אילת השחר/שבת/סט/א
את כל המצות האלה. ופירש"י זו ע"ז שהיא שקולה ככל המצות. הנה לכאורה כשאדם עובד ע"ז אינו מאמין בה', וא"כ אינו מקיים שום מצוה, והיה לו לרש"י לפרש בפשוטו דקאי על ע"ז משום שבפועל אינו מקיים כל המצות, וכן קשה בנדרים (דף כ"ה א') דאמרי' שאיסור ע"ז אינו כולל כל התורה, ולכאו' הלא אם אינו נשמר מע"ז ממילא אינו מקיים אף את שאר המצות. ומוכח מכאן שיתכן שאדם יקיים כל התורה, ומ"מ יעבוד ע"ז, והיינו משום שיתכן לאדם שיהא מאמין, אלא שטועה שיש איזה כח לע"ז ואם יעבדהו יועיל לו.
כגון ששגג בקרבן. חזינן בסוגיין דשגגה בקרבן פליגי בה אי הויא שגגה, ואילו שגגה דכרת יותר מוסכם דהוי שגגה, ובפשוטו נראה החילוק דכרת הוא חומר באיסור, משא"כ קרבן דהוא לכפרה ואין כאן העלם על חומר האיסור. ומיהו בתוס' ב"ק (דף ק"ה ב') משמע דאף קרבן הוא ענין "עונש", שכתבו שם דקרבן צריך אזהרה, וא"כ כשאינו יודע עונש הקרבן חסר לו בידיעת חומר האיסור. וצ"ל דמ"מ הקרבן אינו נוגע לחומר העבירה כמו הכרת.
והנה יש להסתפק האם קרבן הוא רק חיוב מצוה גרידא, כמו שמוטל על אדם ליטול לולב וכדו', או דלמא הוא חיוב ממון לגבוה, ולכאו' יש להוכיח מדאמרי' בב"ק (דף ס"ה ב') "להפסיק בין ממון גבוה לממון הדיוט", והיינו בין חומש לאשם, ומבואר דאשם היינו ממון שחייב לגבוה. וכן מבואר בקדושין (דף י"ג ב') דלמ"ד שיעבודא דאוריי' האשה שמתה יביאו יורשיה עולתה, דנשתעבדו נכסים. חזינן דחיוב קרבן הוא חוב ממון ממש עד שיש על כך שיעבוד נכסים, ואינו דומה לשאר מצות, [אמנם עי' קצוה"ח סי' ר"צ], שכאן רצון התורה שאדם יוציא מרכושו. והא דאדם פוטר את חבירו בקרבנו, היינו משום דגם חוב ממון שאדם חייב לחבירו יכול אחר לפוטרו הימנו.
וממה דהגזבר יורד לנכסיו למשכנו (ערכין כ"א א') לכאו' ג"כ מוכח כן, דאילו היה מצוה גרידא אין יורדין לנכסיו לקנות המצוה, רק כופין עד שיעשה, מיהו אפשר דגם בכפיה בקרבנות הבי"ד הם שממשכנים אותו והוי כשאר כפיה על המצוות [וע"ע אילה"ש ב"ק דף ס"ו ב' ממון גבוה].
להמבואר דחיוב קרבן הוי עונש, א"כ לכאו' גם בזה שייך ענין של "אין עונשין מן הדין", ועיין בזה בגמ' מכות (דף י"ד א'), ולענין חיוב כרת אם שייך בו אין עונשין מן הדין עיין בספר אילת השחר קידושין (דף נ"ז ע"ב) ובזבחים (דף י"ד א').
שגגת קרבן. ברמב"ם (פ"ב מהל' שגגות הל' ב') פסק ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהם כרת. והיינו דרק באלו שחייבים עליהם כרת דבשבועה הא פסק בהל' שבועות (פ"ג הל' ז') דחייב בשגגת קרבן.
כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו. יש לעיין בשגג בלאו והזיד בכרת אם חייב קרבן, והספק הוא רק לשיטת התוס' דדוקא השגגה דלאו היא השגגה אע"פ שיודע איסור כגון עשה כמש"כ התוס' בד"ה דידע, וכן בד"ה הא מני, דאילו להריטב"א כיון דידע שיש קרבן ע"כ שיש איזה איסור והו"ל כהזיד בלאו, ולפימש"כ בד"ה כגון דהעיקר תלוי מש"כ באותו פרשה וכיון שלא נזכר לאו אין הלאו כלל סיבה לחייבו קרבן על שגגתו לר' יוחנן.
עד שישגוג בלאו וכרת. יל"ע מה הדין במי שידע שיש לאו אלא שלא ידע שלוקין על לאו זה, האם נחשב שגגה או לא, והרי יש הרבה לאוין שאין בהם מלקות, או משום דהוי לאו שבכללות, או משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד וכדו'.
לא שב מידיעתו. יל"ע במי שאינו שומר תורה ומצוות שעושה מלאכה, דבאמת יודע שזה אסור, אלא שחושב שזה חומרא יתירה ומדת חסידות וכדו', ואפשר דיש לפוטרו מחיוב חטאת דלא שב מידיעתו. ורצו להוכיח מדברי הירו' תרומות (פ"ו ה"א) דהזיד בספיקו ושגג בודאו דחשיב שב מידיעתו, הרי דכל שאילו נודע לו חומר האיסור היה פורש הו"ל שב מידיעתו.
שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב. יש לעיין למה זה נקרא בהעלם א' דהא אין שייך א' להשני, כגון קצר ובישל וכדומה.
דידע ליה לשבת במאי. אם א' חושב שאסור בשבת דבר שבאמת מותר, לא מיקרי שיודע דאל"כ הא מצי לאוקמי כגון שחשב על מה שמותר דאסור, כגון לטלטל ברה"ר פחות מד' אמות וע"ע משנ"ת בתוד"ה דידע לה.
סד"א הואיל וחייב קרבן חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן והכא מייתי כי שגג בקרבן נמי ליחייב קמ"ל. יש לעיין כל מה דחייב קרבן בלא ידע חומרת הדבר כגון דלא ידע דחייב כרת, ולמונבז לחוד גם בלא ידע שכעת יהי' חייב קרבן חשיב שוגג וחייב קרבן, אבל רבנן דלא ס"ל לימוד על קרבן נשאר הסברא דאין זה שוגג דלא מקרי דלא ידע חומר האיסור דיש לומר דקרבן זה קולא דיש לו כפרה על חטאו, ואיך הו"א דמקרי שוגג במה שלא ידע דנשבע בשוגג מייתי קרבן.
עוד צ"ע דבשלמא בלא ידע דעל זה שעושה חייב כרת, הרי לא יודע דעושה כעת עבירה חמורה, אבל כאן הא ידע דכעת עובר איסור תורה אלא דלא ידע דמי שעושה שוגג חייב קרבן, אבל לא שייך לומר דבשעה שעובר על השבועה חושב שהוא שוגג במה שאינו חייב קרבן, ואיך ס"ד דיתחייב קרבן.
תוד"ה מה ע"ז. והא דממעטינן פסח ומילה מקרבן וכו' משום דכתיב בההיא פרשה והנפש אשר תעשה ביד רמה דמשמע מה שצויתי שלא לעשות. והנה אפשר בל"ז לחלק קצת דנהי דלא ילפינן אלא מה שהוא באותה פרשה היינו להדינים שבהן, כגון אי צריך לענין חיוב חטאת כרת, אבל לענין לדעת עצם הענין מה הוא, בודאי אף שאינו באותה פרשה ידעינן דהדבר שמביאין עלי' קרבן הוא מה שבל"ת משא"כ מצות קום ועשה.
תוד"ה אלא. ועוד דבכרת שייך שפיר לומר וכו'. צ"ב כונתם, ומסתמא הפי' דלתירוץ הראשון אילו הי' יודע שהוא חטא שחייבין על שגגתו חטאת הי' פורש, ולתירוץ הב' דוקא אילו מלבד ידיעתו שחייב כרת הי' יודע גם דבשגג חייב חטאת הי' פורש, והעירוני דלתירוץ זה גם בידיעת קרבן בלא כרת יהא מיקרי שב מידיעתו ודלא כמש"כ התוס' בריש דבריהם דביודע שחייב קרבן לא מיקרי שב מידיעתו.
תוד"ה כגון. שכתבו דלרבי דנפקא לי' מעלי' יתחייב רק בשגגת לאו וכרת גם לר' יוחנן, ונראה דלפירש"י שפירש דסברת ר' יוחנן הוא מדרשא דוהנפש אשר קאי בשגגה דכתוב קודם, א"כ נהי דלא ילפינן ומקשינן מההיא קרא שאר מצות לע"ז מ"מ הלא בע"ז דקאי קרא כתוב דשגגת כרת הוי שגגה, וכיון דילפינן מעלי' מה הם המצות שחייבין עליהן קרבן אפשר דנוכל אח"כ למילף מע"ז דשגגת כרת שמה שגגה.
תוד"ה דידע לה בתחומין. הקשו דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בשעה דכתיב וביום השביעי תשבות. והנה יש שהקשו דנימא דידע לה בקידוש היום. ואמנם בפשיטות לא קשיא דאם אינו צריך ליזהר ממלאכה מהו קידוש היום, הרי אין על היום שום דינים.
והנה בתו"י הקשו דנימא דטעה בשיעורין, ועי' בביאור הלכה (סי' ש"מ סעי' א') שנחלקו הראשונים אם בשאר איסורין חוץ מאיסורי אכילה יש איסור חצי שיעור, ולפי"ז גם לפי דעתו של האדם שאין בזה שיעור מלאכה הרי הוא עובר באיסור תורה, ומ"מ קרי ליה שגגה, כמו שגג בכרת דאליבא דר' יוחנן הוי שגגה.
בא"ד. הנה בתו"י וריטב"א כתבו דהא דלא משני דחשב דחייב רק בה' אמות ברה"ר ובתופר ג' תפירות ובכותב ג' אותיות, דלא שכיח שיאמר מדעתו שיעור שאינו. מבואר דאם באמת חשב כן הו"ל שפיר יודע עיקר שבת, והנה נקטו דברים שאליבא דאמת זה אסור אלא דחשב דרק בשיעור זה אסור ומסתבר דאם בדה מלבו איסור שאינו כגון שחשב דאיסור טלטול מוקצה מה"ת וכל הל"ט מלאכות חשב שמותרין מה"ת כיון שאליבא דאמת אין איסור כזה מה"ת לא מקרי יודע עיקר שבת.
ויש לעיין אם חשב שאסור רק טלטול ה' אמות וטלטל ה' אמות אם נימא כיון דעל הד' אמות הראשונות הי' שוגג דחשב דאין איסור, ממילא חייב חטאת ומה דטלטל עוד אמה יתחייב כרת ומיתה, ומ"מ חייב קרבן על הד' אמות הראשונות, אמנם אפ"ה במעביר לא יצוייר קרבן כיון דבעי שיהי' שוגג עד ההנחה כמבואר לקמן דף ק"ב ע"א, אבל כה"ג בתופר וחשב שחייב רק על ג' תפירות או בכותב וחשב שחייב רק על ג' אותיות יש לדון אם יהי' חייב קרבן על ב' התפירות בשגגה וגם מיתה וכרת על התפירה הג', ומיתה בידי אדם לא נוכל לחייבו כיון דיכול לומר חשבתי שהתראתכם היא ללעוג כיון דאין השיעור הזה נכון, ואע"ג דאפי' לפי טעותו שהשיעור ג' תפירות הא צריך להתחייב מיתה כיון דהא תפר ג' תפירות, מ"מ מיתה לא יתחייב דהתראה כזאת אינה התראה טובה, מ"מ יהי' ספק אם יהי' חייב כרת וגם קרבן, דאפשר דכיון דאליבא דאמת אין התפירה השלישית מחייבת דכבר נגמרה המלאכה בשתי התפירות הראשונות, והנידון הוא אם כדי להתחייב כרת על מזיד צריך שידע בודאות שיעור האיסור, וכיון שטעה שחשב שהתפירה הג' היא הגומרת את האיסור אינו נקרא מזיד, או דמ"מ כיון דבשעת התפירה השלישית הא באמת יש כאן מלאכה ביחד עם הראשונות, ונהי דכבר עבר גם בלי התפירה ג' מ"מ מזיד מקרי וחייב שפיר כרת.
תוד"ה עד. וקרינן ביה האדם דבשעת שבועה שנשבע היה יודע היטב איסור שבועה. מבואר שאם לא ידע שהשבועה מחייבתו שלא לעבור עליה אין זה האדם בשבועה. ויל"ע באומר הרי זו עולה, ואינו יודע שמחויב להקריבו עולה, ונמצא שלא היה "האדם" בשעת הנדר, ובעולה אדם כי יקריב כתיב.
והנה מצינו בגוי שיכול לידור קרבן כישראל, כדילפינן (חולין י"ג ב') מאיש איש לרבות גוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, והרי בגוי אין נדרו מחייבו להביא, דגוים לא הוזהרו על נדרים, וא"כ גם אחר שהקדישו יכול להשתמש בו לצרכו, והנדר רק גורם שחל ההקדש, ומה שאינו מחויב לקיים נדרו אינו מעכב את ההקדשה, ולא הוי חסרון ב"האדם", והיינו משום דבגוי באמת אין איסור השתמשות ולא חיוב להביא, אבל בישראל שמוזהר בכך י"ל דכל זמן שאינו יודע את האיסור לא חשיב האדם בשבועה.
ואולם להדיא שנינו במנחות (דף ק"ט א') דהאומר הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה בביהמ"ק. הרי דאע"פ שלא ידע שאסור להקריבו במקום אחר, אין זה מעכב את ההקדש. וצ"ע טעמא, ומאי שנא ממש"כ התוס' דאם אינו יודע שאסור דחסר בהאדם בשבועה.
ועיין בגהש"ס להגרע"א בע"ז (דף ה' ב') שהק' על תוס' שכתבו דגוי שהקדיש מחוסר איבר חייב להביא קרבן אחר, והלא אין גוי חייב בנדר. וצ"ע דמאי קשיא ליה על תוס' בדוקא, הרי על עיקר הגמ' יש לו להקשות, דאמרי' שגוים נודרים כישראל, ומה שייך אצלם נדר, הלא אין מחוייבין בכך, ואי במקדיש בהמה למזבח, זהו נדבה ולא נדר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |