אילת השחר/שבת/קמז/א

אילת השחר שבת קמז א

דף קמ"ז ע"א

והוא דקפיד עלייהו. בפשיטות נראה שתלוי כל אחד בדעתו אם מקפיד או לא, וכפי דעתו ומנהגו כן מתחייב חטאת, וכל כך גדול החילוק ביניהם, שאצל המקפיד חייב חטאת, ואצל מי שאינו מקפיד מותר לכתחילה ואפי' גזירה דרבנן אין בזה. ואפשר דתלוי במנהג המקום, ורק כשכל העיר לא מקפידים שרי, אבל בביה"ל (סי' ש"ב ס"א) מבואר שדנים כל אחד כפי דעתו. ומשמע דאם הוא מקפיד חשיב ליבון אפי' ששום אדם בעיר אינו מקפיד. וגדר "מקפיד" מבואר ברש"י שאינו לובש הבגד בלא לנקותו, אבל אם פעמים לובשו אין זה בגדר מקפיד.

אנן לא קפדינן מידי. ואינו נוגע למה שאמרו לעיל (דף קי"ד א') ת"ח שיש רבב על בגדו חייב מיתה, דזה דוקא ברבב, והכא מיירי באבק.

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף וכו' אנן לא קפדינן מידי. עיין ביה"ל (סי' ש"ב ס"א ד"ה והוא) שמפרש הסוגיא דרב יוסף לא היה מקפיד, אלא שאביי היה מקפיד, ונסתפק אביי במי שמקפיד אם מותר לו לנקות עבור מי שאינו מקפיד. והנידון אם הקובע הקפידא של בעל הבגד או של זה שעושה הניעור. ואמנם דוקא במלאכה זו שתלויה בהקפדה יש לדון על מי שאינו מקפיד ואחר המקפיד מנקה עבורו, אבל בשאר מלאכות יש לדון במי שסובר על דבר שאסור אם יכול לומר לאחר שסובר שמותר בזה שיעשה עבורו. ונראה פשוט דאסור.

סוחרי כסות היוצאים כו'. אע"פ שרגילים ללכת כך אינו דרך מלבוש, שאינם לובשים כן תמיד, רק כשבאים למכור לובשים כן. והנה חזינן דאע"פ ששאר בני אדם אינם רגילים ללכת כן בטליתם, מ"מ חייבים ע"ז חטאת, ולא חשיב שמוציא שלא כדרך הוצאתו. ועיין מאירי שפירש דפעמים יוצאים כן, והוי שפיר דרך הוצאה, ורק אינו דרך מלבוש.

היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת חייבים חטאת. פי' רש"י משום שאינו דרך מלבוש, ומבואר דאע"פ שיש בגד הנקרא צעיף שהדרך ללובשו על הכתפים והצואר, מ"מ א"א להשתמש עם טלית כצעיף, דאין זה בגד המיוחד לכך, וכמו שא"א להשתמש עם המכנסים ככובע. ולפ"ז צ"ע אם יש היתר ללבוש המגבת על הכתפיים כצעיף, לפי שאינו מיוחד ללבוש כך (ועי' שו"ע סי' ש"א סעי' כ"ט וסעי' ל', ובמשנ"ב, ובה"ל לסעי' ל').

אלא שנימא כרוכה לו על אצבעו. ופירש"י שלא יפול מכתפיו. וצ"ב קצת המציאות איך ע"י שקושר באצבעו אינו נופל מכתפיו, גם יש להעיר למה בתחלה אמר אצבעו, ובמסקנת ההלכה אמר "אצבעותיו", ועיין בפיר"ח.

כל דלהתנאות שרי. ופירש"י לפי שעה. צ"ע האם הכונה שלו משנה את הדין. ומצינו כעי"ז לענין מלאכת קושר דאם דעתו שיהא לעולם אסור, ואם דעתו להתירו באותו יום אין בו איסור.

שלשל רבי טליתו. ופירש"י שקבל דבריו. יל"ע אם קבל דבריו גם לענין זה שחייב חטאת, וקשה לומר שרבי נכשל בחיוב חטאת. ואפשר דרבי הלך בבקעה שהוא כרמלית, דאינו רה"ר רק כרמלית, וממילא לשיטת הנתיה"מ (סי' רל"ד סק"ג) אין בו איסור כלל, דכל איסור דרבנן בשגגה אינו איסור, ועיין משנ"ב סי' של"ד (ס"ק ע"ח) שנראה מדבריו דאסור. [ובמשנ"ב סי' ש"א ס"ק קט"ז כתב דאדעתא לכנופי יש רק איסור ולא חיוב חטאת. ולכאורה זה בשיטת רבי].

לא יביאם בידו. ופירש"י שמא ישכח ויסחט בבואו. יל"ע דמאחר שהחשש שמא יסחוט למה כתוב "בידו", הרי כך לי בידו כמו על כתפו.

עשרה בני אדם מסתפגין כו' ומביאים אותם בידם. ופירש"י הואיל ומרובין הן מדכרי אהדדי. יל"ע אם סברא זו מהני גם בגזירה שמא יטה, דכשיש רבים אין חשש שמא יבואו להטות. והנה לעיל (דף י"ב ב') מבואר דשנים שקורין ביחד באותו דבר אין חשש שיטו שכל אחד נעשה שומר לחבירו. ואמנם דוקא כשקורין ביחד, ואין מועיל מה שיש כמה אנשים ביחד, ואילו כאן מסתבר דאין צריך שכולם ישאו את האלונטית יחד אלא די במה שהולכים העשרה יחד דמדכרי אהדדי. והנה מסתבר דמה שאמרו "עשרה" הוא לאו דוקא, אלא העיקר שיהיו רבים, וצ"ע אי שנים ג"כ מהני. [ועי' תוס' בע"ב ד"ה דתניא].

[בטור (סי' ער"ה) מבואר דביוה"כ מותר לקרוא לאור הנר, ואין חשש שמא יטה, דאימת יוהכ"פ עליו. ויל"ע דהרי חזינן שאימת שבת על עם הארץ ואינו משקר (ירו' דמאי פ"ד ה"א), ולמה אין די באימה זו כדי להצילו מחשש הטיה, כדחזינן שאימת יוהכ"פ מהני לחשש זה. ובאמת אין זה קושיא כי אין מדמים הגזירות לאהדדי ולא דמי לשמא יטה [ועי' עוד מש"כ בזה לעיל דף י"ב ע"ב ד"ה אמר כמה גדולים].

והנה אף שע"ה חשוד לשקר באמצע השבוע, מ"מ אינו פסול לעדות, והיינו משום דלגבי עדות שקר שאיסורו דאו' ויש מלקות לא חישיינן, ולא משום שזה קולא בדמאי דוקא.

פניהם ידיהם ורגליהם. ופירש"י אורחא דמילתא נקט וה"ה לכל גופם. צ"ע דאמאי הזכיר התנא כלל פרטים, הול"ל בסתמא מסתפגין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א