אילת השחר/שבת/סט/ב
תוד"ה הא מני מונבז. על כן נראה כפירוש רבינו שמואל וכו'. נראה דמה שרש"י לא פי' כהרשב"ם, דהנה באמת בשבועת ביטוי לשעבר ליכא עשה, וא"כ אפשר דלרש"י יהא מקרי אנוס דהלאו הא לא ידע והעשה שידע הלא באמת אינו בשבועת ביטוי לשעבר. ועיין ברמב"ם (פ"א מנדרים הל' ד'), ובספר המצוות (מצו' עשין צ"ד).
הכל מודים בתרומה כו'. יל"ע אי מיירי באכל תרומה של עצמו או של כהן, והנה כשאוכל תרומה של כהן מלבד דין תשלום של "אכילת תרומה" אף יש לו חובה מדין גזלן, ויש נ"מ לדינא בין התשלומין, עיין גהש"ס להגרע"א בפסחים (דף ל"ב א'), ולכאו' בכה"ג שחיובו מדין גזלן יש חילוק בין הקרן לחומש, דחיוב הקרן הוא כשאר גזלן והחומש הוא כפרה, ועיין תוס' בכתובות ל' ב', וב"ק ז' א' בד"ה שור רעהו, ועיין מש"כ באילה"ש שם.
עד שישגוג בלאו שבה. ופירש"י בד"ה בלאו שבה, כסבור חולין ואין כאן לאו. במהרש"א הקשה למה לא כתב כפשוטו דלא ידע לאו אבל ידע שפיר דהוי תרומה, ונראה דבדבר שכל מציאותו אינו אלא משום חלות דינו לא שייך לומר דידע שהוא תרומה ואינה אסורה דא"כ למה זה נקרא תרומה דהא אין בה שום דין, ובשלמא בחלב שייך שידע שזה שומן שעל הקרב אבל לא ידע שזה אסור לאכול, אבל בתרומה אם לא ידע איסור לא ידע שזה תרומה, ונמצא דהו"ל כסבור שזהו חולין.
אמנם כ"ז אם יסבור כהריטב"א דידיעת עשה אינו חלוק מלאו דלמאן דאמר דבעי שישגוג בלאו היינו שלא ידע שיש איסור כלל ולא כשיטת התוס' לעיל ד"ה דידע, והנה התוס' לעיל בד"ה עד, הקשו כה"ג על רש"י דפי' דשכח שנשבע זה נקרא דשגג בלאו והק' התוס' דזה לא מקרי ששגג בלאו, ולהנ"ל דכיון דכל ענין שבועה אינו אלא מחמת חלות דין שחל עליו ואם אינו יודע שחל חלות דין ע"י שבועתו הו"ל כלא ידע שנשבע.
עוד אפשר לומר דהנה בשכח עיקר שבת ס"ל לר' יוחנן ור"ל כמונבז דפטור, ולכאורה ה"נ בלא ידע איסור אחר לגמרי כלא ידע כל הדין הזה הו"ל כשכח עיקר האיסור לאו ופטור. לכן פירש דחשב שזה חולין ואין כאן לאו, פי' ידע שיש איסור תרומה לזר אבל כאן אין איסור [והנה לכאורה כה"ג שסבור שהוא חולין הו"ל מתעסק, אמנם באוכל אין פטור מתעסק כדאמרינן בסנהדרין (דף ס"ב ב') המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה].
מיתה במקום כרת. יש לעיין להמבואר לעיל בתוד"ה כגון דכל הטעם דסגי בשגגת כרת דכתיב רק כרת בהאי קרא דחיוב קרבן א"כ כאן דכתיב גם הלאו למה נימא דסגי להתחייב חומש בשגגת מיתה גרידא.
ולולא דבריהם הי' אפשר לומר דחיוב קרבן כיון דאינו אלא בחייבי כריתות הרי דזה כפרה על החטא שיש בו כרת והלאו אינו סיבה דהא בפסח וחטאת דפטור מקרבן משום דהוי בקום ועשה כמבואר במכות (דף י"ג ע"ב) ולולא זאת הי' חייב קרבן אע"פ שאין בו לאו, אע"פ שבשוגג אין לו כרת, מ"מ צריך כפרה על החומר שיש בעבירה ענין הכרת ולכן סגי בשגגת הכרת וממילא שייך שפיר גם כאן דהחומש הוא כפרה על חומר האיסור דמיתה ביד"ש, ומה דמיאנו בזה התוס' לעיל אפשר משום דכיון דלמונבז גם שגגת קרבן מקרי שגגה וזה הא לא שייך דבעד עבירת הקרבן חייב קרבן וע"כ דזהו סתם רק גזה"כ דעל איזה שוגג חייב ולא מפני שתיקונו הוא על הכרת ורבנן דלא ס"ל דבשגגת קרבן חייב, מ"מ בהאי סברא לא פליגי דאין הכפרה דוקא על מה ששגג אלא דבחטא שעושה בשוגג יש לו כפרה אבל לאו דוקא על החלק המחייב ששגג בו.
מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. יש לעיין הא לא "משמר" אותו יום יותר משאר הימים, רק עושה קידוש אבל לא משמר.
כאדם הראשון. פרש"י דיום ראשון למנינו שבת היה. יש לעיין בשלמא כברייתו של עולם שהקב"ה ברא ששה ימים ובשביעי שבת וינפש, אבל כאדם הראשון צ"ב מה עשה שיהי' כאילו הוא שבת הא לא נהג כלום.
ומשמר יום אחד. עיין רבינו בחיי (במדבר ט"ו ל"ב) שלמד מדקדוק הפסוק דמי שנמצא במדבר ואינו יודע מתי שבת ועושה מלאכה [היינו יותר מכדי פרנסתו] חייב מיתה. וזה צ"ע, דהרי כל יום הוא ספק, ולא מיבעיא להסוברין דספיקא דאוריי' מן התורה לקולא, אלא אפי' להסוברין דמן התורה לחומרא, [וכ"ש כאן דאקבע איסורא], מ"מ אין חיוב מיתה, ורק איסור יש.
ויל"ע אם עשה יותר מכדי פרנסתו האם חייב חטאת, ואמנם באותה מלאכה הו"ל ריבוי בשיעורין, אבל פעמים שעושה שתי מלאכות חלוקות.
הי' מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת וכו'. מי שאינו יודע מתי שבת עושה מלאכה בכל יום ואם יש לו מה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל, וכתב המג"א בסי' שד"מ סעיף א' דאע"ג דרוב הימים חול זה מקרי קבוע [ובאמת הא לכאורה אין האיסור ניכר במקומו דהא לדידי' אינו ידוע מהו האיסור, ואינו דומה לתשע חנויות דגם כעת יודע היכן החנות שמוכרת בשר נבילה ואין זה קבוע כמש"כ התוס' פסחים דף ט' ע"ב].
ולכאורה אין אף פעם רוב ומיעוט, כי ביום שבת אין מתנגד הרוב וביום חול כל יום אין רוב ימים נגדו, ולא שייך רוב ומיעוט.
ולא דמי למה שהסתפקנו במקו"א באופן שביום שיש בשר טבחי ישראל אז לא בא בשר נבילה וביום שיש נבילה אין בא מטבחי ישראל, דהתם מיהא הי' שייך שיבוא גם ממקומות נבילה, מה שאין כן כאן שלא שייך כלל שיהי' רוב ומיעוט מתנגדים זה את זה.
עוד יש לומר דענין רוב נאמר על דברים גשמיים לא על דברים שאין שייך למששם כגון ימים. ואע"ג דבדיינים הולכים אחר רוב דיעות והדיעות אינם דבר גשמי, שאני התם דבאים מכח האנשים והוי כאילו רוב אנשים נגד מיעוט אנשים. כעין זה מצינו במס' נדה ה' ע"ב דאפילו מונח ע"ג קרקע כיון שבא מכח אדם דינו כיש בו דעת לישאל. אבל ימים אולי לא שייך בהם דין לילך אחר רוב.
הי' מהלך במדבר. וצ"ל דמה שעכשיו שם אל לבו ששכח הרי דמסתמא עד עכשיו עבד וא"כ יהי' ראי' דהיום הזה הי' יום חול, וע"כ דזה אינו ראי' דיתכן דבלי שימת לב עבד אע"פ שהיום הי' שבת, ולרש"י דס"ל דימים שבנתיים הוין ידיעה דודאי ידע בנתיים צ"ל דזה רק בישוב ולא בהולך בדרך.
ויש לעיין אם לכתחילה כששם אל לבו אסור לו לעבוד עד שיעברו קרוב לז' ימים דא"א לו לחיות יותר כמש"כ הרמב"ם בהל' שבועות או עד שיהי' זמן שכבר קרוב להיות מסוכן ואז יתחיל לעבוד, או דלמא דכיון דאם לא יעבוד כל יום יהי' מסוכן מותר לו כל יום לאכול קצת כדי שבמשך הזמן לא יבוא לידי סכנה.
וכן יש לעיין אם צריך לעבוד כדי כל סעודה דהיינו בבוקר אין לו לעבוד כדי צרכו של כל היום אלא קצת כדי להשביע רעבונו ולהוציא עצמו מסכנה עד שיצטרך שוב לאכול, דאפשר דכמו דאסור לעבוד בשביל מחר דאולי מחר יום חול ונהי דהותר לו משום פקו"נ אבל על זה הא אין פקו"נ דהא מחר חול ויוכל לעבוד א"כ אפשר אפי' בשבת דכעת אינו עדיין פקו"נ על שתי סעודות ואע"פ שבין כך יצטרך לחלל שבת אחרי כמה שעות מ"מ עכשיו אין עדיין פקו"נ על הסעודה של שעת הצהרים, ואולי בנתיים יצא מהמדבר או שיזכור באיזה יום הוא, וגם אם נימא דכיון שבין כך יחלל שבת מותר לו להכין על כמה סעודות של אותו יום לפי"ז באם יודע הוא שכדי לצאת מהמדבר צריך יותר מז' ימים ובין כך יצטרך לחלל גם יום ז' מהיום א"כ יהי' מותר היום לעבוד גם בשביל ז' ימים שיהי' אח"כ. אלא דאם נימא כן א"כ למחרתו יהי' אסור לו לעבוד דהא יש כאן מה שהכין על שבת הבא ויצטרך לאכול מזה א"כ נמצא שטורח בשביל יום המחרת דהא למעשה יהי' מוכרח לאכול מזה, מ"מ אע"ג דאין להוכיח ממה דבודאי אסור לעבוד על יום שלאחרי ז' מהיום מ"מ יש מקום לומר דאסור לעבוד על מה שיצטרך בעוד כמה זמן אפי' שזה באותו יום, וצ"ע.
והראוני בביאור הלכה (סי' שד"מ ד"ה מצומצמת) דמסופק לענין אם חייב לעשות ביהש"מ דבר שמחר יהי' מוכרח משום פקו"נ ובתוך דבריו מוזכר סברא שעל אותו יום מותר לעשות מקודם, ומשמע דמסופק בזה. [ועי' רש"ש יומא דף פ"ד ב'].
עושה לו כדי פרנסתו. לכאורה הכוונה דיש שם גוים ויכול לעשות מלאכה בשבילם. והנה המשנ"ב (סי' שד"מ סק"ד) כתב דרק ללחם מותר לעבוד ולא לתבשיל. ומיהו גם בשיעור "לחם" לא נתפרש כמה לחם מותר, האם רק כדי קיום הגוף, או שלחם מותר לאכול ברווח.
והנה הביאור הלכה הביא מהתו"ש דאם יכול לצום יום אחד לא יעשה באותו יום מלאכה. ולכאו' יש מקום לומר דכיון שאינו יודע כמה זמן יהיה שם, א"כ אין דנים על כל יום בפני עצמו, אלא על כללות הימים, ואם האדם יצום במדבר הרי הוא בסכנה, ואפשר שזהו סברת הבגדי ישע שם דאי"צ לסגף עצמו.
בקידושא ואבדלתא. והנה מקדש בברכה דהא עשו תקנה דרבנן אבל מ"מ אינו קידוש גמור דהא עושה מלאכה, לכן יש לעיין אם אחרי שקידש בא למקום שנודע לו שהיום חול, אם שוב לא יתפלל כמו שבת, או כבר יתנהג אותו יום כולו שבת לענין תפלות והבדלה כמו שבת, וכההוא דמס' ר"ה (דף ל' ב') דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש וגם למחר קודש, כיון שהי' תקנ"ח.
כן יש לעיין אם בא לישוב ונודע לו שבאמת היום שבת, אם מהני הקידוש שעשה קודם שזה הי' מדרבנן, למ"ד מצות צריכות כונה, דהא כשעשה קידוש לא חשב שמקיים מצוה דאורייתא ונתכוין למצוה דרבנן, נמצא דצריך לקדש עוד פעם, או כיון שבדעתו שמא אותו היום שבת יצא, אע"ג דאז הי' מסופק.
שם. בקידושא ואבדלתא. ופירש"י שלא תשתכח שבת ממנו. ואע"פ שכל יום עושה רק כדי פרנסתו, זהו רק באופן שלילי ולא באופן חיובי. ועיין משנ"ב (סי' שד"מ סק"ג) דעושה קידוש על היין, ומ"מ לא אמרו שיבצע על לחם כדי שיהיה קידוש במקום סעודה, דעד כדי כך לא הצריכוהו, דאם מוכרח לאכול יאכל אבל לא תיקנו שיאכל לצורך זה משום דאם יאכל יצטרך לעשות עוד מלאכה כדי להרויח לחמו.
ויל"ע למה לא יאמר בכל יום פסוקי קידוש, כדי לצאת יד"ח קידוש דאוריי', (עיין סי' רע"א במשנ"ב סק"ב) ואפשר דאם יאמר בכל יום פסוקי קידוש לא יהא ניכר יום השבת באופן מיוחד. ועוד דאי נימא לו שכל יום יעשה קידוש גם יצטרך כל יום לעשות הבדלה, והוי תרתי דסתרי [אבל להסוברים שקידוש מהתורה והבדלה מדרבנן, א"כ לכה"פ יקדש לצאת יד"ח דאורייתא].
אם הי' מכיר מקצת יום שיצא בו. יש לעיין אם נזכר שלפני ב' או ג' ימים יצא ממתי מונה ששה ימים לעשות שבת לענין קידוש והבדלה, אם נימא דמונה מיום שלפני צאתו או מעכשיו מונה ו' ימים, והנה בנזכר שאתמול יצא הא בודאי לא יוכל למנות מהיום ו' ימים ולעשות שבת א"כ בכה"ג ודאי ימנה מאתמול וא"כ ה"נ באם היום שיצא הי' לפני ב' או ג' ימים [ולכאורה הי' מקום לומר שיעשה שבת יום שלפני היום ההוא שיצא בו דאז כשיעשה הבדלה הוא יותר קרוב להיות עושה נכון דאז לכהפ"ח הוי ודאי חול].
תוד"ה עושה. כתבו ב' דיעות אם מותר לילך חוץ לתחום ביום שעושה בו קידוש. ובר"ן כתב דלכן מותר גם ביום שמשמר לשבת לפי דתחומין מדרבנן וספיקא לקולא, וכ"כ במג"א הובא במ"ב שם דשבותים הותרו בכל הששה ימים ורק בשבת אסור, ובא"ר מיקל אפי' באותו יום באיסור דרבנן דספיקא דרבנן לקולא, וצ"ע דלכאורה באופן דהוי תרתי דסתרי לא אמרינן ספיקא לקולא וכאן הא ממ"נ אם יעשה בכל יום שבינתיים הא עובד ממ"נ גם ביום השבת.
והנה ביום שאינו משמר. בין לפירוש ראשון ובין לפירושם השני מותר לו ללכת אע"פ שיתכן שהיום שבת ומחר חול. ויש לעיין אם דבריהם אינו אלא משום דתחומין דרבנן, וכן מתבאר מהמאירי דכתב דבי"ב מיל אסור, או דאפי' אם הוא מדאורייתא מ"מ ההשתדלות כדי שימהר לצאת מן הסכנה מותר וכן מבואר בריטב"א [ומש"כ התוס' דאל"ה לא יגיע לעולם לישוב לאו דוקא דהא כל יום הי' מותר לו לילך קרוב לאלפיים אמה].
ובמ"מ (פ"ב מהל' שבת הל' כ"ב) הביא משם הרמב"ן דגם למ"ד תחומין דאורייתא כיון שאינו איסור סקילה לא החמירו. משמע דכל מה דאסור מלאכה אינו אלא מדבריהם, והנה בביאור הלכה (סי' שד"מ ד"ה אפילו), הסתפק דאפשר דמה"ת אזלינן בתר רובא ומש"כ המג"א דהוי קבוע היינו דרבנן עשאוהו כקבוע.
ועי' בביאור הלכה שם דהביא, בשם הפמ"ג דבספק לו איזה יום הוא יו"ט ג"כ נוהג בו דין יו"ט מספק, ולפי המ"מ איכא למימר כיון דאינו איסור סקילה אינו נאסר, ובאמת יש לעיין בהא דיו"ט שני של גליות דהי' נוהגין בו קדושה אם זה מעיקר החיוב כיון דמסופקין מתי יו"ט ומדחזינן דביוהכ"פ לא נהגו ב' ימים אפי' מקומות הרחוקים ובסוכות שאח"ז נהגו הרי דמעיקר דין דאורייתא הי' מותר לעשות יו"ט רק יום א'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |