אליה רבה/אורח חיים/רעז

אליה רבה ‏ אורח חיים רעז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] כנגדו וכו'. כן לשון הטור ורמ"א כתב כדרכו במקום כנגדו ותמה עליו הנחלת צבי דאף בפותח בנחת אכתי הרוח בא, ומגן אברהם כתב שיש טעות סופר ברמ"א עיין שם, וזה נראה דעת הלבוש. ולעניות דעתי ליישב דברי רמ"א דלמד כן מש"ס [שבת] דף ק"ך דקאמר פותח ונועל כדרכו משמע דקא משמע לן רבותא דאף כדרכו מותר ורב דלייט עלה וקא משמע לן הכי משמע נמי דוקא על כדרכו לייט, וכן ברמב"ם ומרדכי מבואר דפירשו הכי הש"ס אף דלא פירשו טעם שיכבנו הרוח מכל מקום פירש הש"ס כדרכו ממש הוא וזה מהתימא על הנחלת צבי ומגן אברהם, ועוד דבאגודה שם משמע להדיא כרמ"א וכן ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק ב'. ועיקר הקושיא נראה לי בהקדם מה שהקשו תוס' ומרדכי על רש"י שפירש הטעם משום שמא יכבנו הרוח הא אחורי הדלת ליכא רוח, ועוד ליתנו נגד הדלת ולא אחורי, עד כאן. והב"ח מתרץ דמיירי כנגד הדלת והא דתני אחורי היינו סמוך לדלת דוקא כמו שכתב סעיף ב', וקשה אם כן גבי מדורה נמי לימא הכי. ולעניות דעתי ליישב הכל דבאמת ליכא רוח שם אלא כוונת רש"י על רוח שבא מפתיחת הדלת עצמה דהדלת הוא כמניפה כן נראה לי ברור דעת רש"י, שוב מצאתי כן בריב"ש סימן שצ"ד, והשתא דוקא כדרכו אבל אם פותח בנחת ליכא רוח מדלת עצמו, ולפי זה אף שאין חשש מרוח מרחוב לא יפתח כדרכו דלת וחלון אבל ביש חשש אפילו בנחת אסור לפתוח:

ב

[ב] [לבוש] מותר לנעול וכו'. באגודה שם משמע דאסור לנעול ונראה לי כמו שכתב בתרומת הדשן סימן נ"ט שהרוח מפיח דרך נקב קטן ביותר ודומה למפוח ומבעיר ומתורץ קושית תוס' שם בזה והא דלא קאמר הש"ס אם הובערה הובערה משום דמכל מקום הכיבוי טפי קרוב לפסיק רישיה, ולמהר"ש אידלש אישתמיט זה עיין שם, גם דלא כמגן אברהם בסוף סימן רנ"ט ועיין סימן שט"ו ס"ק ג', ומכל מקום משאר פוסקים מבואר דמותר לנעול:

ג

[ג] [לבוש] וכן הדין וכו' שאסור וכו'. וזה פשיטא ורמ"א משמע שכתב כן על דין שמותר לסגור החלון וכן מפורש במרדכי ותשב"ץ:

ד

[ד] [לבוש] ולנעול וכו'. מיירי כשהדלת הוא בעינן שגם נעילת הכותל שקבוע בו הנר מנקש ומנדנד וקרוב שיכבה ובזה מתורץ תמיהות האחרונים:

ה

[ה] של שעוה וכו'. עיין סימן רה"ע ס"ק ג':

ו

[ו] אסור לפתוח וכו'. ובנחת שרי (ב"ח ומגן אברהם), וכן נראה לי מש"ס והגהות מיימוני פרק ה' ושאר פוסקים ודלא כט"ז:

ז

[ז] [לבוש] אף על פי שהוא קבוע וכו'. פירוש דאז הוי כטילטול הנר עצמו אפילו הכי מותר כדמסיק ואף דאיכא למיחש שמא יפול הנר לארץ אפילו הכי מותר דתרי חששות לא חיישינן שמא יפול ושמא יכבה, אבל כשהנר אחורי הדלת או לפתוח הדלת כנגדו דיש חשש אחד שמא יכבה אסור אף בשעוה וחלב (נחלת צבי וט"ז):

ח

[ח] [לבוש] רק גבי הבית וכו'. לשון המרדכי דחשיב ובטיל לגבי הבית ולא לגבי הנר, עד כאן, והכי פירושו דדלת הוא חשיב כלפי הנר ולכך לא בטיל לגביה אבל לגבי בית בטיל לפי שהבית הוא חשיב, וזה לשון התוס' דבית חשוב הוא ובטיל אגב בית, עד כאן. ובאמת יש לתמוה על הבית יוסף שהביא לשונו של המרדכי על זה הפירוש שהוא פירוש ר"י ולא הביא לשון התוס' דהם דברי ר"י (מלבושי יום טוב). ולי נראה דסבירא לי לבית יוסף דפירוש תוס' גם כן הוא במרדכי דמשום חשיבות דלת לא בטיל לגביה נר אלא לבית, וכיון דבמרדכי מפורש ביותר כתבו בשמו. גם נראה לי פירוש דברי מרדכי דתרתי קאמר חדא דדלת חשיב ולא נעשה בסיס לנר ועוד דדלת בטיל לגבי בית וזה נראה לי נכון דלא כהבנת מלבושי יום טוב ולבוש ומדברי הפרישה שאביא יש ראיה לזה ודו"ק. עוד דבתוס' כתבו עוד תירוץ דמיירי בשכח דלא הוי בסיס וכן כתבו בשם המרדכי שלא הביא אלא תירוץ ראשון, עוד נראה לי דבתוס' לא נזכר דמיירי בקבוע בדלת עצמו ומשמע שפירושו כפירוש ר"ח שהביא הרא"ש דמיירי בכותל שאחורי הדלת בענין שיש חשש שמתנדנד הכותל, ולכך כתבו דבית חשוב הוא רוצה לומר דבית אינו בסיס לנר ולא הזכיר מחשיבות הדלת אבל המרדכי שפירש כר"י דמיירי בקבוע בדלת עצמה כמו נר חנוכה לכך הוצרך לומר טעם משום חשיבות הדלת, והשתא ניחא שהוצרך בית יוסף להביא דוקא דברי המרדכי דמיירי אף בקבוע בדלת עצמו. כתב הפרישה נראה לי דהוא הדין דמותר לטלטל השולחן אף שנר של שעוה או חלב עומד על המנורה על השולחן דהשולחן לא הוי בסיס לנר בפרט שיש דברים אחרים של היתר על גבי השולחן דהוי כטילטול מנא בקטמא עד כאן לשונו. ונראה דהוא הדין שיש לטלטל בבית הכנסת מה שקורין שטענרי"ו ואף שנר שעוה דולק עליו, וטוב שיהא עליו דבר המותר, ועיין סימן ש"י בט"ז, אך צריך עיון גם על דין דהא כתב הלבוש דלא חשיב טילטול כיון שהוא מחובר לבית אלמא כשאין מחובר אסור אף בדבר חשוב ובאמת בתוס' ומרדכי לא נזכר טעם זה:

ט

[ט] [לבוש] גזירה וכו'. כן הוא בהדיא בש"ס שם דף ק"כ ותימא על עולת תמיד שלא ראה בש"ס:

י

[י] על ידי כותי. אפילו בשל שמן שרי דפסיק רישיה על ידי כותי בסוף סימן רנ"ג:

יא

[יא] מדעת וכו'. עיין סימן ש"ט סעיף ד' דיש אומרים דבעינן שיניח מדעת שיהא עליו כל השבת אבל כשדעתו שכותי יטלנו משם בשחרית מותר, וכתב הב"ח ואחרונים ובהפסד יש לסמוך עליהם וכבר כתב בשם הפרישה דבשולחן בלאו הכי שרי דאינו בסיס כדלעיל. ובזה ניחא מה שנוהגים לטלטל המפה אחר שנטלו הנר ונר גופיה אחר שכבה אין מתירין משום דמפה שעל השולחן לא נעשה בסיס דבטיל לגבי שולחן כמו בדלת לעיל וט"ז סימן ש"ט, והאריך לתמוה מאד בזה והוא לחינם ועיין סימן רע"ט ס"ק [ה']. ואם נפל ניצוץ מיניה על המטפחת כתב הט"ז דמותר לכולי עלמא לנער מקום ההוא דהא שם לא שייך לומר הניחו דהא בשבת הוא נפל שם. כתב מהרי"ל נר של שעוה נפל על דף כתבי קודש שהיה על בימה של עץ אמר מהרי"ל לקטן שינער הדף בנחת עד שיפול הנר על הארץ:

יב

[יב] והוא הדין שמותר וכו'. אין זה סותר לסוף סימן רס"ה דשם מיירי בשל שמן (נחלת צבי). ולעניות דעתי אפשר דמותר אף בשל שמן והתם שאני כיון שתלוי חיישינן שיתנדנד:

יג

[יג] דשקיל ומניח וכו'. צריך עיון דבסימן תקי"ד סעיף ו' כתב דחיישינן שיעלה באילן וכו' והוא מהרא"ש שכתב בית יוסף שם דבשקיל לחוד לא הוי משתמש, ופירוש דהכא הוא מפירוש רש"י ורוב פוסקים וכן עיקר כמו שכתב בתוס', ועיין סימן של"ו דאם הניח שם חפץ אסור ליטלו ועיין מגן אברהם שם:

יד

[יד] כדי שלא וכו'. וכן כדי לשמש מטתו:

טו

[טו] [לבוש] ואפילו וכו'. בהפרישה תירץ דהכא מיירי בצריך למקומו, ולא דק דבש"ס [שבת] דף מ"ג קאמר הכי לרב יצחק שאין כופין כלי על ביצה, אבל לרב חסדא דקיימא לן כוותיה בסימן ש"י מותר אף באין צריך למקומו:

טז

[טז] [לבוש] כיון שאינו וכו'. והא דפריך הש"ס שם מהא דכופין קערה היינו דלר' יצחק משמע ליה דאף באין סומכו אסור אבל לר' חסדא מחלקינן בהכא:

יז

[יז] [לבוש] שלא יכבה וכו'. ועיין לקמן סימן ש"י סעיף ו', ונראה לי דצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאם לא כן יכבה הנר (מגן אברהם):

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.