין בספק וחייב לברר לישבע שהוא כדבריו כמו שכ' התורה] ולפי זה כיון דעיקר חיוב שבועה הוא כדי לברר הדבר שהב"ד ידע בירור הדבר לפטור או לחיוב ולכך במעיד שפרע תוך זמנו אף דשנים מעידין ופוטרין דעפ"י ב' עדים יקום דבר והוא חק התורה אף דלנו כבר נתברר דלא פרע דחזקה המבררת הוא דאין אדם פורע תו"ז ואף דנין ע"פ ומוציאין ממון מ"מ גזרה התורה לקיים הדבר על פי ב' עדים מ"מ כשיש עד א' אף דבכ"מ דב' מחייבין ממון עד א' מחייב שבועה מ"מ היכא דהחזקה הוא מבררת נגד העד לא חייבו חכמים שבועה לברר הדבר כיון דאף אחר השבועה לא יתברר לנו יותר והוא מבורר לפנינו להיפך רק בב' עדים אנן סהדי וחק התורה לדון על פי ב' עדים אף נגד חזקה המבררת מה שאין כן לענין חיוב שבועה לא יברר לנו השבועה יותר ממה שנתברר לנו על ידי החזקה דאין אדם פורע תוך זמן. ובהך דמלמד אף דמוציאין ממון הוא מטעם חזקה דהשתא ורוב וברי נגד שמא ומ"מ בירור גמור לא הוי וגם כיון דהוי ריעותא דלמה לא השלים המלמד התנאי והלך מיד לברר ללכת ללוי לנסותו לכך לא הוי כמו אנן סהדי ולכך חייב שבועה. ומ"מ יש לגמגם בזה כיון דעכ"פ מוציאין ממון למה צריך שישבע נגד עד א' בהך דמלמד וע"כ צריך לומר דוקא בשטר דשייך גם כן חזקה דשטרך בידי דאלים טובא בצירוף חזקה דתו"ז לא שייך שישבע להפיס דעתו של הלוה ולכך אין עד א' מחייבו שבועה אבל במלוה על פה חייב לישבע וכמ"ש הקצוה"ח ודלא כדפשיטא ליה להנה"מ כאן לגבי נאמנות נגד עד אחד.

ויש להסתפק אם המלוה האמין ללוה אם הנאמנות מועיל לנגד עד א' המעיד שיודע ברור שלא פרע לו או שהודה בהודא' גמורה דלא פרע לו דאם נאמר דרק בשטר הואיל דמן הדין חייב לשלם ופטור משבועה ורק כדי להפיס דעתו של הבעלים חייבו חז"ל לישבע וכשהאמין למלוה אז לא מחייבינן כדי להפיס וכמו שכתב התומים וסעד לדבריו מדברי בעל העיטור כנז' אם כן י"ל בנאמנות ללוה דמן הדין חייב אמרינן אף דהאמינו לא האמינו לפטרו משבוע' דאורייתא וי"ל אף במלוה על פה דמן הדין כשהאמינו ע"כ האמינו לפטרו אף מהיסת מ"מ נגד עד א' המחייבו שבועה מן התורה ונחתינן לנכסיו בזה כ"ע מודים דאינו מועיל נאמנות סתם ובפרט למה שכ' הסמ"ע דכשהאמין ללוה שהוא נגד הסברא דלא עשה לו טובה ידו על התחתונה בבירור וכמו שכ' לעיל:

והיכא דליכא עדים על הנאמנות שנתן הלוה למלוה דיש לו מגו בעיקר הנאמנות דנאמן הלוה לכ"ע כמו שכ' הסמ"ע והש"ך וכמבואר מדברי תשובת הרשב"א כמו שכ' לעיל (סי' ס"ה) וראיתי בספר הפלאה אה"ע (סי' צ"ח ס"ק ה') שכ' אם אין רק עד א' על עיקר הנאמנות אע"ג דלא הוי לו מגו בעיקר הנאמנות שהרי יצטרך להכחיש העד מ"מ כיון שאם היה מכחיש היה נאמן לגבי העד בשבועה לא נתחזק הנאמנות אלא על פיו שפיר אמרינן ביה מגו והניח בצ"ע והגאון מאוה"ג רע"א ז"ל בהגהותיו העתיק דבריו. ותמהני הא הוי מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם דומה להמבואר (סי' ע"ה סי"ג) וש"ך שם (ס"ק מ"ב) באם יש עד א' על הקיום בממרני מאחר שיש שם נאמנות על הפרעון רק שיכול לטעון פרעתי במגו דמזויף וכיון שיש עד אחד על חתימתו לא הוי מגו והוי ליה מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם ושם גם כן לא נתחזק אלא על פיו וה"נ דכוותי' במקוים ויש ע"א על הנאמנות הוי לי' מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף