אילת השחר/שבת/עב/ב
נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר וכו'. יש לעיין לשיטת הגרעק"א (בשו"ת סי' ח') דמתעסק בכל התורה יש איסור דאורייתא ורק פטור מחטאת, למה מותר בשאר איסורין דבר שאינו מתכוין דהא אם הי' גורר מטה בכונה שתעשה חריץ אע"ג דאינו פסיק רישא מ"מ יהי' חייב, א"כ נהי דאין בדעתו שתיעשה מ"מ בשאר איסורין הא אין הפטור דמלאכת מחשבת וכל הפטור הוא מחמת דין מתעסק דמה דחושב לעשות אינו דבר איסור מ"מ כיון דיעשה נמצא דעובר איסור דאורייתא בשוגג ואיך יהי' מותר לעשות דבר שיתכן מאד שע"י עשייתו תיעשה איסור דאורייתא בשוגג.
הרי לבו לשמים. ופירש"י ומה חיוב יש כאן, אפי' ידע שהוא בית ע"ז והשתחוה בו לשמים אין חיוב כאן. יל"ע לפי"ז למה בע"ז נאמר דין יהרג ואל יעבור, הרי לעולם יכול לחשוב לשמים, ותוס' להלן הקשו אמאי יהרג, הר"ז מיראה וקשיא לרבא, ולכאו' גם לאביי קשה דהרי יכול לחשוב לשמים.
ועיין ר"ן בסנהדרין (דף ס"א ב') שפירש דאה"נ דאין דין יהרג ואל יעבור אלא כשאומר בפיו אלי אתה, ולפ"ז בההוא מעשה דחנה ושבעת בניה (תדבא"ר פ"ל) צ"ל שאמר להם לומר אלי אתה דבלא"ה אין דין יהרג ואל יעבור. ורצו לומר דשאני התם שהיה שעת השמד שצריך למסור נפשו אפי' אערקתא דמסאנא, אבל אינו נראה, דבמדרש משמע שהאיסור הוא משום עבודה זרה.
אי דקבלו עליה באלוה כו'. יל"ע בתמונת שתי וערב האם יש לו דין ע"ז, דלכאו' אף שמשתחוים לו, אבל הרי אין אומרים שזה האלוה, אלא שזה מזכיר להם את אותו האיש, וא"כ אין כאן קבלה לאלוה.
ואי דלא קבלה עליה באלוה לאו כלום הוא. הנה באופן זה אין איסור כלל, והרי מטעם זה משתחוים לאדם, וכמו שמצינו שאברהם השתחוה לבני חת וכהנה הרבה. והיינו משום שאינו משתחוה לו בתורת אלוה [עי' סנהדרין ס"א ב'].
אלא באומר מותר. ופירש"י כגון גר שנתגייר בין הנכרים, כסבור שאין ע"ז בתורה. ומשמע מלשון רש"י שיודע שיש תורה ורק אינו יודע שאסור לעבוד ע"ז, ומצד המציאות זה פלא, דאיך יתכן שהוא גר ויודע שיש תורה ואינו יודע שאסור לעבוד ע"ז [וע"ע משנ"ת לעיל דף ס"ח ע"א ד"ה שנתגייר בין הגויים].
[יל"ע למה מענישים גוי על ע"ז, הרי לא גרע מתינוק שנשבה דמאין לו לדעת שע"ז אסורה, ואע"פ שאמרו במכות (דף ט' ע"ב) שהיה לו ללמוד ולא למד, זה שייך באיסור אשת איש וכדו', שמצינו שהאומות גדרו עצמם אחר המבול, אבל בשאר עבירות הרי הוא כתינוק שנשבה דמנין לו לדעת].