אילת השחר/שבת/קכא/ב
א"ל אבין שטיא. ופירש"י א"ל רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין. צ"ב איך הותר לו להעליבו.
והתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין. רש"י מפרש דמוכיח שאינו מוקצה, והריטב"א הקשה מה הדמיון, דבנהרות כבר יש את המים, משא"כ בצואה שאינו קיים עדיין. ותוס' לעיל (דף י"ט ב') פירשו דמיירי בצואה שכבר במעיו של הקטן ומש"ה מהני ביה סמיכה, וצע"ק מנא ידע שיש צואה במעיו, דלמא האוכל לא התעכל במעיו, ואפשר שכבר עברו שש שעות (עי' טור יו"ד סי' פ"ט).
דהוי גרף של רעי. היתר זה דגרף של רעי הוא משום כבוד הבריות, ואף שאצל קטן לא שייך ענין כבוד הבריות, כאן ההיתר הוא משום כבוד הבריות של הגדולים שנמצאים שמפריע להם שיש שם צואה.
וענין גרף של רעי הוא לא רק בצואה של גדול שאסור לקרוא ק"ש כנגדו, אלא אפי' של קטן שאינו אוכל כזית דגן, מ"מ מפריע לאדם שיש צואה לפניו, ואפי' קליפין של אגוזים וכדו' יש בו היתר גרף של רעי. [ונראה דגדר גרף של רעי הוא כל שאילו היה בא אדם חשוב לא היה מושיבו במקום זה שיש שם קצת פסולת, הוי גרף של רעי. ודוקא במקום שמפריע, אבל במקום שמכינים המאכלים (מטבח) שיש שם תמיד פסולת אין היתר דגרף של רעי. ומותר לאכול אגוזים אע"פ שממילא נעשה גרף של רעי, ואין זה בכלל עשיית גרף של רעי לכתחילה, דמותר לאדם לאכול אף שממילא נעשה פסולת וכן מבואר בשיטמ"ק ביצה (דף כ"א ע"ב)].
אמר ר' ירמי' ומאן נימא לן דהא מתרצתא היא דלמא משבשתא היא. הנה ריב"ל לא אמר כהברייתא, וכיון שאמורא לא חולק על ברייתא, ע"כ שריב"ל לא ידע מהך ברייתא, וצ"ב איך פשיטא לי' לר' ירמי' לומר שאילו הי' ריב"ל שומע שיש ברייתא הי' אומר שהברייתא משבשתא והדין של ריב"ל נשאר אמת, דלמא ריב"ל לא ידע מהאי ברייתא ואילו הוי ידע לא הי' סובר שהיא משבשתא אלא הוה הדר ביה מהדין שלו, ועי' ב"מ דף קי"ד ב' ותוס' שם.
א"ל ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם. רש"י מפרש דאע"פ שעתה אין רודפין אחריו הרי הם מזיקים כשכועסים, וצ"ע דא"כ כל בעל חי צריך להורגו מטעם זה, דכשכועס מזיק, וע"כ דמשום העתיד לא נחשב עדיין פקו"נ, והרי הם ברואי הקב"ה ששולחם להפרע מהאנשים רק כאשר נגזר עליהם ומה שייך להורגם משום הספק שלעתיד, הרי הקב"ה יפרע מהרשעים כרצונו.
והנה לעיל אמר דנחש שבא"י לעולם חשיב סכנה, והנה בברכות (דף ל"ג א') שנינו אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, אבל עקרב מפסיק, ומבואר דנחש אינו נחשב פקו"נ, וא"כ צ"ע איך מותר להרוג נחש שבא"י, הרי אינו פקו"נ.
[חכמים גזרו על מים מגולים מחשש שמא נחש שתה מהם. והנה בנדרים (דף מ"א א') מסופר שפעם העביר צפרדע עקרב כדי שישך אדם, ומפרשים שם הפסוק למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, והיינו דא"א לברוח מעונש, ומה שאסור גילוי, משום שזהו בכלל השתדלות, וכמו בפרנסה שעושה מעט השתדלות והפרנסה מהקב"ה].
שם. כתב המאירי דלכתחילה יש לו לצוד אלו הבע"ח, ואם אינו יכול לצודם יהרגם. ויל"ע למה צידה עדיפה מהריגה, הרי שניהם דרבנן דהוי מלאכה שאצל"ג. ורצו לומר דצידה הוי תרי דרבנן, לפי שאין במינן ניצוד. מיהו מי שצד נחש לרפואה הוי מלאכה הצריכה לגופה, [והנה אם אפשר לו להורגו ע"י דריסה ברגל, או ע"י יריה באקדח, (בכדור שמלא באבק שריפה) לכאו' עדיף שיהרגנו ע"י דריסה, לפי שביריה עושה גם איסור הבערה].
שנזדמנו לו להורגן. ופירש"י וגלגלו זכות ע"י זכאי. צ"ב מי צריך לדעת דבר זה, ובשלמא בסיפא שמודיעים לו שחטא י"ל שרוצים להראות לו לעשות תשובה, [ומיירי שאינו זוכר החטא, או שחטא בשוגג, מיהו צ"ע דא"כ על מה יעשה תשובה, הרי אינו יודע במה חטא, וצ"ל דהאדם עצמו יודע היטב במה הוא צריך לעשות תשובה], אבל ברישא שניצול מהם צ"ב מה באים להראות לו, וי"ל דבא ללמד שצריך להורגן, דזכות היא לו.
נזדמנו לו נחשים ועקרבים. אף שנקטו לשון רבים, ה"ה נחש אחד ועקרב אחד.
לפי תומו. רש"י מפרש שההיתר הוא רק באינו מכוין להורגו, ומיירי שאינו פסיק רישא, דא"כ א"א להתיר באינו מתכוין. והר"ן ושאר ראשונים מתירים אפי' בפס"ר דהוי מלאכה שאיצל"ג.
קא מצערא ליה. אפשר דאין שייך כאן הלאו דלא תהיה לו כנושה, לפי שהיה לו כסף, ומיהו איך היה מותר להם לצערו, ורצו לומר ע"פ מה דאמרו בכתובות (דף פ"ו א') שמי שאינו רוצה לשלם כופין אותו עד שתצא נפשו [אמנם נחלקו הקצוה"ח והנתיה"מ סי' ג' אי כפיה על המצוות הוא רק בב"ד או גם יחיד יכול לכפות] והנה הרמב"ן כתב (ב"ב דף קע"ה ב') דבמקום שכופין בגופו אפשר גם לרדת לנכסיו, דעד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו, וא"כ היה להם לרדת לנכסיו ולא לצערו. ועיין ב"י (חו"מ סי' צ"ז) שהביא מהאגודה דלמד מכאן דחובשין את מי שאינו רוצה לשלם, ודחה דעבדי ריש גלותא היו פרוצים ועשו שלא כדין, וכמו שמצינו כן בכמה מקומות בש"ס.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |