אליה רבה/אורח חיים/רעא

אליה רבה ‏ אורח חיים רעא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] ימהר וכו'. ודעת מגן אברהם שיכול להמתין בקידוש שכבר זכר אותו בכניסתו בבית הכנסת, ומגן אברהם כתב דתפילה רק מדרבנן היא על היין ומקום סעודה ועיין בסמ"ג עשין כ"ט ובספר החינוך פרשת יתרו, ובב"ח סימן ע"ר משמע שנהגו שלא לקדש בבית עד חשיכה ובשלטי גיבורים פרק ערבי פסחים כתב דלא שפיר עבדי מקדש מבעוד יום דאין כניסתו אלא צאת הכוכבים ועיין סוף סימן רצ"ג בטור ובית יוסף ועיין סימן רס"ז סק"ב:

ב

[ב] [לבוש] ויקדש וכו'. כתב בדרשות מהר"ש שאין שני בעלי בתים יקדשו כאחד דתרי קלי לא משתמעי עד כאן לשונו, כלומר שבני הבית לא יצאו ידי חובתם (מלבושי יום טוב), ולא דמי למגילה סימן תר"ץ סעיף ב' והלל בסימן תפ"ח דשם יהבי דעתייהו משום זכרון הנס וצריך עיון. ולפי זה גם קצת מהמסובים לא יאמרו בקול רם עם בעל הבית:

ג

[ג] [לבוש] מוציאות וכו'. הקשה הב"ח מאי שנא במגילה סימן תרפ"ט דאין מוציאות, ואשתמיטתיה תוס' סוכה דף ל"ח שכתבו כיון דרבים הם זילו בהו מילתא שתוציאם אשה, ועיין באגודה פרק ג' דסוכה שכתב בשם ר"י דאין מוציאות והוא פסק שמוציאות ובשבועות סימן ט' כתב שאין מורין כן (מגן אברהם). ולעניות דעתי כוונת הב"ח שלא להוציא אנשים שאינם בני בית הזה דהא כתבו תוס' שם הכי גבי ברכת המזון דאין מוציאה רבים ידי חובתם, ורבים לאו דוקא קאמר דלא שכיחן בברכת המזון אלא אנשים אחרים דזילהו בהו מילתא, וראיה לזה ממה שכתב אגודה בשבועות שם זה לשונו ולפי דעתי אפילו אנשים בני ביתה מוציאה ואין מורין כן, מבואר דכשאינן בני ביתה מודה, גם תמוה מה שכתב מגן אברהם דאגודה בסוכה פסק דמוציאה הא כתב שם זה לשונו, ונראה לי דנשים מוציאות נשים, עד כאן, מבואר דוקא נשים מוציאה ולא אנשים. גם על עולת תמיד יש תימא במה שכתב בשם הב"ח שהמנהג שאין מוציאה ונמשכתי אחריו באליהו זוטא, וליתא דזה לשון הב"ח וכן ראיתי שכתב מהרש"ל, עד כאן, רצה לומר שכתב שאין מוציאה אבל ממנהג לא הזכיר כלל. ולדינא נראה לי באין בני ביתה אין מוציאה אבל לבני ביתה מוציאה כשאין בעל הבית אלא שאין מורין כן, מיהו כשאין בני ביתה אנשים רק קטנים ונשים ודאי מורין להוציאן. ופשוט דקטן אין מוציא האשה ואפילו בן י"ג שנים דבמילי דאורייתא לא סמכינן על החזקה שהביא שתי שערות עד שנתמלא זקנו (מגן אברהם), ועיין לעיל סימן רכ"ה סק"ד, מיהו אשה שהתפללה מעריב מוציא דכבר אזלא חיובא דאורייתא כדלעיל. ודע דקידוש דיום טוב אינו אלא מדרבנן כמו שכתב המגיד משנה פרק כ"ט מכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת ואם אין לו אלא כוס אחד שבת קודם (מגן אברהם). וצריך עיון דבעל הלכות גדולות דף י"ב כתב אין לי אלא שבת חג המצות מנין תלמוד לומר למען תזכור את יום צאתך, חג השבועות מנין תלמוד לומר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ושמרת ועשית, חג הסוכות מנין תלמוד לומר וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך, ואולי כוונתם על ראש השנה או דסבירא ליה הנך קראי אסמכתא וצריך עיון:

ד

[ד] צרכי סעודה וכו'. דוקא כשיש לו פת (עולת תמיד ומגן אברהם). וצריך עיון בסוף סימן קס"ז דאין יכול להוציא במוציא ובקידוש מוציא כדפירשתי שם. כתב מגן אברהם אם יש לו ללילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד יום אפשר דכבוד יום עדיף ומכל מקום אפשר דדי בפת והמותר יקנה בו יין, עד כאן, וכן משמע בתוס' ערבי פסחים דף קי"ג:

ה

[ה] [לבוש] בכניסתו וכו'. משחשיכה אפילו לא קיבל שבת ואם קיבל שבת אפילו מבעוד יום אסור לטעום (ב"ח). ולעולם שרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוין להנאת טעימה ועיין סימן תקס"ז. ואם רוצה לקבל שבת מבעוד יום ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי (מגן אברהם). וצריך לומר דמיירי חצי שעה קודם לזמן מעריב כדלעיל סימן רל"ה סעיף ב', וכן משמע מט"ז שכתב דהפורס מפה ומקדש אין צריך להתפלל ערבית כיון דהתחיל לאכול בהיתר, עד כאן. ועיין מה שכתבתי סימן רל"ה סק"ז מזה:

ו

[ו] [לבוש] פורס מפה וכו'. כי היכא דתיתא סעודה ביקרא דשבתא:

ז

[ז] [לבוש] ברכת המזון האחרון וכו'. ומזכיר בו של שבת כמו בסוף סעיף ז' וכן משמע בפוסקים:

ח

[ח] ויש אומרים וכו'. תימא בסוף סימן קע"ח פסק דתפילה אינו הפסק והכא בקידוש כתב שני דעות (עולת תמיד), ולא דק דהא הרא"ש וטור פסקו הכא דהוי הפסק ולעיל לא הפסק אלא אשתמיטתיה הרא"ש פרק ערבי פסחים דמחלק להדיא דלא דמי לתפילה דכיון שקידש היום נאסרה עליו באכילה אם כן כשאוכל אחר קידש הוי התחלת אכילה אחרת וכן כתב מהר"י קולון שצ"ו וכן כתבו ט"ז ומגן אברהם, ופירושו נראה דתפילה כיון שלא נאסר עליו אכילה הוי כשאוכל אחר כך תשלום סעודה ראשונה, אבל בקידוש כיון שקידש היום אסור לאכול בתורת סעודה ראשונה והוי כאילו בירך ברכת המזון ואוכל אחר כך סעודה אחרת לכבוד שבת, גם לב"ח סוף סימן רצ"ט אשתמיט דברי הרא"ש הנזכר לעיל, גם מה שהקשה שם על מהרי"ק לא קשה מידי למה שפירשתי עיין שם ודו"ק. ולענין הלכה הסכימו האחרונים כיש אומרים דספק ברכות להקל:

ט

[ט] גמר וכו'. פירוש שנטל מים אחרונים או אמר הב לן ונברך עיין סימן קע"ט אבל קודם לכן אף שגמר כולי עלמא מודים דפורס מפה:

י

[י] ומברך המוציא וכו'. אף יש אומרים בסעיף ד' מודים לזה כיון שכבר נטל הוי הפסק וכתב הב"ח ואחרונים דמברך בורא פרי הגפן בקידוש אף ששתה יין קודם:

יא

[יא] [לבוש] ואמרו וכו'. והא דאמרינן בסעיף ד' דאפילו בלא אמירה אסור לטעום כבר כתבתי שם דמיירי משחשיכה והכא יש לומר דמיירי מבעוד יום:

יב

[יב] [לבוש] לחזור ולברך וכו'. והא דקיימא לן בסעיף ה' דהמקדש בלא ברכת פרי הגפן, נראה לי דשאני קודם קידוש שהרי הסיח דעתו מלשתות קודם קידוש וכן משמע במגן אברהם וכן מצאתי בלחם משנה פרק ד' מהלכות ברכות, ועולת תמיד חילק דבאמירה גרע דאפילו בקידוש צריך לברך בורא פרי הגפן וכן נוטין דברי הט"ז ולא נהירא:

יג

[יג] [לבוש] קודם שאכל וכו'. פירוש פרוסת המוציא ואם נזכר אחר שאכל מוציא נראה דיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ולא זכר קודם שאכל אלא משום סיפא בהבדלה (ט"ז). ולי נראה דלכך אמר קודם שאכל דאז יקדש על הפת כדי שלא יאכל קודם שיקדש מה שאין כן לאחר שאכל אז יש לו לקדש על היין, אלא בשלטי גיבורים שם שכתב טעמא דכיון דנטל ידיו הוקבע קידוש על הפת ולא על היין אם כן כל שכן בזה שכבר אכל פת ואפשר דכבר אכל גרע, ועוד דהא קיימא לן סעיף י"ב דלכתחילה יש ליטול ידיו וכו' טעמא דאין קידוש אלא במקום סעודה:

יד

[יד] [לבוש] פרוסת המוציא וכו'. שלא יבטל ברכת נטילת ידים וברכת המוציא שלא יבוא תקנה להפסדתם (שלטי גיבורים), ובזה נדחה מה שכתב מגן אברהם בשם תשובת הר"מ דיבדיל ואחר כך יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל, עד כאן, דודאי היזק ברכה לבטלה עדיף מאיסור אכילה זה שהוא חששא דרבנן:

טו

[טו] [לבוש] אפילו אם וכו'. מבואר דאם הזכיר בלילה אחר טעימה דמקדש בלילה דלא כבית יוסף וכן הדין בליל יום טוב כשלא קידש שמקדש ביום (מגן אברהם סימן רצ"א):

טז

[טז] [לבוש] ועוד שאם וכו'. הא דלא כתבו נמי טעם דתיתי סעודה ביקרא דשבתא משום דלא שייך בסעודת שחרית כמו שכתב מרדכי פרק ערבי פסחים. ויכסה במפה לבנה (ספר צדה לדרך):

יז

[יז] [לבוש] זכר למן וכו'. שלא היה יורד בשבתות וימים טובים (תוס' פסחים ק'). ונפקא מינה יש דלטעם ראשון מיד כשבירך בורא פרי הגפן רשאי לגלותו, ולטעם שני עד אחר קידוש, נראה לי. בפרישה מצאתי זה לשונו אין להסיר המפה עד אחר שישתה כל המסובים ורוצה לברך על הפת דאז מוציא הפת מתחת המפה ואחר כך יסירנה דהוי דומה לטל שהיה על המן שהוציאו אותו מתחת הטל, עד כאן. וצריך עיון הא בפסוק בפרשת בשלח כתיב ותעל שכבת הטל וגו' פירש רש"י כשחמה זורחת עולה הטל שעל המן וראו וכו', הרי שנסתלק הטל תחילה, וכן באמת לא ראיתי להקפיד בהך שמוציאים הלחם קודם שמסירין המפה, ואפשר דסבירא ליה דדוקא ביום ראשון קודם שידעו שהוא המן נשאר שם שעולה הטל אבל אחר כך משידעו היו מוציאין קודם זריחת השמש שעדיין היה הטל עליו והיינו דכתיב וילקטו אותו בבוקר בבוקר שני פעמים רצה לומר בהשכמה. והנה נפקא מינה שכתב הלבוש דלטעם שני אפילו מקדש בפת צריך לכסות וכתבו הט"ז ועולת תמיד שכן נוהגין, צריך עיון לי דבספר צידה לדרך כתב דאין צריך לפרוס מפה אף שכתב גם הטעם השני, ועוד הא צריך להניח ידיו על הפת בשעת קידוש כמו שנטל בידו הכוס כדלקמן סימן תפ"ג, ונראה דקודם קידוש יכסה וכשמתחיל לקדש יגלה ויניח ידיו עליו:

יח

[יח] פגום וכו'. ובדיעבד:

יט

[יט] ואומר ויכלו וכו'. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעודה (מגן אברהם בשם מטה משה). וצריך עיון דעיינתי במטה משה בסימן תכ"ט שכתב בשם רוקח שאם שכח בבית הכנסת יאמר ויכלו בקידוש בעמידה, וכן כתב מגן אברהם בשם מטה משה סימן רס"ח סק"י, אבל באם שכח בקידוש לא כתב מטה משה כלום שיאמרנו בתוך הסעודה, ובעולת תמיד סימן רס"ח כתב בשם מטה משה ורוקח דיאמר בתוך הסעודה על הכוס ותמוה יותר ומכל מקום לדינא כיון שהוציא בני ביתו יש לאומרו בתוך הסעודה, אך הרוקח סימן נ"ב כתב טעם שמא שכחו בתפילתו לכך אמרו בקידוש, אם כן משמע דאם שכחו בקידוש אין צריך לאומרו כיון שידוע שאמרו בתפילה, אבל צריך עיון דבסימן מ"ט כתב מסיק רבא במדרש ויכלו גם חייב לומר אחד בתפילה ואחד לאחר התפילה ואחד על הכוס, ועיין לעיל סימן רס"ח ס"ק י"ב:

כ

[כ] [לבוש] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכו'. עיין בתיקוני שבת נוסחאות בקידוש וקיצרתי כיון שכתב מגן אברהם שאין לשנות שום מנהג כי לכל מנהג יש לה טעם:

כא

[כא] יתן עיניו בנרות וכו'. עד שיגמור ויכלו כדי לרפאות עינים שכהו מפסיעת גסה משום שראיתי בדרשות מהר"ש שנהג לראות בנרות בשעת קידוש מהאי טעמא (מלבושי יום טוב). וכתב במהרי"ל הלכות שבת משום דפסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ושתי פעמים נר עולה חמש מאות והמסתכל בשתי נרות של שבת יהיה לו רפואה, עד כאן, ומשמע שם דאף בשעת קידוש אחר גמר ויכלו יסתכל בנרות, ומגן אברהם כתב דיש ליתן עיניו בכוס ובנר כמו שנתבאר ריש סימן רצ"ו מיהו אין לדקדק בזה כל כך, ומשמע שפירושו כן הגמרא דברכות דף מ"ג מאי תקנתיה להדריה בקידושא דבי שימשי, ורוצה לומר בשעת קידוש יתן עיניו בנר, אבל רש"י פירש דשתיית כוס של קידוש בליל שבת היא רפואה, וכן כתבו רש"י ור"ן פרק ט"ו דשבת. וזה לשון אגודה פרק במה מדליקין בטעימות הקידוש ויש אומרים שנותן יין בעיניו וזה צריך להיות לאחר השבת דאילו בשבת אסור, ובתוס' דף ק' דפסחים כתב בשם רב נטרנואי גאון דמקדשין בבית הכנסת ונותן לתוך עיניו לרפואה ומיהו באבי עזרי כתב דהא רפואה מצי למיעבד בקידוש בביתו, עד כאן. ובטור סימן רס"ט וספר המנהיג כתבו שהיו נותנין על עיניהם, ואולי משום דסבירא להו דהא נותנים בשבת ואם כן אסור ליתן יין בתוך עין אבל על עין מותר כדלקמן סימן שכ"ח ועיין בית יוסף סוף סימן רס"ט, מיהו בע"מ דף נ"ד ע"ב כתב דאף על העין אסור כיון שידוע שעושה משום רפואה. ונראה לי דרב נטרונאי שכתבו תוס' סבירא ליה כיון דבשעת קידוש בבית הכנסת מסתמא עדיין יום הוא לא גזרו משום דשבות דרפואה שבות הוא משום שחיקת סממנין אבל בבית מסתמא לילה הוא כמו שנתבאר ריש סימן זה, ואף דבסוף סימן רס"א משמע דאם קיבל שבת אסור בשבות אף מבעוד יום אפשר דלא סבירא ליה לרב נטרונאי הכי, ועיין מגן אברהם שם ס"ק י"א, ואבי העזרי סבירא ליה דאף שבת מותר דלא גזרו על מה שהוא משום מצוה ואינו רפואה בטבעו כן נראה לי ובזה מיושב תמיהת ב"ח סימן רס"ט על תוס' שם ודו"ק:

כב

[כב] [לבוש] אשר בחר בנו וכו'. גם ורוממנו מכל לשון אין אומרים דדוקא ימים טובים נצטווה על ידי ניסים ונפלאות שעשה הקב"ה אמרינן ורוממנו אבל בשבת לא נצטוו אלא ששבת ממלאכה (ר' דוד אבודרהם):

כג

[כג] שופך וכו'. אבל תוס' בפסחים דף ק"ה ואגודה כתבו דכוס של חובה צריך ליטעום מכוס שיש בה רביעית ואם כן הכא טועם מכוס ראשון ואחר כך מוסיף עליו מכוס השני כמו שכתב סימן קפ"ב סעיף ו' ובודאי אילו היה רואה הרב בית יוסף דברי התוס' היה פוסק כוותייהו (מגן אברהם). ותימא גדולה אם כן היכי הוכיח הש"ס שם טעמו פגמו מדהוצרך להניח להבדלה למי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת עד אחר המזון ולא התירו לטעום העודף מרביעית הא אכתי קשה אמאי אינו נותן מעט בידו או בכלי אחר וטועם מכלי ראשון ואחר כך מוסיף מכוס שני וכמו שהוכיח תוס' שם דין דכוס של חובה וכו'. לכן נראה לי דאין היתר בזה דהוה ביזוי מצוה אם ישפוך לכלי אחר ויניחו קודם שישתה, או אפשר דחשבינן גם מיעוט זה לפגום דנמשך אחר הרוב שנפגם כיון שהיה בשעת ברכה עמו וצריך עיון, ועוד דהוה ליה למימר לשפוך מעט קודם שיבדיל וישתה ויתקן אחר כך במעט זה. גם צריך עיון להרא"ש ורבינו ירוחם שפסקו דין דשופך וכו' היאך מתרץ קושית תוס' שם, לכן צריך לומר דסבירא להו דדוקא התם דאפשר להניח הבדלה עד אחר ברכת המזון דאיסור אכילה קודם הבדלה הוא קל ודוחין אותו כדי שישתה מכוס שיש בו רביעית אבל הכא דהיה נדחה קידוש היום עדיף לשתות מכוס שאין בה רביעית, ולפי זה צריך לומר שכבר מזוג כראוי עד שאי אפשר ליתן לתוכו עוד מים דאם לא כן לתקנו במעט מים, אלא דסיפא ואם לא היה בו אלא רביעית מצומצם וכו' לא אתי שפיר לפי זה, מיהו יש לומר דתיקון במים גרע יותר משתית כוס חובה שיש רביעית וראיה מדכתב הרא"ש פרק אלו דברים על מה שדייק מירושלמי שהיה מתקנו במים זה לשונו, יש לדחות שהיה טועם קידוש בכלי אחר ומוזגו למחר להשלימו כשיעור, עד כאן, פירוש לא משום פגום שפך לתוכו מים שהיה טועם מכלי אחר אלא משום שבטעמו פחות משיעור רביעית והוצרך לשפוך לתוכו מים להשלימו לשיעור רביעית, אבל היה פגום לא מהני תיקון מים וזה ברור ולאפוקי מעדני מלך שם שלא ירד לעומק דברי הרא"ש בזה עיין שם, הרי דיש סברא שתיקון מים גרע ואף דלדינא משמע דפסק הרא"ש דתיקון מים מהני וכדמשמע פרק ערבי פסחים מכל מקום נשמע סברא שזכרתי. אך קשה מאי תמה הרא"ש שם ובפרק ערבי פסחים על ירושלמי למה לא יבדיל על הכוס ויתננו במים ויכשירנו בברכת המזון, ונדחק דאם כן לא הוה ראוי לשתיה, דילמא דוקא הכי דיבטל קידוש הוא דמתיר הירושלמי בהכי. ובזה מיושב נמי תמיהתי דלעיל דכשם דתיקון מים לא מהני אלא בביטול קידוש כן תיקון יין לא מהני, אבל לפירוש הרא"ש נשאר בתימא. וכן נראה לדינא דלא מהני תיקון מעט מים או יין אלא באין לו כוס שאינו פגום דאז מותר לקדשו ולברך אף על (שאינו) פגום, אמרינן דעדיף יותר לתקן במעט מים או יין, אבל באפשר אין להתיר וכן משמע בספר תניא סימן י"ד ומרדכי ואגודה פרק ערבי פסחים, אבל מבית יוסף ושולחן ערוך סימן קפ"ב לא משמע הכי ועיין סימן רצ"ס ס"ק י':

כד

[כד] רביעית בצמצום וכו'. קשה דאפילו טפי מרביעית נמי הא צריך שישתה מלא לוגמיו כמו שכתב בסעיף י"ג, ואפשר דהכא כדי שלא יבטל קידוש דלמחר סגי בטועם מעט, אך בתוס' פסחים שם משמע דגם הכא מלא לוגמיו בעינן וצריך עיון וכן במרדכי שם:

כה

[כה] מוזגו וכו'. ובלבד שיהא ראוי לשתיה אחר מזיגה (רבינו ירוחם) ונראה דבזה אין צריך לשפוך לכוס אחר אלא נשאר כולו בכוס ראשון ושותה ממנו, ואפשר דכל מה שאפשר לתקן מתקנינן עיין ס"ק כ"ג:

כו

[כו] שיניחנו להבדלה וכו'. עיין סימן רצ"ו ואם יש שכר להבדלה מוטב לקדש על היין אפילו בקידוש דשחרית דהבדלה אפשר בשכר, מיהו בבית הכנסת עדיף טפי להניחו להבדלה (מגן אברהם). טוב לקדש על כוס יין גדול שישייר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה ואם יש בו גם לשתות ישתה ממנו (שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם), ואני אומר דעדיף לברך בכל פעם על יין המובא מחנות כדלעיל סימן קפ"ג סעיף ב' בברכת המזון, ועוד דבקושי יש לתקן פגום עיין ס"ק כ"ג, ומה לנו להכנס בתחילה לזה:

כז

[כז] ואין לשנות וכו'. בט"ז הקשה אמאי אין לשנות הא לכולי עלמא מותר ליטול אחר כך. ולי נראה טעמא דרמ"א חדא דלא פלוג רבנן כמו שכתב בספר המנהיג דבמקדש אפת לכולי עלמא צריך ליטול קודם, וכיון דהמנהג כן גם במקדש ביין ויראה שאחד משנה ליטול ואחר כך יטעו לעשות כן גם במקדש בפת, ועוד דחיישינן בזמן הזה שלא יהיו נקיים דאז לכולי עלמא יטול קודם:

כח

[כח] רובו וכו'. ומצוה מן המובחר לשתות כל רביעית (ספר המנהיג) ובגדול מדינא בעינן רביעית דדוקא באדם בינוני סגי ברוב (ר"ן):

כח*

[כח*] ויש אומרים דאם וכו'. בשולחן ערוך וטור כתב בשם גאונים וסיים בשולחן ערוך וראוי לחוש וכו' והב"ח פסק כן מדינא, ואני תמה שראיתי דהרא"ש ואגודה פרק ערבי פסחים ורבינו ירוחם וספר צידה לדרך ורוקח סימן נ"ב וריא"ז בשלטי גיבורים פרק ערבי פסחים פסקו אף שלא טעם הוא אם טעם אחד מהמסובין מלא לוגמיו יצא וכן כתבו תוס' בפסחים דף ק' ד"ה ידי וכו' ורשב"ם שם וכן פירש הרשב"ם שם בדף ק"ה ע"ב וכן פירש רש"י ור"ן סוף פרק ב' דראש השנה ולא הזכירו דעת גאונים כלל, גם בשאר פוסקים לא ראיתי להזכיר דברי גאונים חוץ מטור לבד ויותר תימא דבשבלי הלקט ותניא כתבו הא דטעם אחר יוצא בשם הגאונים ותיקשה דברי גאונים אהדדי. ומה שכתב הטור דבעל הלכות גדולות סבירא ליה דאין יוצא לעניות דעתי ליתא דמיירי כששתה אחד שלא כיוון עליו בברכה ואותו האחר בירך מחדש לכך אינו יוצא הוא, אבל אם שתה אחד מהשומעין אפשר דמודה בעל הלכות גדולות וכן נראה מספר זכרון להגאון ר"י הכהן פרק ערבי פסחים:
[אות כט] [לבוש] כל אחד מלא לוגמיו וכו'. בבית יוסף משמע דלהם אין צריך מלא לוגמיו כיון שטועם הוא מלא לוגמיו וכן כתב הט"ז:

ל

[ל] ויש אומרים וכו' מצטרפות וכו'. כן כתב הרא"ש מסברא דנפשיה, ולעניות דעתי יותר יש לסמוך על ריטב"א בשם תוס' שהביא בית יוסף שהם יש אומרים אלו, ועוד שמצאתי בשבלי הלקט ותניא פסקו הכי בשם גאונים ומשמע דאפילו לכתחילה מותר ודלא כמגן אברהם. אך צריך עיון בפסחים דף ק"ח השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דאשתי רובא דכסא ופירשו תוס' שם כמלא לוגמיו משמע שאין מצטרפין, מיהו יש לומר דשאני בארבע כוסות וכן משמע בר"ן שם:

לא

[לא] [לבוש] שותה כל אחד מכוסו וכו'. כן תירצו תוס' ערבי פסחים דף ק"ו על ההוא סבא דגחין ושתי עיין שם, אבל בעל הלכות גדולות דף י"ב זה לשונו אמר ההוא סבא כמה מאריך ההוא מרבנן גחין ושתי וכו', משמע כיון שהאריך מותר לו לשתות ואם כן מתורץ קושית תוס' וכהאי גוונא אמרינן בסימן קכ"ד סעיף ט' כשמאריכין באמן עיין שם ועיין בסימן ק"צ:

לב

[לב] [לבוש] הפסיק בדיבור וכו'. מיהו דיבור דשייכא לסעודה לא הוי הפסק דקידוש נמי צורך סעודה הוא ועיין סימן קס"ז סעיף ז' (מגן אברהם):

לג

[לג] [לבוש] דשתיה לא מעכבא וכו'. שגג כמו שכתב בית יוסף סוף סימן זה בשם תוס' דכוונת תוס' דשתית המסובין לא מעכבא דדי אם טעם אחד מהם (מגן אברהם) וכן כתב אגודה פרק ערבי פסחים בהדיא בשם תוס', והוא פשוט בכל הפוסקים דאם לא טעם אחד מהם מעכב. והנחלת צבי כתב דלבוש כיוון לדיעה ראשונה שכתב בסעיף ד' והוא דעת הרא"ש עיין שם, ולא דק דמשמע שם דמקדש איין וטועם, אלא נראה לי שאין צריך לברך בורא פרי הגפן כיון שכבר שתה ואפילו נימא דמיירי שם במקדש בלא יין מכל מקום אם מקדש ביין ודאי צריך לטעום ואפילו נאמר דמקדש ביין ואינו טועם היינו משום דכבר שתה אבל בשמקדש ולא שתה ודאי צריך לטעום והוא ברור ופשוט. גם על ט"ז תמיה לי במה שהביא ראיה שאין צריך לקדש בנשפך מטור סימן רס"ט שכתב דיוצא בלא טעימה עיין שם באריכות, והוא תמוה דהטור קאמר שאם אחד טועם יוצאין כולם עיין שם אבל כשנשפך דלא טעם אחד מהן שאני. ומה שתמה מגן אברהם על מה שכתב בית יוסף מאי דאמרינן לא יצא היינו ידי מצות כתיקונה נראה לי ליישב דכוונת בית יוסף על מה דמשמע שצריך לטעום מאותו כוס, אמרינן אף דשתה מכוס אחר לא יצא ידי מצוה כתיקונה, אבל כשאינו טועם כלל מודה דלא יצא כלל. כללא דמילתא דגם בנשפך צריך להביא כוס אחר ולברך עליו ולטעום ממנו כי אינו יוצא בלא טעימה וכיון שכוס נשפך טועם מאחר וכן מצאתי בכלבו דף ל"ה והלבוש והאחרונים לא ראו דבריו, ובכלבו שם סיים אי קם מדוכתיה צריך לקדש, עד כאן, ורצה לומר שהלך לבית אחר שהרי פסק שם דמפינה לפינה אין צריך לקדש, כתבתי זה לאפוקי משיירי כנסת הגדולה סוף סימן רע"ג שהאריך לדחוק בדבר זה או דהכא דנשפך הוי היסח הדעת כשהולך מדוכתיה קודם שטועם מאחר ועוד הא דמפינה לפינה יש לומר דמיירי כשטועם שם קודם דקם מדוכתיה:

לד

[לד] [לבוש] ואין צריך לחזור וכו'. אם קידש על מים וסבר שהוא יין יחזור ויקדש (פסקי מהרא"י קט"ו). ונראה לי דשאני נשפך דאמירת קידוש היה כדין רק שחסר טעימה אבל על המים הוי כאילו לא קידש כלל, ואם טעה וקידש על שכר נראה דאין צריך לחזור ולקדש כיון דמקדשין עליו כשאין יין מצוי כמו שכתב סוף סימן רע"ב וצריך עיון. ועיין לקמן סוף סימן זה כתב מגן אברהם אם היה דעתו לשתות יין יותר אין צריך לברך שנית בורא פרי הגפן כמו שכתב סוף סימן ר"ט והוא הדין בנשפך הכוס כמו שכתב סוף סימן ר"ו, עד כאן, משמע דמכל מקום בקידש על מים אף שדעתו לשתות יותר יין שאינו מברך בורא פרי הגפן יחזור ויקדש, אבל הט"ז כתב אם היה בשעת הקידוש יין על השולחן או על הספסל אצלו מוכן אין צריך לבורא פרי הגפן ולא לקידוש שנית אלא ישתה המוכן לפניו, עד כאן, ואפשר דבורא פרי הגפן דמוכן לפניו מודה מגן אברהם ולא מיירי אלא בדעתו לשתות ואין מוכן לפניו. כתב מגן אברהם אם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס אין צריך להביא אחרת דהא יש אומרים דדי בפת כמו שכתב סימן רע"ב סעיף ט', עד כאן. וצריך עיון מאי שנא שכר דנקט אפילו על היין נמי, וצריך לומר דאם מברך איין מסתמא יש לו יין יותר ואז אין די בפת דדוקא נגד שכר די בפת, ומה שכתב בשחרית היינו משום דבלילה אין מקדשין על שכר כדלקמן אלא או ביין או בפת:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.