אילת השחר/שבת/סח/ב

אילת השחר שבת סח ב

דף ס"ח ע"ב

רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק הנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים כהכיר ולבסוף שכח דמי. קשה דהא אמרי' בשבועות (דף י"ח א') דאם בא על אשתו שלא בשעת ווסתה ופירסה נדה הוי אנוס ומי גרע תינוק שנשבה שלא ידע כלום מבא שלא בשעת ווסתה.

וי"ל דדבר שיש בעולם אע"פ שלא ידוע הוי שוגג אבל דבר שעדיין אינו נמצא שלא שייך שאדם ידע הוי אונס, לכן שלא בשעת וסתה דצריך שיתחדש יציאת דם הוי אונס משא"כ תינוק שנשבה שהדבר יש בעולם אע"פ שהוא לא יודע הוי רק שוגג.

רש"י ד"ה פטור. דקסברי ר' יוחנן ור"ל אומר מותר אנוס הוא. יש לעיין הא מקור דין אונס רחמנא פטריה הוא מלנערה לא תעשה דבר והתם הא הכריחו אותה אבל מנ"ל כשלא הכריחוהו רק שחשב שמותר דהוי אנוס. ובב"ק כ"ח ע"ב בנפשר הכד נמי לא עשה שום דבר אבל כאן נהי דלא ידע אבל לא הי' מוכרח לעשות.

ויש לומר דס"ל לר' יוחנן ור"ל דזה לא דרגת שוגג וקרבן חייב רק על שוגג אבל אין הכונה דזה ממש אונס כמו לנערה לא תעשה דבר.

וכן יש לפרש דברי הגמ' במכות ז' ע"ב אומר מותר אנוס הוא, דהיינו שזה לא מדרגת שוגג שחייב גלות.

[וצע"ק מנ"ל לרש"י דקסברי דכל אומר מותר נחשב אנוס, דלמא דוקא אומר מותר כזה שהוא תינוק שנשבה שלא ידע מעולם].

וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה הקיש שוגג למזיד. הנה התוס' בסוכה (דף ל"א א') וביבמות (דף ד' א') כתבו דחילוק יש בין סמוכין להיקש, דסמוכין היינו בשני פסוקים והיקש הוא בפסוק אחד, וסמוכין הוא לימוד פחות חזק מהיקש, דר' יהודה לא דורש סמוכין כי אם במשנה תורה. וכאן הם שני פסוקים ומ"מ נקרא היקש, ואפשר דכיון שכתוב עם וי"ו החיבור הר"ז עדיף מסתם סמוכין והוי היקש. [הרשב"ץ בהקדמתו לתו"כ ביאר דלכך לא נכנס ההיקש במדות שהתורה נדרשת בהם, משום דע"י היקש חשיב כאילו כתוב מפורש, ואין זה כשאר י"ג מדות. וערש"י סנהדרין (דף ע"ג א'), ועיין אילה"ש יבמות ד' ע"א ובזבחים (דף מ"ז ב')].

הקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה. לכאורה נקיש נמי דבעי שהי' לו ידיעה שזה חלב ונפטור אם לא ידע כלל שזה חלב. ובעצם יש לעיין בהתרו בו שלא לאכול הדבר הזה כי יש בזה איסור כרת, ולא ידע מה זה, אם יתחייב כרת, דלענין מלקות כיון שאינו יודע מה זה הא אינו יודע הלאו שבו, ממילא לא ילקה, אבל לענין כרת יש להסתפק, ואם נימא דיתחייב כרת א"ש דגם מזיד אי"צ לדעת שזה חלב דסגי שיודיעו לו שיש בזה איסור כרת לאכול הדבר הזה, וממילא לא שייך להקיש שוגג לזה.

ובתוד"ה כל שכן הוכיחו דגם למונבז חייב כשלא ידע כלל שיש איסור מדתני שוגג בזה ובזה חייב. ויש להוסיף דאם נימא דלמונבז אינו חייב קרבן אלא בשגג בקרבן, א"כ איך שייך שוגג דלא ידע את הדין שאם לא יודעים שיש קרבן חייבין קרבן, אבל השתא דגם שוגג באיסור חייב קרבן שפיר שייך דלא ידע ששוגג שלא ידע שיש איסור חייב קרבן.

ולקמן דף ס"ט ע"א תוד"ה אמר הקשו דמנ"ל לר"ל דדרשינן הכי לרבנן דבעי שישגוג גם בלאו דהא ע"כ אינהו ס"ל כמונבז ומונבז לא בעי שגגת לאו דסגי בשגגת קרבן, ולפימש"כ הא גם למונבז כדי שיהי' חייב קרבן בשגגת קרבן היינו דוקא דלא ידע שמי שלא ידע באיסור חייב קרבן, א"כ צריך ע"כ להיות קודם דין שאם שוגגים באיסור חייבין קרבן, וצריך לדעת מה חסר לו בידיעה אם לא ידע כלל האיסור או שלא ידע מאיסור כרת אע"פ שידע בלאו, וע"ז אמרינן אשר לא תעשינה, וצע"ק.

ובדף ס"ט ע"א תוד"ה אלא, כתבו דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלא שב מידיעתו הוא. ולכאורה צ"ע למה אינו שב מידיעתו דהא מה דידע דחייב קרבן היינו מי שעשה עבירה בשוגג, אבל הוא הא לפי ידיעתו אינו עושה בשוגג ואינו חייב קרבן, וא"כ כשנודע שחייב קרבן הא שפיר הוי שב מידיעתו. וע"כ צ"ל שחושב שעל עבירה זאת יש כרת וגם קרבן, [כמש"כ מהר"ם דידע שיש כרת, וזה מוכרח דאל"כ מאי שייך שיחשוב שעל עבירה הזאת יש קרבן בלי עבירה כלל, וע"כ דידע שיש כרת וחשב שבעשיית דבר כזה במזיד יש כרת וגם קרבן], אע"פ שלפי דעתו המוטעית אינו שוגג בשום דבר מ"מ חשב שעל מזיד חייב קרבן.

ולכאורה מאי ס"ד דהתוס' דשגג בלאו והזיד בקרבן חייב, כיון דבעי שיהי' ידיעה ע"כ צריך ידיעה מה שזה באמת כן כמו במזיד, וכאן הא ידע ידיעה והביא קרבן. וצריך לומר דכיון דאליבא דאמת מי שידע שיש רק כרת חייב קרבן נמצא דידע דעל מעשה כזה חייב קרבן מקרי שפיר ידיעה נכונה אע"פ שלפי דעתו זהו מזיד ומזיד באמת אינו מביא קרבן.

ולפי"ז אפשר דשפיר יכולים לחייבו קרבן בשוגג אפילו אם לא הי' דין שוגג באיסור אלא דחשב דבאכילתו הדם אינו חייב קרבן ואז חייב כרת ומלקות וקרבן, ואם חשב שיהי' חייב קרבן אז באמת פטור מקרבן, ומש"כ בתוד"ה אלא, דלכרת מהני תשובה ולא מהני תשובה לקרבן, צ"ע דהא אם ידע שחייב קרבן לא יהי' חייב קרבן דמזיד הוא.

והנה בתוס' לקמן בד"ה דידע, הקשו אמאי דטרחו בגמ' למצוא דידע ששבת ועבר ל"ט מלאכות, דנוקי דידע לשבת בעשה, הרי דס"ל דמה דאינו יודע לאו אע"פ דיודע שיש איסור מקרי שוגג אף לר"ל דבעי שישגוג בלאו וכרת. והריטב"א כתב דלר"ל בעי שלא ידע איסור לא לאו ולא עשה דאם ידע איסור עשה אינו נקרא כבר שוגג. וא"כ יש להסתפק דאפשר דמאי דהקשו בתוס' להעמיד דברי מונבז בידע לכרת וקרבן ולא בלאו, זה לפי שיטתם דשוגג בלאו אע"פ שיודע האיסור מקרי שגגה, אבל להריטב"א אפשר דלא שייך כלל להקשות כן כיון דאפילו דלא ידע ללאו מ"מ הא ידע כרת וקרבן, וע"כ דידע שיש איסור דאל"כ מה שייך כרת וכיון דידע שיש איסור הו"ל כידע לאו, דמ"ש לאו או איזה איסור אחר כיון דאיך שיהי' הא ידע שיש איסור בדבר.

ובתוד"ה אלא כתבו דצ"ל דלא ידע שיש סקילה דאם ידע שיש סקילה ודאי גם אם הי' יודע שחייב קרבן לא הי' נמנע מלעשות העבירה, וע"כ הא לא מיירי שהתרו בו, וא"כ במציאות הא כעת אינו חייב סקילה ובכ"ז ס"ל להתוס' דאם הי' יודע דבמזיד והתראה יש סקילה כבר הי' בודל מלחטוא, ובכרת כתבו כיון דאפשר בתשובה משא"כ קרבן, לכן אם הי' יודע לא הי' חוטא. ולפי סברא זאת הא גם אם ידע שיש איסור סקילה מ"מ אפשר בתשובה דהא כעת לא התרו בו אלא דהוא עון חמור, א"כ גם בכרת מאי מהני מה דאפשר בתשובה.

תוד"ה כי. ונראה לר"י וכו'. תירצו התוס' דכיון דעיקר אתא לאשמועינן פטורא נקט הכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי, ועיין במהרש"א שהקשה על דבריהם, וביאור דבריהם נראה דהנה הא דמקשה בגמ' ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש כשיודע גם עכשיו עיקר שבת הא לא באנו לשנות אופן המשנה, רק דליתני בזה הלשון גופא ששונה עכשיו דהיינו הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת,וזה הוי רבותא טפי דחייב בלבסוף שכח על כל שבת וכ"ש ביודע גם עכשיו דחייב על כל שבת, ואי משום לאשמועינן דביודע גם עכשיו שהוא שבת גם כן אינו חייב על כל מלאכה יכול לשנות בבא לאשמועינן זאת כדכתבו התוס' בד"ה אבל לא שכחה. משא"כ עכשיו דבזה הלשון דנקט התנא הרישא הלא יותר רבותא הוא ביודע ושכח מאשר תינוק שנשבה, דהלא התנא נקט דאינו חייב אלא אחת דהיינו פטורא, וזה הוי יותר רבותא בגוונא דנקט דהיינו ביודע ולבסוף שכח, וא"כ מהיכי תיתי יקשה לן מדוע לא תנא זאת התנא, ואלא דיש עדיין להקשות דליתני ברישא בבא אחריתי דחייב על כל שבת בתינוק שנשבה ולא ליתני תיכף הבבא דאינו חייב אלא אחת וע"ז הוא קושיתם האחרונה שבתוס' אבל תירוצם הוא שפיר על קושיתם שבתחילה וק"ל.

תוד"ה וחייב. אדם אחר חייב על כל תמחוי אפי' בהעלם א' ובתינוק שנשבה אינו חייב אלא אחד. יש לעיין דהא לא מצינו לרבנן דמונבז שום חילוק בין תינוק שנשבה למי ששכח שיש איסור מלאכות בשבת ושניהם אין חייבין אלא קרבן א' על הרבה שבתות והרבה מלאכות, והא דאינו חייב אלא קרבן א' על הרבה שבתות ילפינן מקרא לקמן דף ס"ט ע"ב כיון דיש תרי קראי דמחדא משמע שמירה א' על הרבה שבתות ומוקמינן להאי קרא על מה דמסתבר יותר היינו על מי ששכח כל ענין שבת, וא"כ לגבי חלב או דם דאין פסוק וכיון דכששכח לאיסור דם או שאינו יודע שזה דם דג"כ הוי שגגה חדא לכל התמחויין מ"מ יתחייב לר' יהושע שני קרבנות אם אכל בשני תמחויין, ולמה תינוק שנשבה יהי' לו דין אחר.

והנה לקמן דף ע' ע"ב מיבעיא לן בהעלם שבת והעלם מלאכות מהו ופשטינן [לפי רש"י שם] דאינו חייב אלא משום שבת דהיינו קרבן על כל שבת ולפי"ז בשוכח עיקר שבת וכן בתינוק שנשבה דהוי גם העלם זה וזה נמצא דגם בלי הגזה"כ דושמרו בני ישראל את השבת דילפינן מינה דאינו חייב אלא על שבת א', הי' סברא לחייבו על כל שבת, אבל זה כבר בין כך הוי ידעינן דאינו חייב על כל מלאכה וע"ז בא הגזה"כ דאינו חייב על כל שבת, אבל להצד דס"ד דאולי חייב בהעלם זה וזה על כל מלאכה וע"ז הא אין לנו פסוק דבשוכח שבת או תינוק שנשבה אינו חייב על כל מלאכה א"כ איך היינו יודעים דאינו חייב על כל מלאכה, וע"כ צ"ל דשאני היכא דאינו יודע שהיום שבת ונעלם ממנו גם איסור מלאכות דאז יש מקום למיבעיא ולחייבו על כל מלאכה, משא"כ באינו יודע איסור שבת כלל כיון דכולם מכח איסור שבת ואינו יודע איסור שבת כלל, ודאי דכל הל"ט מלאכות אינו אלא כהעלם א', אלא דס"ד כיון דרבי קרא דכל שבת הוי חיוב לעצמו וס"ד דזה אפילו אם אינו יודע איסור שבת, כיון דהוי כהרבה גופי עבירות וכאילו יש לכל שבת ציווי מיוחד, וע"ז צריך קרא דושמרו את השבת, דיש לפעמים דכל השבתות הוי קרבן א' משום דכולם הוו ציווי א'.

ובשני תמחויין לר' יהושע בודאי א"א לדמותם להרבה שבתות אלא להרבה מלאכות כיון שאינו יודע איסור דם בכלל הא כל אוכל בשני תמחויין הו"ל כשכח השבת דהא סיבת העלמתו אינו משום דלא ידע דבתמחוי זה אסור, אלא דלא ידע כלל שאסור אכילת דם ובכ"ז חייב לר' יהושע שתים ומ"ש תינוק שנשבה מבכל אדם ששכח איסור אכילת דם ואכל בהרבה תמחויין ולמה כאן לא יתחייב אלא א'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א