אליה רבה/אורח חיים/קלא

אליה רבה ‏ אורח חיים קלא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] אין לדבר וכו'. שאין התפילה מעכבת כן כתב בית יוסף, מדקדוק לשונו משמע דאם עבר ודיבר אין בכך כלום ונופל על פניו אלא שאין מקובל כל כך וכן כתב עולת תמיד, ועיין לעיל סימן נ"א סעיף ז' וס"ק ב', רמ"א כתב דבשיחה בעלמא לית לן בה אם לא כשעוסק בדברים אחרים. כתב ספר חסידים מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר. כתב בסדר היום ויאמר פרק אליך ה' נפשי אשא. וכתבו אחרונים בשם הזוהר דיש לומר מזמור אליך ה' נפשי אשא וגו' אחר שסיים רחום וחנון, ויכוין דמוסר נפשו למיתה בשביל חטאיו אך הזהיר מאוד דצריך לכוין כוונה זאת בכל לבו, ואם לאו חס ושלום גורם מיתה לעצמו בלא זמנו משום דכתיב דובר שקרים לא יכון וגו', כתב מגן אברהם נראה לי דמהאי טעמא אין אומרים אותו במדינות אלו, עד כאן, ובאבודרהם כתב דיש נוהגין לאומרו שמזמור זה חיברו דוד באלפ"א בית"א וחסר ממנה שלוש אותיות שהן בו"ק לשון ריקות ומורה על ריקות התשובה, עד כאן, ובאילה שלוחה מצאתי מי שאומר מזמור זה בכל יום אינה רואה פני גיהנום, עד כאן. ונראה דשלא בשעת שאומר רחום וחנון ליכא חששא דזוהר:

ב

[ב] צד שמאל וכו'. דבשמאל היא סעדת המלאכים לכך צריך לכנוע, אבל בכלבו סימן י"ט זה לשונו, כדי שיעמיד דרך חירות כי בנפילת אפים מוחלין לו כל עוונותיו שהוא מתודה ונופל על פניו כמו שעשה משה רבינו עליו השלום ואשב בהר וכו', עד כאן. עוד כתב טעם שיטה לשמאל זכר לתמיד שנשחט ששוכב על צדו השמאלית, ומטה משה כתב לפי שיצחק אבינו בעקידה שכב על צד שמאל, עד כאן. והא דיש נוהגין שיטה לימין משום וימינו תחבקני, כבר כתב בית יוסף בשם שבלי הלקט דאדרבה מהאי טעמא יטה לשמאל כי ימין השכינה הוא נגד שמאלו כיון ששכינה כנגדו, וכתב בית יוסף דהכי נוהגין. והא דכתב רמ"א שמשום כבוד תפילין יטה בשחרית בימינו סתירה לדבריו, מצאתי בשבלי הלקט משום בזיון לתפילין ליכא למיחש דמקומה בגובה של יד על קבורתו כשהוא שוכב על צדו השמאלי נמצאת התפילה למעלה והזרוע למטה, וכיון שהוא שוחה נגד הלב כל מה שהלב דוחק עליו הרי היא לזיכרון ביותר, עד כאן, וכן כתב בספר תניא. לכן אני אומר שראוי לנהוג על כל פנים כפשרה שכתב הלבוש וכן כתב הב"ח, ודלא כט"ז ומגן אברהם שדחו דבריו בלי טעם. כתב מטה משה בשם מהרי"ל שליח ציבור היושב ואחוריו לדרום יפול לצד הימין כדי שיכפוף ראשו לצד התיבה וסימן וימינו תחבקני, עד כאן, וכן כתב עולת תמיד למגן אברהם לדינא בשמאל. ולי צריך עיון דהמעיין במהרי"ל יראה משום דסבירא ליה כאותן הנוהגין להטות לימין כמו שכתב הסימן וימינו תחבקני, והיינו דכתב יהא יושב השליח ציבור לדרום והוא הדין כשעבר וישב לצפון יטה לימין שלא לצד התיבה, אלא דלכתחילה ישב השליח ציבור לדרום, ואם כן לדידן דקיימא לן שאינו מניח תפילין יטה לצד שמאל ישב לכתחילה אחוריו לצפון ואם ישב ואחוריו לדרום מכל מקום יטה לשמאל, וכן רמ"א וכל הפוסקים ראשונים לא חילקו בין הא דיטה לתיבה, ואפשר דסבירא ליה למטה משה להכריע מנפשיה מסברא דבשליח ציבור היושב ואחוריו לדרום יש לסמוך על הנוהגים להטות בימין משום כבוד הארון וצריך עיון. ומכל מקום נראה לי דדוקא שליח ציבור קאמר היושב לפני התיבה ממש, ותדע דאם לא כן כל העם היושבים בבית הכנסת בצד דמזרח ודרום וצפון הוה ליה לכתוב שיטו לארון הקודש וכמו שכתב שיירי כנסת הגדולה בשם מהר"י ברונא, ומאי איריא שליח ציבור דנקט אלא ודאי כדאמרן ודלא כמגן אברהם, עיין שם. כתב בספר המנהיג לכסות פניו בטלית או בסודר ולא ביד עצמו מפני שכתובין שם עוונותיו:

ג

[ג] מעט מיושב וכו'. כתב של"ה דף רנ"ה ראיתי משליח ציבור הגון שהיה אומר אלו תיבות ואנחנו לא נדע מה נעשה בקול רם ואנחנו לא נדע אמר בישיבה, מה נעשה אמר בעמידה ואמר שכן קבלה בידו, עד כאן. ודע שנוסחא נכונה מתרצה ומתפייס, אבל האומרים ומתפתה הוא שלא כדין דרמב"ן בפרשת משפטים כתב דפיתוי הוא על דבר שקר:

ד

[ד] מיושב וכו'. מיהו כשמסיים תפילת שמונה עשרה והשליח ציבור יושב תיכף לתחנון או מתחיל ברכו או במוצאי שבת ויהי נועם יעמוד במקומו ויכסה פניו לכולי עלמא וכן כתב עולת שבת, ועיין לעיל סימן קכ"ג וכתב שבעלי קבלה מודים בזה, ודלא כמגן אברהם. ונראה לי דהוא הדין כשאומר תחנון בלי נפילה דאין להקפיד בישיבה, ונראה לי כשמתפלל אחר נגדו שאין רשאי לישב כדלעיל סימן ק"ב:

ה

[ה] שיש ארון וספר תורה וכו'. הוא הדין אפילו יחיד בביתו נופל שיש ספר תורה בלא ארון וכן כתב ברוקח סימן שכ"ד. כתב עולת תמיד בשם שיירי כנסת הגדולה דשאר ספרים דינו כספר תורה ולא ראיתי נוהגין כן, ועוד דלפי זה סתם בית יש בו מזוזה, ועוד סמכוה על פסוק לפני ארון ה' ושם היה ספר תורה, גם בכנסת הגדולה גופיה משמע קצת דוקא בבית המדרש דינא הכי וצריך עיון:

ו

[ו] הפתוח לבית הכנסת וכו'. ועל פי זה נוהגין ליפול בעזרת בית הכנסת ואם פתח נעול נופלים בלא כיסוי, כן כתב עולת תמיד בשם מהרי"ל. ותימא אם נופל מה לי בכיסוי, ובמהרי"ל גופיה לא כתב כן אלא זה לשונו יאמר תחינה בלי כיסוי עינים דאז לא מצי מקיים ויפול וכו', משמע דרוצה לומר דיאמר תחנון בלי נפילה כלל וקרי לנפילה כיסוי עינים כיון שמכסין בנפילה וזה נמי כוונת רמ"א ולבוש כמו שכתב אומרים התחנון בלא כיסוי פנים, דהא כתב להדיא הרוקח שאין נופלין במקום שאין ספר תורה, וכן משמע במנהגים ובכל אחרונים, אלא ודאי נפילות אפים קרוי כיסוי פנים וזה ברור ועיין בהגהות מנהגים:

ז

[ז] אפילו יחיד בביתו וכו'. פירש הלבוש שבית היחיד הוא סמוך לבית הכנסת ושומע שם כשציבור מתפללין, ונראה לי אפילו פתח בית הכנסת נעולה, וכן פירש שיירי כנסת הגדולה לחד פירושא והא דחצר בית הכנסת שכתבתי קודם זה מיירי כשאין בשעה שהציבור מתפללין, וראיה לזה נראה לי מדכתב האגור הטעם דיחיד בביתו משום דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים אם כן מה לי בפתח נעולה, וכן משמע לעיל סימן נ"ה סעיף כ' ולאפוקי מפירוש שני שכתב שיירי כנסת הגדולה שם. ומהאי טעמא נראה לי דצריך שיהיה שלא יהא טינוף מפסיק בין בית הכנסת לביתו כדלעיל, דשם נמי כתבו הטעם דאפילו מחיצה וכו' וכן הדין לעיל סימן קכ"ח סעיף כ"ד בעם שלפני כהנים ומצידיהם דאפילו מחיצה וכו' כנזכר לעיל, וכן משמע במגן אברהם, ועיין בבאר שבע דף נ"ו. ודעת הט"ז כשהציבור מתפללין יחיד בביתו נופל על פניו אף שאין שומע שהציבור מתפללין, ומגן אברהם כתב דוקא בשעה שהציבור אומרים תחנון אומר עמהם:

ח

[ח] בלילה וכו'. כתב מגן אברהם אם ממשיך תפילת מנחה עד הלילה אין נופלין, עד כאן. וכן מסתבר ודוחק לומר שעדיין נחשב ליום בזה, ועיין לקמן סוף סימן רל"ד, ועוד הא נפילת אפים רשות כמו שכתבו הפוסקים, ומכל מקום אפשר שיאמרו רחום וחנון בלא נפילת אפים. כתב עולת תמיד בשם מהר"י דאחר חצות לילה נופלין וכן כתב שיירי כנסת הגדולה. כתב מגן אברהם נראה לי לדלג אבינו מלכנו כדי ליפול מבעוד יום, עד כאן. משמע בבין השמשות אין נופלין, אבל הט"ז כתב כל זמן שאין ודאי לילה נופלין ואולי משום בין השמשות אין מדלגין:

ט

[ט] בבית האבל וכו'. הטעם כתב הלבוש שלא להגביר כח הדין כמו בלילה ובחתן ומילה טעם משום שמחה, כתב מלבושי יום טוב למה לו לבדות טעם מלבו, הא הטעם בשבלי הלקט בבית יוסף משום דאיתקש לחג שנאמר והפכתי חגיכם לאבל, עד כאן. ויש למצוא נפקותא בדבר דכשאין אבל במקום שמת המת שאף על פי שרגילין להתפלל שם מכל מקום שייך מדת הדין מתוחה במקום ההוא, ומיהו יש לומר דאף לטעמיה למדת הדין שאין מדת הדין כשאין אבל. ובשיירי כנסת הגדולה כתב דלפי טעם הלבוש אומרים תחנון ולמנצח בבית האבל, עד כאן. וקשה הא כתב הלבוש גופיה שלא לומר מזמור התחנון, ונראה כוונתו שלא כתב הלבוש טעם זה דדומיא דלילה, אלא לומר שיש עוד טעם בנפילת אפים ולהיזהר בכך, אף למי שאין סובר דרש דהפכתי חגיכם לאבל, וכמו שכתב הדרישה דסבירא ליה להטור דאדרבה דמקרא משמע דאבל היפך החג, אבל באמת סבירא ליה נמי דרש דשבלי הלקט דהפכתי חגיכם לענין אמירת תחנון. ונראה לי דעת הלבוש דמכל מקום למנצח יאמר כיון שיש כמה ימים שאין אומרים תחנון ואומר למנצח, וסבירא ליה דאבל לאו כחג ממש הוא כנזכר לעיל וכן עיקר. ועוד יש לומר דלהכי כתב הלבוש טעם לחלק כי כשחתן בבית הכנסת אין אומרים תחנון וכשאבל בבית הכנסת אומרים כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה שם נוהגין דשאר הקהל אינן נגררים אחר אבל כיון שאינו בביתו. אבל בט"ז ומגן אברהם משמע דאין אומרים גם למנצח ושיר מזמור, והנראה לעניות דעתי כתבתי, מכל מקום האבל עצמו אפשר דלא יאמרנו. כתב שיירי כנסת הגדולה דאפילו ביתום שמת לו אביו קודם שנולד אין אומרים תחנונים ונפילת אפים, עד כאן. ונראה לי משמע מתוך דרשות מהר"ש שהביא מלבושי יום טוב בסימן מ"ט דביום שני וחמישי יהיו כולם בבית הכנסת עד אחר קריאת התורה ואחר כך ילכו למנין אצל אבל אף שהאבל הוא גדול הדור, ועיין סימן ס"ט איך יתנהג שם בפריסת שמע. וכתב הט"ז ליו"ד סימן שע"ו וזה לשונו, כתב הרוקח שאחר גמר התפילה אומרים תחנון, עד כאן. ותימא דהכא כתב הט"ז דלא יאמרו האחרים אפילו בביתו דצריך לאומרו תיכף אחר תפילת שמונה עשרה כדבריש הסימן ואפילו והוא רחום לא יאמרו אותו, עד כאן. ואולי מפרש לדברי רוקח בשאר תחנונים כגון למנצח, אבל לא משמע הכי בט"ז גופיה שם, וגם לפחות הוה ליה להזכירו, ועוד דכבר כתבתי אין התחינה מתקבלת אלא מיד אחר התפילה אבל מכל מקום מתקבלת. כתב הט"ז שם זה לשונו, ואין קורין שם הלל בראש חודש לפי שיש שם אנינות לכך אין אומרים לא המתים יהללו יה, משום לעג לרש עד כאן לשונו, ולא הבנתיו עד שמצאתי ברוקח סימן ש"מ זה לשונו, אין קורין הלל בראש חודש חדא משום דאין אומרים דבר שמחה ועוד משום לועג לרש כי הנשמה אוננת שם ואם יאמרו לא המתים וכו', ותו דעשרה שפירשו מציבור כיחידים דמי, עד כאן. ואם כן מה שכתב הט"ז לפי שיש שם אנינות רצה לומר של נשמה. וכתב מהרי"ל הלכות חנוכה דאין אומרים הלל בחנוכה אבל מטעם אחרון שכתב הרוקח דעשרה שפירשו מציבור וכו', משמע לי דבחנוכה אומרים דהלל חיובא הוא אף ליחיד, וכן נראה לי עיקר דטעמים ראשונים אינם אלא סמך ואינם כדאי לדחות מה שהוא מצד החיוב, ועוד הא כתב בשיירי כנסת הגדולה סימן תק"ב שנוהגים לאומרו בספרד אף בראש חודש על פי דברי כלבו, עד כאן. אם כן אין לנו להוסיף אף בחנוכה, וכן מצאתי בספר תניא סימן ס"ח, שוב מצאתי במגן אברהם שכתב דבחנוכה יאמר כל אחד הלל בביתו, עד כאן, והנראה לעניות דעתי כתבתי. באליהו זוטא כתבתי בעשרת ימי תשובה אומרים אבינו מלכנו. כתב אבודרהם הלכות תשעה באב דאין אומרים בבית אבל ואני זאת בריתי דאבל אסור בתלמוד תורה, אבל מגן אברהם כתב בשם כנסת הגדולה דאומרים ולא הזכיר מאבודרהם, ונראה דאבל לא יאמר ויהי נועם דאסור במלאכה אף דדבר אבד מותר כמו בתשעה באב בסימן תקנ"ט כן כתב מנהגים. כתב בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן תר"ג בזמן שיש מאורע וצריך לרחמים יבקש ויפול על פניו אפילו בשבת אבל בציבור לא יפלו, ואם חס ושלום עומדים ישראל בדוחק אפילו בציבור, עד כאן, ועיין לקמן סוף סימן רפ"ח:

י

[י] ודוקא באותו בית הכנסת וכו'. ואם המילה בבית ובעל הברית מתפלל בבית הכנסת אין אומרים תחנון שם, כן כתב כנסת הגדולה. עוד כתב בן שפחה שנימול לשמונה אין אומרים תחנון כמו בבן גבירה, עד כאן, ואפשר דהוא הדין בבן ממזר. ועיין במהרי"ל הלכות מילה הנה פה פראג נוהגין בשמילה בבית הכנסת ישנה וחדשה אין אומרים תחנון בכל בתי כנסיות דאומרים דכולהו גרירין אחר בית הכנסת הנזכר לעיל, ומעשה שהיה דבתי כנסיות סגורות והיה מילה בחדר שאנשי בית הכנסת ישנה וחדשה מתפללין שם, והוריתי לומר תחנון בשאר חדרים משום הבו דלא להוסיף על מנהגן:

יא

[יא] אף על פי שמתפללין וכו'. אבל רש"ל וב"ח הסכימו דאין אומרים אותו כשמתפללין מנחה אצל התינוק וכן כתבו האחרונים, מיהו אם מתפללין מנחה אצל התינוק אחר שבירכו ברכת המזון על סעודת מילה, אפשר שאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ"א:

יב

[יב] כל היום וכו'. שאין נכנס לחופה אלא סמוך לערב, ופסקי מהרא"י סימן פ' משמע דאפילו באלמן שנשא אלמנה, מדכתב הלבוש ולא יותר משמע דביום שאחר החופה אומרים ודלא כשיירי כנסת הגדולה שהבין מדברי רמ"א דכל שבעת ימי המשתה אינו אומרה. והנה הט"ז תמה על שבלי הלקט שפסק דוקא ביום החופה, הא כל שבעת ימי המשתה איקרי מועד, ובראש חודש כתב שאין נופלין משום דאיקרי מועד על כן נראה לי דכל שבעת ימי המשתה לא יבוא החתן לבית הכנסת, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דבראש חודש איקרי מועד לכולי עלמא מה שאין כן בחתן דלדידיה איקרי מועד ולא ממשיכין בתריה אלא ביום החופה:

יג

[יג] אם חלה המילה וכו'. והוא הדין חתן (שיירי כנסת הגדולה). ט"ו באב וכו'. יתבאר בסוף סימן תק"פ בלבוש:

יד

[יד] ולא בט"ו בשבט וכו'. שהוא ראש השנה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות בו מיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום, תיקון יששכר. ופשוט דכל זה לענין תחנון, אבל למנצח אומרים אף בט"ו באב ושבט וימי ניסן ותשרי, חוץ מראש חודש וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יום כיפור ותשעה באב, ועיין לקמן סימן קל"ב:

טו

[טו] יציעו שם עשבים וכו'. ואם לא יש יקח כנף מטליתו ויעשה הפסק בין פניו לקרקע, של"ה דף ע"ז, ודעת הט"ז ומגן אברהם דכל שעושה הפסק שרי אפילו בלא הטיה ואפילו ברצפה של אבנים ומשמע בראש השנה אין צריך עשבים, דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו, אבל ביום כיפור נופלים על פניהם בסדר העבודה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.