אילת השחר/שבת/עו/א

אילת השחר שבת עו א

דף ע"ו ע"א

תבן כמלא פי פרה. ומה דתבן אין שיעורו לפי טיט, משום שבעיקר אינו עומד לטיט, ורק כשאינו ראוי לבהמה לוקחים לטיט כמבואר ב"ב דף כ' בתיבנא סריא, אבל תבן רגיל עומד לבהמה. ולפי"ז בתיבנא סריא באמת יהי' שיעור אחר לכאו'.

המוציא תבן כו'. יל"ע אם כל אלו השיעורים הם מכלל השיעורין דהוו הללמ"מ, או שחכמים שיערו שכך הוא שיעור חשוב. ועיין קרית ספר למבי"ט (פי"ח משבת) שכתב להדיא דכל אלו השיעורים הם הללממ"ס, אלא שקביעתן הוא לפי חשיבותן וצרכן. ובמסכת כלים יש הרבה פרטים על מיני כלים כמה שיעורן לקבל טומאה, וקשה לומר שעל כל אלו יש הללממ"ס, ובפשוטו הוא שיעור חכמים. ובכתובות (דף ק"ד א') אמרי' דאחר כ"ה שנים אשה מוחלת לכתובה, וגם בזה יל"ע אם הוא מכלל השיעורים דהוי הלמ"מ, או שהוא שיעור חכמים, ונ"מ בכל זה, דאם הוא שיעור דרבנן יתכן שישתנה במשך הזמן כדאמרי' ביומא (דף פ' א'), אבל אם הוא הלמ"מ א"א שישתנה. [הרש"ש ביומא שם הקשה דאם אפשר שישתנה השיעורים א"כ יצטרך כל אחד לאכול יותר מכזית מצה, דבכזית שלנו אפשר שבסוף יתברר שאינו כזית]. עי' קונטרס דברי סופרים סי' ו'.

והנה הרמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"ג כתב דבהללממ"ס אין מחלוקת, והמפרשים הקשו דמצינו הרבה מחלוקות, ובקונטרס מחידושי מרן רי"ז הלוי עמ"ס יומא חילק בין הללמ"מ שמקובל שהוא ממשה, לבין הללמ"מ שנשכח בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, ובהם כן מצינו מחלוקת. ולפ"ז יתכן דאפי' אם שיעורי דמתני' הם הללממ"ס מ"מ שייך בהם מחלוקת, דהם מהנך שהחזירן עתניאל בן קנז.

המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל. יל"ע בכל אלו השיעורים האם נידון לפי אותו מקום שמוציא שם, או שיש שיעור כללי. ולענין מוקצה מצינו חילוק בדבר זה, שמאכל כלבים אינו מוקצה, וכל זה דוקא במקום שיש כלבים, (עיין סי' ש"ח סכ"ט), ואולי גם לענין הוצאה משתנה כפי המקום. ומסתבר שאינו משתנה כפי המקום, דכאן הוא שיעור של דבר חשוב, ובכל מקום הוי דבר חשוב כיון שראוי לבע"ח זה, מיהו להלן (דף ע"ח א') אמרו בגלילא שנו, ומפרש שם דכיון שהם עניים וחסים על ממונם חייבים אפי' בשיעור מועט.

כי פליגי במוציא עצה לפרה. לכאורה מה נפק"מ למי חושב דהא אפילו זה לא אכילה הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא ראוי לגמל.

אידי ואידי חד שיעורא. יל"ע א"כ אמאי לא תנן כגרוגרת והוצרך לומר פי טלה.

תוד"ה אכילה ע"י הדחק. הנה שם לענין שן כל שיש הנאה מקרי שן דלא צריך דוקא אכילה, משא"כ כאן לענין הוצאה סבר שאין ראוי לאכול אינו חייב.

אמנם זה אפשר להעמיס בסברת התוס' דכאן לא סגי בהנאה דאין אדם מוציא לעשות הנאה לבהמתו אלא לאכול בשביל שתהא ניזונת ויהי' לו בהמה לעבוד, ומה שאין ראוי לאכול אינה אכילה.

אך מאידך קשה דכיון שבבהמה העיקר אצל בעל הבהמה הוא אם יהא לבהמה כח עי"ז או לא, למה סובר האי מ"ד דאכילה שאינה ראויה לא שמה אכילה כיון שלמעשה יהיה לה כח מזה, וזה כל מה שמעניין אותו באכילת בהמתו. ואם באמת זה לא מועיל לה, יקשה להיפך מה הסברא שאכילה שאינה ראוי' שמה אכילה, כיון שאין לו שום תועלת מזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א