אילת השחר/שבת/קלו/א
מימהל היכי מהלינן ליה. יל"ע דהרי ודאי סמכינן ארובא שאינם נפל, ועיין תוס' ושיטמ"ק בב"ק (דף י"א ב'), ובתוס' יבמות (דף ל"ו ב') תירצו דהוי מיעוט המצוי וצריך לחוש לו. והנה מבואר דקושיית הגמ' היא רק לענין שבת, ולא על הברכה, דא"כ לא משני מידי. ומשמע שלענין ברכה אין לחוש למיעוט המצוי כזה, והא דלא משני הגמ' דבהכי חייביה רחמנא למולו ביום השמיני אפי' בשבת, משום דקושיית הגמ' הוא לאידך גיסא דמדאמרה תורה למולו בשמיני בשבת, ע"כ שאין חוששין לנפל, ולמה חששו חכמים.
טריפה לאו אע"ג דמתה היא שחיטתה מטהרתה. הנה ידוע חידושו של הגר"ח הלוי (מובא במכתב שבסוף ספר חידושי מרן רי"ז הלוי דף ע"ט) דיסוד איסור טריפה הוא משום שחסר לה שחיטה כי לא נתחדש בה דין היתר שחיטה עי"ש. וצ"ע דא"כ למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה (חולין ד' א') א"כ צריך להיות שעוף טריפה יהא מותר באכילה, דאי משום חסרון שחיטה הא לא בעי שחיטה, וע"כ דטריפה הוא איסור עצמי [וע"ע אילת השחר זבחים דף ס"ה ע"א ד"ה מה הקטרה]. וי"ל דכיון דבעי נחירה, עי' תוס' חולין כ' א' א"כ חשיב כשחיטה.
טריפה לאו אע"ג דמתה שחיטתה מטהרתה ה"נ לא שנא. יל"ע דבשלמא בטריפה שאינה ממש מתה, מש"ה שחיטתה מטהרתה, אבל נפל דהוי כמת, לכאו' היינו דהוי כנבילה ממש, וכמו נקובת הושט דיש אומרים דחשיב נבילה מחיים (עיין רמב"ם פ"ג משחיטה הי"ט), ואיך השחיטה תטהרנו. ומשמע מכאן דאע"ג דהוי כנבילה, מ"מ אינו מטמא כנבילה, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ב מאבות הטומאה ה"י) על שחיטת גוי דאע"ג דהויא כנבילה והאוכלה לוקה, מ"מ אינה מטמאה כנבילה מדאוריי'.
שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. רש"י הביא סוגיא דביצה דמוקי לה כגון דיתבי דייני התם. מה שנקט רש"י לשון "דייני" היינו משום דבעינן שלשה להתיר מומי הבכור, כדתנן בבכורות (דף ל"ו ב'), ויל"ע דבשלמא במום שאינו מפורש בעינן פסק בי"ד, שכן צריך לדון אם הוא מום או לא, אבל בנקטעה רגלו מה צריך "פסק דין", הרי הדבר ידוע לכל שהוא מום, וכפי הנראה דדין דרבנן הוא שהצריכו שתמיד יפסקו בו בי"ד.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |