אליה רבה/אורח חיים/תנד

אליה רבה ‏ אורח חיים תנד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] סובין וכו'. כתב מגן אברהם ראיתי מורין שקליפה שקורין שפרייאר אינו מחמיץ, ומיהו זה מהקליפות הקש אבל קליפת החטין עצמן אפשר דמחמיץ גם אי אפשר שלא נדבק בו קצת ממשות חטין, עד כאן. ותמה גיסי בחק יעקב מאי מספקא ליה הא משנה שלימה שנינו אין שורין את המורסין לתרנגולין דמחמיץ כמו שכתוב סימן תס"ה, עד כאן. ולעניות דעתי לתרץ דמגן אברהם לא מסתפק כלל במורסן רק בקליפת חטין שהוא סובן וכמו שכתב בריש דבריו זה לשונו, פירש רש"י סובין קליפת חטין הנושרת בשעת כתישה ומורסין הנשאר בנפה, עד כאן, ואף דברטנורה סוף פרק ז' דשבת כתב על פירוש רש"י זה לשונו, ורמב"ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין עד כאן לשונו, מכל מקום על מגן אברהם לא קשה מידי שהוא כתב כן אליבא דרש"י שהרי לא הביא רק פירוש רש"י. ואגב אזכיר דלכאורה קשה על פירוש רש"י ממשנה דפרק י"א דתרומות דתנא המורסין מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ואי לפירוש רש"י אמאי יהא מותר במורסן ואסור בסובין הא סובין גרע ממורסן, גם קשה לי על פירוש הרמב"ם דאם מורסין גרוע מסובין אם כן תנא משנה פרק ז' דשבת דמורסין וסובין אין מצטרפין בזו ואין צריך לומר בזו, ותוס' פסחים דף ל"ט מבואר דלא תנא הכי כלל, ובזה אפשר לתרץ קושיא ראשונה ברש"י דסבירא ליה דלפעמים קורין סובין מה שקורין מורסן וכן להיפוך ודייק כן מכח קושיא הנזכר לעיל. ובזה מתורץ נמי מה דמברטנורא בתרומות לא הביא פירוש רש"י וסתם כפירוש רמב"ם, ובשבת מוכח כפירוש רש"י כדפירשתי, והשתא נמי ניחא מה שסתם גם בפרק ב' דחלה כהרמב"ם משום דהתם תנא סובין ומורסין מצטרף ואי לפירוש רש"י קשה, דהוי זו ואין צריך לומר זו, ותוספות יום טוב לא ירד לזה. ולדינא נראה דקליפה קשה ודאי מחמיץ כדאמרן ובקליפה עבה כל שהיא חדשה דהיינו כל שהוא תוך שלושים יום נמי מחמיץ אבל אחר שלושים יום אינו מעורב בהן קמח כלל כדפירש ברטנורה פרק י"א דתרומה, מיהו בשבלי הלקט סימן ס"ב בשם רש"י מבואר דאף סובין מחמיץ. כתב חק יעקב אם נמצא שבולת מקש תוך המאכל הנימוח ואין בשיבולת שום תבואה אמרינן דכולה נפל בשעת דישה ואחזיק איסורא לא מחזיקינן עיין מגן אברהם וסוף סימן תס"ה אף שנמצא בשיבולת הנותר דגן ואם נמצא שלוש צריך עיון:

ב

[ב] בסובין שבה וכו'. משמע אם נוטלה מתוכו וחוזרו לתוכו ולש עמה יש להסתפק אם מצטרף לכזית כמו בחלה ביורה דעה סימן שכ"ב ודעת חק יעקב דאין מצטרף, וכתב הר"ן דהוא הדין בפת שנעשה מתבואה שהאכילו תולעים:

ג

[ג] [לבוש] על ידי הדחק וכו'. בשולחן ערוך משמע אפילו היא פת יפה כיון שלא חשב למאכל אדם אינו יוצא, ועיין ביורה דעה סוף סימן ש"ל, גם צריך עיון דלבוש מרכיב דעת הרמב"ם עם הר"ש ושלטי גיבורים פרק כל שעה כתב בשם ריא"ז ראוי למאכל אדם כגון פת סובין אינו ראויה וכו' כגון פת מורסן, עד כאן, משמע דסבירא ליה כפירוש רמב"ם דלעיל וצריך עיון:

ד

[ד] ליכא וכו'. אכן לחולה שהוקשה חוליו על פי הרופאים או לחיה שרי מי שעורים בחליטה (טור סימן תס"א), ולתשובת אמונת שמואל סימן כ"ז אשתמיט זה עיין שם. מי שיש לו חולי בבטנו שקורין הי"ב מוט"ר שרפואתו לחלוט שעורין או שיבולת שועל, כתב בתשובה הנזכר לעיל דאם יש סכנה מותר לישראל לעשותו ואם כותים עושה משלו מותר אף באין סכנה כי הנחתו על בטנו הוי שלא כדרך הנאתן, והוא הדין אם אפשר במי פירות מותר אף על ידי ישראל באין סכנה כנ"ל, ואפילו בסכנה כל שאפשר בצד היתר יעשה. ופירוש חלוטה הוא שירתיח המים ואחר כך יתן השעורים בתוכן ופשוט ביש סכנה ואי אפשר על ידי חליטה זה מותר בכל ענין אפילו בדרך הנאתן רפואת אכילה. כללא דמילתא שלא לרפואה אפילו שלא כדרך הנאתן ואפילו בשל כותים ואפילו באיסור הכל אסור לרפואה מותר כל שלא כדרך הנאתן כל שהוא של כותים או שיקנה לו ישראל או בחמץ שעבר עליו פסח ובדרך הנאתן אין היתר אלא ביש סכנה אפילו דרבנן ועיין באחרונים ריש סימן תס"ו:

ה

[ה] חליטה וכו'. ואם נפל חתיכות עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוה מיד מותר בדיעבד כמו בכבד ביורה דיעה סימן ע"ג, ומכל מקום אין להקל כיון שלא נמצא בפירוש בפוסקים (מגן אברהם). גם נראה לי לחלק דבכבד דם שבישלו אינו אלא דרבנן מה שאין כן חמץ דאורייתא, מיהו במשהו שהוא דרבנן יש להקל, ובחק יעקב כתב בשם אדון אבי הגאון מהר"ו שהתיר בתערובת משהו בהנאה או לקיימו אחר פסח:

ו

[ו] גזולה וכו'. אבל שאולה יוצאין ולא דמי לאתרוג דהכא לא הדרא בעיניה (ט"ז). אם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו לאחר יאוש, ואם אחר חזר ונותנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו (מהרי"ל ומגן אברהם). הוציא המצה מרשות היחיד לרשות הרבים יוצא בו (ירושלמי חק יעקב):

ז

[ז] אבל אם גזל וכו'. כתב הב"ח אבל אין לברך עליו בתחילה ולכך הטוחנין יחד יאמר כל אחד ואחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה כמו שכתב הרוקח גבי מצות שאופין יחד:

ח

[ח] [לבוש] אבל אם לא ראה וכו'. כן פסק בית יוסף מדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין דבצק ואינו מוכרח דיש לומר דסבירא ליה כיון שאין בו סידוק פשוט להתיר והש"ס קא משמע לן דאינו יוצא בו רק בעי שימור וזה כתב באמת ועוד שראיתי הרא"ש והטור ורבינו ירוחם ושבלי הלקט וספר המנהיג ומרדכי וצידה לדרך פסקו כרש"י דאף שלא ראה ישראל הלישה מותר אם אין בבצק שיאור וסידוק כמו שכתב בסימן תנ"ט סעיף ב' ויש לסמוך בשעת הדחק ביותר:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.