אילת השחר/שבת/קיג/ב
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. הרמ"א (סי' ש"ז ס"א) כתב ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם מותר לספרם בשבת כמו בחול. יל"ע אמאי בחול שרי, ולא אסור משום דברים בטלים, ורצו לומר דבשבת כיון שיש מצות עונג, א"כ המצוה מחשיבה את הדבור למצוה, דומיא דשינה בשבת תענוג. אמנם ברמ"א מבואר דגם בחול מותר, ועי' משנ"ב סק"ב. [ועי' בפמ"ג משב"ז סי' ש"ז סק"א מה שכתב בזה].
תוד"ה שלא. בטורח התירו שאלת שלום בשבת. הלשון "טורח" אינו מבואר, ובירו' (פט"ו ה"ג) הגי' מדוחק התירו. ונראה דמה שהיה קשה להתיר הוא משום שחששו שאם יתירו שאלת שלום יבוא לדבר בדברים נוספים.
שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. יש לפרש בב' אופנים או שזה ענין של היכר להבדיל בין שבת לחול, או יש לפרש שהילוך של חול הוא זלזול לשבת.
דמיתווסן מאני. היינו שהלכו עם בגדים ארוכים ויכולים להרטב ע"י כניסה למים.
בקידושי דבי שמשי. ופירש"י השותה מיין של קידוש בלילי שבתות. משמע שהיו עושים קידוש בבין השמשות, ולכן אמר בי שמשי. ועיין ברכות (דף ב' ב'), ובאליה רבא (סי' רע"א) כתב שהיו מקדשים בד"כ בבין השמשות, עיי"ש מה שתירץ עפ"ז.
והנה לא נתפרש מהו שיעור השתיה שמחזיר מאור עיניו של אדם, אם צריך רביעית או מלא לוגמיו, או כל שהוא. ובטור (סי' רס"ט) מבואר שהמקדש על הפת אינו מחזיר מאור עיניו רק המקדש על היין, ואע"פ שמן התורה אי"צ יין, ואפי' אם צריך יין אי"צ לשתות ממנו, כמ"ש התוס' בשבועות (דף כ' ע"ב), מ"מ כששותה ממנו הר"ז מחזיר מאור עיניו. ועיין אליה רבא (שם) שהביא ממהרי"ל דהרפואה אינו ע"י השתיה אלא ע"י שמסתכל בנרות ודלא כרש"י.
ורש"י דקדק ששותה יין, ובגמ' עצמה היה אפשר לפרש שגם אם אוכל פת של קידוש מהני, ואולי גם רש"י נקט המצוי ולאו דוקא הוא.
ומסתבר דאם ישאיר מיין הקידוש לאמצע השבוע לא יועיל להחזיר מאור עיניו.
לאכול אדמה. ופירש"י ארזילא. המתרגם מפרש שהוא טיט, ונראה דאינו סתם טיט, דא"כ הול"ל טיט, אלא הוא מין טיט מיוחד.
מהו לאכול אדמה. ופירש"י מי גזרו בה משום שחיקת סממנים. צ"ב מאי מספק"ל בזה טפי משאר רפואות, ועיין בביאור הרד"ל לפרדר"א (פ"א אות כ"ג ובהג"ה שם) שהוא דבר הנאכל בדוחק, ויתכן להחשיבו כמאכל בריאים. ולפ"ז נראה דמברכין עליו שהכל, כדין דבר שאין גידולו מן הארץ, וגם שהוא ראוי לאכילה רק בשעת הדחק.
ועיין בטהרות (פ"ח מ"ו) דדבר שלא נפסל מאכילת בהמה יש עליו שם אוכל ולענין משקה אפי' הוא סרוח מאד יש עליו שם משקה (עי' תוספתא שם פ"ט ה"ז).
שהוא מלקה. ופירש"י מביא לידי חולי. מבואר שיש איסור לאכול דבר המביא לידי חולי. ונראה דאם יש לו חולי קשה ורוצה להתרפאות ע"י האדמה מותר לאכול אדמה אף שמביאו לחולי קל. ורוב רפואות כך הם שמרפאים חולי קשה ומביאים חולי קל.
כאילו אוכל שקצים ורמשים. לקמן מקשה דאיתמחויי איתמחו. אבל מה שנשתנה צורתו אינו מתיר באכילה רק לחולה, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' פ"ד סי"ז וסי' קנ"ה סכ"ב). ועיי"ש בש"ך דאפי' באיסורי הנאה אפרן מותר לחולה, ומשמע דהנקברים שאפרן אסור הרי הוא אסור מן הדין, וא"כ להך מ"ד שמפרש דאוכל מבשר אבותיו, הר"ז אסור מן הדין.
ואמנם למאן דמפרש שהוא משום מתי מבול, שהם מתי גוים אינו ברור שאסורים בהנאה, כמו שכתב המשנ"ל (פי"ד מהל' אבל הכ"א), ועיין תוס' בב"ק (דף י' א') שנוקטים שמת גוי מותר בהנאה. שו"ר במרומי שדה לנצי"ב שעמד בכל זה עיי"ש.
ודאי איתמחויי אתמחו. אבל מה שאין בו שיעור אינו קשה, דחצי שיעור אסור מן התורה. ומיהו צע"ק דלכאורה הרי בטל ברוב העפר ואין כאן שרץ.
דכתיב וימח את כל היקום. היינו שבדור המבול מתו כל השקצים והרמשים שבעולם ובאו לבבל וזה כמות גדולה.
דהא ההוא גברא כו'. ומ"מ גזרו דוקא בבבל, וכנראה שהאדמה שם מזקת יותר מפני השקצים ורמשים שבה.
אלו בגדים של שבת. צ"ב מה באה לומר בזה, אם כונתה לומר לה ללבוש בגדי שבת, הלא אדרבה לכאו' בגדי שבת צריך לשמור לשבת ולא להשתמש בהם ביום חול. וצ"ל שלא היה להם יותר משני בגדים, וכשצריכה ללבוש בגדים נאים היתה מוכרחת ללבוש בגדי שבת.
[איתא בספרים שיש להחליף לשבת כל הבגדים, והובאו הדברים במשנ"ב (סי' רס"ב סק"ה), ויל"ע אם גם נעלים צריך להחליף, ולכאו' יש להוכיח קצת מהגמ' ב"ב (דף נ"ח א') שאי"צ, דאמרינן שמטה של ת"ח כל שאין בה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים, הרי שחוץ מזה אין לו עוד מנעלים, אבל י"א שצריך להחליף גם המנעלים].
מצד הקוצרים ולא בתוך הקוצרים רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק. ופירש"י מצד הקוצרים ולא הושיבה בתוכם או אצלו. ולכאורה לפי פשוטו היה אפשר לפרש שהוא משום צניעות. וי"ל דע"כ אין הטעם משום צניעות דהא רות לכאו' היתה עדיין גויה, והגיור נעשה רק אח"כ דכתיב ברות (ג ג) ורחצת וסכת דהיינו טבילה לגירות (עי' רש"י שם). וצ"ל שזה היה בפני בי"ד וכעת שהיתה בצד הקוצרים עדיין לא נתגיירה רק ביקשה להתגייר כמבואר ביבמות (מ"ז ב').
ותשבע לימות המשיח ותותר לעתיד לבא. מבואר דימות המשיח אינו לעתיד לבא, וכ"ה בפיוט אין ערוך לך ה' אלקינו בעוה"ז ואין זולתך מלכינו לחיי העוה"ב אפס בלתך גואלינו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים. והנה כאן משמע שימות המשיח הוא קודם לעתיד לבא, ובפיוט הוא להיפך, ובברכת המזון אומרים כפי שהוא בגמ' הרחמן הוא יזכינו לימות המשיח ולחיי העוה"ב, ואין אנו יודעים היטב מהו העולם הבא, ואימתי הוא.
[בנוסח ברכהמ"ז מוסיפים בשבת הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת. והנה רש"י בר"ה (דף ל"א א') פירש ענין יום שכולו שבת שהוא חורבן העולם, וצ"ב למה מבקשים להגיע לזה].
תחת כבודו כו'. יל"ע למה עשה כן, ואפשר שבא להגדיל הנס, שהקב"ה יכול לשרוף הגוף והבגדים קיימים, אמנם לא נתפרש מה עשו עם הבגדים האלו, ומסתמא לא יכלו להשתמש בזה, דהיה בגדי גוים ושעטנז וכו'.
ובתנחומא נח (סי' ט"ו) מפרש שגופן נשרף ולא בגדיהם והיה זה שכר על שכסה ערות אביו. וצ"ב דאם הגוף נשרף מה כבוד יש שנשארו בגדיהם, ואפשר דכיון שכבדן בחייהם הוי כבוד שנשאר אחרי מותם.
והנה אדה"ר וחוה היו ערומים ולא התבוששו, והיינו שקודם החטא לא היה ענין במאני מכבדותי.
ולא כבודו ממש. רש"י בסנהדרין (דף צ"ד א') פירש שרק הגוף נשרף והבגדים נשארו, וכנ"ל מתנחומא, ונתבאר לעיל דהיה זה נס, וצ"ע למה עשו כזה נס, [ושמעתי שבעל הבן איש חי בספרו "בניהו" פירש שעי"ז יכלו לספור כמה מתו מאויביהם, וצע"ק לומר שהלכו לסופרם], ואפשר שרצו שיראו שמתו כעין שפירשו חז"ל (מכילתא בשלח פ"ו) על מה שראו ישראל את המצריים מתים על שפת הים שלא יאמרו שעלו מצד אחר, וה"נ שלא יחשבו שברחו. ומה שלא היה די להמיתם וגופם ישאר, אפשר שהוא כדי לחסוך הטירחה של קבורתם, ואפי' אם מן הדין אין צריך לקבור מת גוי, מ"מ לא משאירים אותם גלויים, שמביא מחלות.
שריפת נשמה. צ"ב מה שייך שריפה על הנשמה, ומשמע שאין זה מיתה רגילה אלא הוא ענין אחר. ועל הצדיקים כתוב שמתים בנשיקה. [ובליקוטי הגר"א (שנדפס בסידור הגר"א קודם תפלת שמ"ע) כתוב שאם אדם לא אוכל נשמתו שורפת הגוף והנה גם בהמות מתות ברעב, וא"כ גם אצלם שייך ענין זה שהנפש [של הבהמה] שורפת הגוף, ואין זה הנפש העליונה שנקראת הנשמה].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |