אילת השחר/שבת/עח/ב
עור כדי לעשות קמיע. עיין פיה"מ להרמב"ם שפירש דהיינו כיסוי לקמיע. ויל"ע דהרי קמיע אין לו שיעור, אפשר לכתוב בו שתי תיבות או חמש או יותר.
פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. צ"ע למה כפל לשונו "שהיא שמע ישראל", וצ"ל דפרושי קמפרש. ותיו"ט תירץ דלכאו' קשה מה התועלת בפרשה אחת בלבד הרי אינו מכשיר התפלין, וע"כ דאינו משום התפלין אלא משום ק"ש על מטתו שאפשר לקרות מתוך זה. וצ"ע דבשביל זה אי"צ קלף ויכול לקרות בע"פ (עתיו"ט שם), ונראה דבזמנם שהיה אסור לומר דברים שבכתב בע"פ היו צריכים לקרות דוקא בכתב, וצ"ע. ובזמנינו משום עת לעשות לה' התירו לומר בע"פ. אך יל"ע דהרי דעת הרבה פוסקים שאם אינו מוציא יד"ח מותר לומר בע"פ גם דבר שבכתב. ועוד דשמע ישראל הוא דבר שרגילין בו הכל שמותר לאומרו בע"פ (עיין או"ח סי' מ"ט).
ועוד יל"ע דהרי ת"ח די לו שיקרא חד פסוקא דרחמי (ברכות דף ה' א') וא"כ אין מחוייב לומר שמע ישראל אלא פסוק אחד, ודי בקלף כדי לכתוב פסוק אחד. ואפשר דהשיעור נקבע לפי רוב העולם ולא לפי מיעוט התלמידי חכמים. ובכלל צ"ע דהרי ק"ש שעל המטה אינו חיוב מעיקר הדין, ולמה משערין בזה, וצ"ל שמ"מ למעשה האנשים משתמשים בזה.
והנה אף דהשיעור של קשר מוכסין הוא פחות מפרשה קטנה, אפשר דאין לחייבו בשיעור של קשר מוכסין, משום שאחר שעבדו לשם תפלין אסור להשתמש בו לחול.
דיו כדי לכתוב שתי אותיות. ופירש"י לרשום על שתי חוליות או על שתי קרשים. צע"ק למה הוצרך לפרש כאן מהו שתי אותיות, הרי זה צריך לפרש במלאכת כותב שהוא בשיעור שתי אותיות כדי לכתוב על שתי קרשים או על שתי חוליות. עוד יל"ע דלא נתפרש איזה אות יכתוב, הרי יש אותיות קטנות ואותיות גדולות, ובאיזה שיעור חייב, ואולי באות הכי קטנה. וברש"י משמע דאי"צ שיהא בו כדי לכתוב אותיות, ודי שיהא בו כדי לכתוב רשימה בעלמא כדי לזווגן. [במלאכת כותב קיי"ל דהכותב אות אחרונה בס"ת חייב משום כותב (עיין להלן ק"ד ב'), ומ"מ לענין הוצאה לא מתחייב, דאין בגוף הדיו שום שייכות לאות אחרונה דוקא].
והנה מבואר ברש"י דגם באדם שיש לו צירוף קרשים הוא רושם עליהם לזווגם באיזה סדר. ומעתה יל"ע בהא דאיתא בירו' (פי"ב ה"ג) שהיו רושמים אותיות על קרשי המשכן להעמידם לעולם על סדרם דקרש שזכה לינתן בצפון נשאר לעולם בצפון, ומזה למדו לכל דבר שזכה למקום מסויים שישאר שם, כגון עטרה של טלית שזכתה להיות למעלה וצריכה להשאר שם. ולכאו' מה ראיה, הרי חזינן כאן שגם בחפצים שלו בעצמו עושה סימן על צורת עמידתם, ומנלן שהוא דין שיהא כן במשכן.
חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. צ"ע דהא לא בכל מקום יש כור לצרף זהב, וצ"ל שמי שיש לו קצת טיט מביא זה למקום שיש פי כור כדי לסתום.
סובין כדי ליתן ע"פ כור של צורפי זהב. ופירש"י במקום שאין פחמין צורפין זהב באש של סובין. יל"ע דאטו משום שבאותו מקום משתמשים בכך הו"ל דבר חשוב, וכי אדם מכאן יסע לאותו מקום להשתמש בו.
והנה כל שיעורים אלו בזמנינו לא שייכים, דאין משתמשים לכך, ומ"מ לא משתנה השיעור, והראיה ממה שהעתיק הר"מ (פי"ח משבת) את כל השיעורים הללו משמע שזה לעולם, דאטו הרמב"ם הלך לבדוק בכל הדברים שלא השתנה מזמן הגמ' עד זמנו.
וכבר נסתפקנו כמה פעמים אם בזמנינו ישתנה השיעורים האמורים במשנה, והביאו ממג"א (סי' ש"א ס"ק ט"ו) לענין מחט נקובה שמשתנה בכל דור כפי דרכו. ואמרו, דזה רק בענין מלבוש שאינו תלוי ב"שיעור", אבל דבר שתלוי בשיעור אפשר דאינו משתנה.
ומיהו מצינו שיעורים שתלויים בחשיבות שמשתנה בכל דור, כגון בשיעור שוה פרוטה שהש"ך (יו"ד סי' ש"ה סק"א) נתקשה שבזמנינו א"א לקנות בו כלום, ואיך אשה מתקדשת בכזה שיעור קטן.
הטור (ריש סי' ש"א) כתב שאינו מעתיק כל שיעורים אלו, דאין נ"מ לדינא, שהרי לענין איסור אפי' בפחות מכשיעור אסור, ויל"ע דהא נ"מ לענין חיוב חטאת שירשום על פנקסו שיביא לע"ל, ועוד נ"מ דפחות מכשיעור אפשר שלא נפסל לעדות, ובשיעור שלם נפסל, ועוד נ"מ לענין הקל הקל תחלה, ועוד נ"מ לענין קלבדר"מ דבשיעור שלם אפי' שאינו נענש בפועל אמרי' קלבדר"מ משא"כ בחצי שיעור.
והנה בזמן הגמ' ג"כ לא היה חיוב חטאת, ומ"מ טרחו חכמי הגמ' לברר השיעורים.
אידי ואידי חד שיעורא הוא. צ"ע אמאי תנא זה נקט לשון כגרוגרת ותנא זה נקט לשון כסלע.
רש"י ד"ה איספוגין. וטחין תחתיו אליה. היינו דהאליה מותרת. עיין הפרטים בשו"ע יו"ד (סי' ס"ד ס"ה).
אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות חייב ואם לאו פטור. לשון זה משמע דרק מדרבנן הוא דאסור, ויל"ע אמאי אינו אסור מדאוריי' משום חצי שיעור אסור מן התורה, ורצו לפרש עפ"ד הראשונים דהאיסור בחצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי, ונייר קטן אינו מצטרף לעוד נייר קטן לקשר מוכסין, אבל אין זה מוכרח, דאפשר שגם על שתי ניירות קטנים אפשר לכתוב קשר מוכסין.
מאי בינייהו. לכאו' הו"ל לאקשויי מ"ט דר' יהודה וכדפירש"י.
עד שלא פרעו חייב. באופן זה חייב בין המלוה ובין הלוה ובין אדם אחר, דסו"ס יש חשיבות לשטר זה דאפשר לגבות בו.
משפרעו פטור. ופירש"י להלן דהלוה לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה. והנה לכאו' הלוה צריך לו כדי להוכיח למלוה שפרע לו, ואף שגם בלא"ה נאמן לומר פרוע הוא כיון שאין המלוה מוציא שטר (עיין ב"ב מ' א'), מ"מ טפי עדיף ללוה להוכיח למלוה שפרע לו ע"י שהשטר בידו, וחזינן דהחשש שמא יאבד ממנו וימצאנו המלוה זה יותר חמור בעיניו, אע"פ שהוא חשש רחוק מאד שיאבד ושיגיע למלוה, והיינו משום שבענייני ממון אדם חושש מאד על כספו.
מודה בשטר כו'. לפ"ז עיקר פלוגתייהו בהלכות שטרות רק שיש בזה נ"מ לענין שבת. והנה חזינן דאם יש איסור על שהייתו אינו חייב, ואע"פ שיש אנשים שאין מקיימים ההלכה ומשהים שטרות פרועים, זה לא סיבה לחייב.
הגרע"א בגהש"ס הקשה דאפשר למחוק השטר ויהא ראוי לצור ע"פ צלוחיתו, ואפשר דזה טירחה גדולה למחוק האותיות ולא כדאי לאדם לטרוח כל כך בשביל מעט נייר לצור ע"פ צלוחיתו, ואולי כוונת הגרעק"א להקשות דאפשר להעביר עליו קולמוס בלי לטרוח למחוק ממש האותיות, ויוכל להשתמש בו לצור ע"פ צלוחיתו. [ובדוחק י"ל דבהעברת קולמוס אינו בטוח שלא יגבה ממנו שוב, דאפשר שימחוק הקו שכתב על התיבות וישאר הדיו רק על האותיות ולא בין האותיות].
תוד"ה ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וא"ת כי לא פרע נמי אמאי חייב מה תועלת יש בשטר וכו'. ובמהר"ם הביא דיש מקשים דצריך לצור עפ"י צלוחיתו וכו'. ותירץ דאין דרך שום מלוה להשתמש בשט"ח שעדיין לא תבע בו לצור עפ"י צלוחיתו, עי"ש. ויש לעיין אם אינו מהדברים שאין כשר להצניעו והצניעו שחייב עליהן המצניע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |