אילת השחר/שבת/צ/א
פלפלת כל שהוא. ופירש"י ואינו פלפל שלנו. אפשר דידע רש"י דפלפל שלנו אינו מועיל לריח הפה, ועוד אפשר דפלפל שלנו הוא כתבלין דתנן לעיל ששיעורו כדי לתבל ביצה קלה. והנה בגמ' אמרו שמועיל לריח הפה, ונראה הכונה דכל זמן שהוא בפה אין ריח רע יוצא מפיו, ועיין רש"י (דף ס"ד ב') ועיין היטב בתוי"ט וברש"ש כאן.
מקק ספרים וכו' שמצניעין אותן לגנזן. מבואר דכיון שמצניעין אותן כדי שלא יבואו לידי בזיון זה נותן חשיבות, ומ"מ נראה דהמוציא צפורן כדי לשרפה לא חשיב דבר חשוב, דכיון שהוא רק מדת חסידות (עיין מו"ק י"ח א') לא חל עלה שם דבר חשוב.
ר' יהודה אומר אף המוציא משמשי ע"ז כל שהוא שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וטעם רבנן כתב בתוי"ט משום שאין צורך לאדם בו, ושאני מכל הדברים דהמוציא אותם משום שרוצה אותם וכאן בשביל שלא רוצה אותם.
ולכאורה גם מקק ספרים אינו רוצה, אלא דע"ז אינו רוצה שיהי' כלל בעולם משא"כ דברים שהקב"ה ברא לא שייך שיאמר שאינו רוצה שיהי' בעולם, רק אינו רוצה שיהי' אצלו.
מיני מתכות כל שהן וכו' שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן. לכאו' אם הוא כל שהוא ממש א"א לעשות ממנו דרבן, וצ"ל דכל שהוא היינו שיעור הקטן שראוי לדבר זה.
לכליא עורב. ופירש"י למנוע את העורבים מלישב. אפשר דהוא משום שמלכלכים. והעירו, למה הוזכר רק עורב ולא יונים, ואפשר משום דיונים יש להם שובך ואינם מגיעים כל כך למקומות אחרים, משא"כ עורב שאינו דר בשובך יבוא וילכלך. והרא"ש במדות (דף ל"ז א') פירש שהעורבים מביאים את הטומאה, שדרך העורבים להביא טומאה עיין ב"ב (דף כ"ז ב'). ובפיה"מ להר"מ במדות שם מבואר דה"ה שאר עופות.
ת"ר האומר כו'. שם מיירי לענין מתנדב לביהמ"ק שצריך לתת שיעור חשוב, ולא לענין הוצאת שבת, וע"כ אין כונת הגמ' לומר דלהך תנא צריך אמה להוצאת שבת, דהרי בזה"ז אין ביהמ"ק ולמה יהא תלוי באמה.
כולהו סכנתא. יל"ע אמאי לא הזכיר שיש בו איסור, ורצו לומר דמיירי שהתליע בתלוש שאין איסור על אכילתן, ומ"מ יש בו סכנה.
זרעוני גינה כו'. ופירש"י דאע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי כו'. משמע שראוי לאכילה[1], ומ"מ כיון שעומד לזריעה חייב בשיעור הקטן[2].
- ↑ ודלא כדעת הרמב"ם (פיהמ"ש פ"ט מ"ז) שפירש בזרעונים שאינם עומדים לאכילה.
- ↑ וע"ע פני יהושע.