אמרי בינה/דיני הלוואה/סד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה סד

סי' סד

הוציא עליו כתב ידו אינו גובה רק מנכסים ב"ח ואפילו נתקיים בב"ד אין לו אלא דין מלוה על פה בעדים ואינו גובה מלקוחות ש"ע (סי' ס"ט ס"ב) והו' מש"ס סוף ב"ב דאף לר"א אם נתנו לו בפני עדים גובה מנכסי' משועבדי' ש"ה דמשעת כתיבה הוא דשיעבד נפשיה ופירש הרשב"ם דנכתב על דעת למוסרו בפני עדים שיהיו עדי מסירה אבל כ"י כשהלוהו כמלוה על פה דמי תו לא מצי הב"ד בקיומן לעשותו שטר שיש בו אחריות נכסים שלא על דעת כן נכתב מתחילה. ונראה דלא תליא אם נכתב על דעת כן מתחילה או לא רק מי מקיים השטר הלוה או המלוה דאם המלוה מקיימו בב"ד אז אמרינן כיון דכשהלוהו כמלוה על פה הוי שלא נמסר לו רק במקום הודאה שלא יוכל לחזור ולכפור או לומר פרעתי להסוברים דאינו נאמן לומר פרעתי וכמו שכ' שם הרשב"ם לכן תו לא מצו הב"ד בקיומן לעשותו שטר ומ"ש הרשב"ם שלא ע"ד כן נכתב מתחילה היינו נכתב ונמסר אבל אם הלוה מקיימו ואחר כך מוסר לו להמלוה י"ל כיון דמעשה ב"ד יש לו קול הוי כמלוה בשטר וכן מבואר בש"מ ב"ב שבסוף ס' הרמ"ה משם רבינו יונה ז"ל דעיקר הטעם דבעדי מסירה גובה ממשעבדי לפי שמתחילת מסירת השטר ומשעת חיוב דהיינו מזמן הכתיבה נשתעבדו נכסיו אבל הכא בשעת כתיבה ליכא קלא וכשהוחזק אחר כך בב"ד אע"ג דאיכא קלא כיון דמתחילה על דעת לגבות מב"ח נחית ולא נתחייב לו הלוה בעיקר החיוב אלא מבני חורין לא שעבדו חכמים את נכסיו אבל אם קיימו ב"ד כתב ידו מתחילה ואחר כך מסרו הלוה למלוה ודאי גבי ממשעבדי עיי"ש בדבריו ועיי"ש עוד בלשון הרא"ם דבמסר לו בפני עדי מסירה על כרחך בהאי זמן גופיה דאיכא בשטריה הוא דיהביה בפני ב' מדקתני וגובה ממשועבדים אבל הכא אע"ג דהוחזק אחר כך בפני ב"ד כיון דבעידן כתיבה לא אחזיק בב"ד לא משוי ליה שטרא עיין שם דמשמ' ג"כ דאם באותו יום מדעת הלוה נעשה הקיום ב"ד גובה ממשועבדי' כמו אם מסרו בעדים. וראיתי בתומים (ס"ק ב') שכתב לדון מדברי רשב"ם הנז' בכתב בכתב ידו סתם ללות בו ואחר כך נמלך ומסרו בפני עדי מסירה דמ"מ לא טריף ממשעבדי כיון דלא נכתב מתחילה על דעת כן. ובעניי לא אבין מה תלוי הדבר בשעת כתיבה אם היה דעתו למסור בפני עדי מסירה או לא הא עיקר השעבוד נעשה במסירת הכ"י בפני עדי מסירה רק עיקר כוונת רשב"ם דהב"ד לא יוכלו לעשות בקיומן מלוה בשטר מה שלא נעשה מתחילה מהלוה ואם נתקיים בב"ד מהלוה אז לדעת רבינו יונה אף אם מסרו לו בינו ובינו נעשה מלוה בשטר ומכ"ש אם מוסר לו כתב ידו בעדי מסירה להסוברים דהלכה כר"א דעדי מסירה כרתי אף בשאר שטרות למה לא יגבה ממשעבדי אף דלא נכתב מתחילה מהלוה על דעת למסור בפני עדי מסירה:

אולם דעת הריטב"א גיטין (דף פ"ו) מבואר דאף אם הוחזק הכ"י מידו דלוה אם אינו מוסר לו בפני עדים אינו גובה ממשעבדי דכ' עדי מסירה לר"א כע"ח לר"מ להשתעבד בהם כיון שהם מעידין על עיקר המעשה אבל הוחזק כ"י בב"ד שוב אינם מעידין על עיקר המעשה אלא על חותם ידו בפירוש הא לא אמרינן שיגבה מנכסים משועבדים עכ"ל ומשמע מדבריו דעיקר הטעם אף דקיום ב"ד יש לו קול מ"מ הם אינם מעידין על עיקר המעשה לא הוי כשטר אבל אם מוסר בפני עדים מהני דהם מעידין על עיקר המעשה ולא יגרע בשביל שהוחזק בב"ד. רק על ידי קיום ב"ד לא נעשה שטר לגבות אף אם הלוה מקיימו ודלא כשיטת הר"י הנז' אבל מ"מ לכ"ע אין הדבר תלוי בשעת כתיבה לומר דאם לא כתב הכ"י על דעת למסור בפני עדי מסירה ונמלך למסור בפני עדי מסירה שלא יועיל זה דבר תימא לומר כן. ועיין רמ"ה ב"ב שם (סי' ק"נ) דכתב לפרש דלאו ע"ד להשתעבד למלוה בשטר כתביה דהא לאו אדעת למיתב באפי סהדי כתביה ולאו אדעתא דלאחזוקי בב"ד לכך אף דהוחזק בתר הכי בב"ד לא מהני לשווי' שטר דמעיקר' לאו אדעתא דהכי איכתב וכי מסריה נמי אכתי לא אתחזק לא קמי סהדי ולא קמי ב"ד אימת אתחזק בתר מסירה והאי שעתא לא עבד לוה ולא מהני דלשתעבד בגויה ולא דמי להעמדה בב"ד דהתם לוה גופיה קם בהדי מלוה בדין א"נ אודי ליה בב"ד כמאן דכתב השתא שטרא אנפשיה דמי אבל הכא מלוה מחזיק ליה לשטרא השתא בב"ד מאי עבד לוה דלשתעבד מהשתא ועוד כל מלתא דאתיא מחמת לוה בב"ד קלא איתא ליה אבל מלתא דאתיא מחמת מלוה לחודיה לית ליה קלא דכיון דלא חזו ליה ללוה התם לאו אדעתייהו לכך לא גבי אלא מב"ח ע"כ דבריו ולדבריו אם הוחזק הכ"י בב"ד על ידי הלוה קלא אית ליה ואם מסר לו אחר כך להמלו' נחית להשתעבד הנכסים לגבות ממשעבדי הוי דין שטר וכשיטת הר"י. ועיין ש"ך (ס"ק ז') דהקשה אמאי לא משני הש"ס דבמסרו בפני עדים לכך גובה ממשועבדים דהעדים צריכין לקרות ומוציאין קול מה שאין כן דיינים ומדחיק את עצמו ועיין בתומים. וכבר כתב בס' תורת חיים ב"ב שם כיון דקתני כתב ידו ולא קתני חתם ידו מבואר דאין צריך לחתום שמו רק כשכ' אני חייב לפלוני כך וכך די אם כן כשב"ד החזיקו שהוא כתב ידו סגי אם כן פריך הש"ס שפיר. אולם הש"ך שפיר כ' על דברי בעה"ת דכ' שם הטעם דהב"ד א"צ לקרות רק לקיים חת"י והוא איירי בכ"י בחתימה ועיין שם בתו"ח דכ' דבקיום ב"ד אין הקול יוצא רק שהב"ד עשה מעשה וקיימו שטרו של פלוני ולדעת הרמ"ה כל שהיה שלא בפני הלוה לית ליה קלא ול"מ דלדברי בעה"ת דהדיינים אינם מוציאין קול מטעם דחותמין אעפ"י שלא קראו א"כ בכתב ידו בלא חתימה כשנתקיים בב"ד יש לו קול ולדעת התו"ח גם זה אין לו קול דהקול הוא רק שהב"ד עשו מעשה וקיימו שטרו של פלוני וממילא אף אם הוחזק בב"ד על ידי הלוה אם אינו מוסר בעדים לית ליה קלא ולדעת רמ"ה אם נתקיים על ידי הלוה מהני ויש לו דין שטר כשמסרו אחר כך אף בלא עדים:

עיין ש"ך (ס"ק ד') דהביא חולקים על רמב"ן דאף בלא כ' שמו ולא חתם רק כ' בכ"י אני פלוני חייב לך דגם כן מהני וראייתו מגיטין דהתם מה"ת כשר אף בלא חתם כ' דהר"ן פרק המגרש דחי דשם איירי בהזכרת שמו. אולם בריטב"א פ' המגרש כ' דזה אינו כלום דשמו שבתחילה אינו עדות למה שלמטה ממנו אלא משום כ"י בלחוד הוא הלכך כ"י בלחוד בלא חתימתו מהני לגבו' בו מב"ח והה"ד לחותם ידו ומבואר משם דאף הריטב"א מודה לדברי רמב"ן ועיין תשובת רשב"א (ח"ב סי' ס"ט) שכת' בפשיטות אפילו כ' אני חייב לך מנה ולא פירש לא שם המתחייב ולא שם מי שנתחייב לו ואפילו לא הוי חתם בו אלא שידוע שהוא כ"י הרי הוא מתחייב דקיי"ל כמאן דאמר ממך לההוא דנפק מתותי ידיה משמע עיי"ש דהביא ראיה מגט דכשר מד"ת בכ"י לחוד ואף דדעת הרשב"א (פ"א) דקידושין דבגט בעינן מפורש שמו ושמה מה"ת מ"מ כיון דשמו מתחילה אינו עדות ממילא לענין דיני ממונות כשר אף בלא הזכיר שמו כלל. ומ"מ כ' הש"ך האידנא שאין דרך לתת כ"י כשלא חתם נאמן לומר לטופס כתבתי והרמב"ן לא אמר רק לדינא שיכול לחייב את עצמו בכתב יד כזה. ולכאורה תליא בזה דהש"ך לשיטתו (סי' מ"ב) בכתב שיכול להזדייף דמהני גם כן לקנין בממון אבל להסוברי' שם דלא מהני לקנין הכא נמי אף במודה שכתבו לא מהני לקנין גם כן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף