אילת השחר/שבת/סז/ב
אשתה ואותיר אשתה ואותיר. ופירש"י כדי שתהא ברכה מצויה ביינו. והנה בגמ' בסנהדרין (צ"ב א') ובשו"ע (סי' ק"פ ס"ב) מבואר שצריך לשייר מעט פת לברכהמ"ז כדי שתשרה בו ברכה, הרי שאין בו דרכי האמורי, ואפשר דהאיסור הוא רק כשאומר בפה וכנ"ל. ועוד אפשר דרק כשאומר פעמיים אסור, אבל בפעם אחת שרי.
כל השוכח עיקר שבת. ופי' רש"י ד"ה השוכח עיקר שבת, כסבור אין שבת בתורה. לכאורה הי' לו לומר דהקב"ה לא ציוה על שבת (ואין העיקר מפני שלא בתורה). וקשה לומר כונת רש"י דאפילו יודע דהקב"ה ציוה אבל לא כתוב בתורה רק ע"י נביא והוי כעובר על דברי נביא, או דיש הלכה למשה מסיני אבל לא כתוב בתורה.
ויש לומר דהנה כל שלא ירד דין לאדם אינו נקרא תורה, והתורה לפני שנמסרה לכלל ישראל אע"פ שהיתה חמדה גנוזה מ"מ כל שלא ירדה לאנשים אין לה דין תורה. וזה מה שכתב אין שבת בתורה היינו לא נתגלה לבני אדם ואין לה הדין תורה.
אינו חייב אלא חטאת אחת. נראה דהיינו דוקא כלפי חיובו בעוה"ז, אבל בשמים מענישים על כל מלאכה ומלאכה, וכמו מי שאוכל הרבה כזיתים של חלב דנענש יותר מאשר מי שאכל כזית אחת, ולפ"ז כשמתודה צריך להתודות על כל חטא בפני עצמו.
חייב על כל שבת ושבת. ופירש"י שא"א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת. צ"ע מהיכן נודע לו בינתיים אם נמצא בין העכו"ם, ואם מיירי באדם שדרכו לעבוד כל השבוע חוץ משבת, וכשאינו עובד מתברר לו שהיום הזה הוא שבת א"ש.
רש"י ד"ה אינו חייב אלא אחת. בגמ' יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כה"ג כתיב דכולה חדא שגגה היא. צ"ב למה לא סגי בלי פסוק דשמירה אחת כיון דכולה שגגה חדא היא וממילא חייב רק קרבן אחד [וע"ע משנ"ת לקמן דף ס"ח ע"ב בתוד"ה דחייב].
יש לעיין אם ידע שחטא שתי חטאים אבל רוצה להביא קרבן רק על חטא אחד אם יתכפר גם השני. ובריש ב"ק נתבאר בזה.
תוד"ה כלל גדול. וקשה לה"ר אליעזר דאמר בגמ' קצר וטחן וכו'. וביאר הריטב"א דהתם דכשנודע לו ששבת היום נתחדשה לו העלמה בענין החטא עצמו, שאם היתה לו אותה העלמה בתחילה הי' עושה אותו החטא עצמו, משא"כ במתני' שכיון שנודע לו שאותו יום שבת הי' הרי נודע לו כל ענין החטא, עד שאילו הי' יודע תחילה מה שהוא יודע עכשיו לא הי' עושהו. והנה אם מיירי בקצר וטחן ואחרי שכבר שכח שיש איסור בקצירה וטחינה נזכר שהוא שבת א"ש בפשיטות, אבל יש לעיין באם נזכר שהוא שבת ואז לא חשב כלל בענין קצירה וטחינה ואח"כ קצר וטחן, אם נימא כיון דאח"כ כששם אל לבו לילך לקצור ולטחון לא זכר שיש איסור קצירה וטחינה, והו"ל כאילו גם קודם שכח כבר דהא אין לנו ראי' דבשעה שנזכר שהוא שבת זכר עדיין שיש איסור לקצור ולטחון ואין כאן ידיעה לחלק, או דכל זמן שלא יודע בפועל שכבר נשכח ממנו איסור קצירה וטחינה הו"ל בחזקת שזוכר עדיין, ונמצא דהיתה כבר ידיעה שלימה ומחלקת.
ומסתבר דעדיף כאן מהא דדן הט"ז ביו"ד (סי' א' ס"ק י') והש"ך (שם) אם בשוחט ששכח הלכות שחיטה אוקי אחזקי' והשתא הוא דשכח. והתם הרי הספק שמא ידע ממש או שכח ממש אבל כאן דיודע שלא חשב אז, והשאלה אם נקרא לו ששכח שזה המלאכה אסורה או לא, מסתבר יותר דמקרי דיודע כ"ז שלא הוברר ששכח. ואין מקום לומר דלגבי מה דבעי ידיעה אז ידיעה שמחמת דין חזקה אולי אין לה דין ידיעה לחלק, חדא דממה שכתב הריטב"א (הובא לקמן) דרוב נותן לו דין ידיעה, מסתבר דגם ידיעה מדין חזקה מקרי ידיעה. ובעצם מסתבר דאינו שייכות כלל להתם ואינו צריך לדין חזקה, אלא אמרינן דמקרי דזוכר כ"ז שלא ידוע לו ששכח.
בא"ד. ועוד קשה לר"י כו' ומשני שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה וכו'. בריטב"א ביאר שיטת רש"י דגם בנדה מיירי שראה שטבלה וממילא ידע שהיתה נדה לפני זה. וצ"ל דמיירי דוקא שבא עליה בתוך ז', דבראה עכשיו הרי דז' ימים קודם היתה נדה. וכ' דאע"ג דאיכא למימר דטבלה לשאר טומאות מ"מ רוב טבילות נשים לנדותה היא. חזינן מדבריו דידיעה מכח הרוב הוי ידיעה, ואין לומר דהרוב רק גורם שישים אל לבו אבל הידיעה הוי ודאית, דאיזה ודאי היא שהיתה נדה, וע"כ דמה דיש לתלות מחמתה ששב הוי ידיעה.
וצ"ע אם על ידיעה כזאת שראה שטבלה ונזכר שבא עליה כמה ימים לפני הטבילה אם חייב להביא קרבן. ולכאורה יש מקום לומר כן דאל"כ נהי דס"ל לרש"י דגם ידיעה שאינו יודע ודאי הוי ידיעה, אפשר משום דלכל הפחות אם הי' יודע מה שידע אז עם מה שיודע עכשיו הי' ידיעה שלמה והי' מביא קרבן, אבל אם גם כשהי' יודע מה שהי' אז לא הי' חייב קרבן, אין כאן כלל ידיעה, או דמ"מ כיון דאם הי' יודע אז לא הי' בא עלי' מקרי ידיעה לחלק.
וכן משמע בשבועות (דף י"ח) דאף שנודע לו שהי' עם הנדה מ"מ ס"ל לרש"י שם דלא מקרי ידיעה כיון שלא ידע שחייב קרבן, ואם הי' ספק השקול הי' מקרי ידיעה. ולפי"ז באכל כזית מחתיכה ספק חלב, ונודע לו שהיא ספק חלב וחזר ונעלם ממנו ואכל עוד כזית, לרש"י יהי' חייב שתי אשם תלוי, דהוי ידיעה. ועי' בדף ס"ט דקאמר אבל איני יודע אם חייב עליה קרבן או לא, דמשמע דהי' מסופק, וא"כ ידיעה שיש ספק לא מקרי ידיעה, אדרבה זה העלמה ושייך לחייבו משום שוגג, ובודאי אינו ידיעה לחלק, ובכריתות (דף י"ח ע"ב) איכא פלוגתא בזה.
וכן בהא דפסקינן כר' יהושע דס"ל בכריתות (דף י"ט) דאשתו ואחותו עמו בבית ונודע לו שבא על אחת מהן אינו ידיעה, אע"ג דאם הי' יודע ודאי הי' פורש, אם ידיעה כזאת יהי' ידיעה לחלק.
והנה בכתובות (דף כ"ב ע"ב) אמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי בתרי אומרים מת או נתגרשה ותרי אמרי לא מת ולא נתגרשה, והק' בתוס' הא בחטאת קאי, וכן הוא פשוט בכמה דוכתי דהיכא דמוקמינן אחזקה חייב חטאת. אבל התם דהחזקה מכח דבר שלפני שחטא הוא ומבררת דהיא אשת איש, ממילא הבא עליה בא על אשה שיש לה דין א"א, אבל כאן דהרוב הוא מכח מעשה טבילה שנעשה כעת, יש מקום לומר דזה לא נקרא או הודע, כיון דלא נודע אמיתות הדבר. [ובאמת הי' יכול הריטב"א לומר כגון שטבלה ואמרה לו שטובלת לנדתה, אלא שלא נזכר דבימים שלפני זה בא עליה].
הראוני דברש"ש כריתות (דף י"ז ע"ב) כתב להסתפק באכל ספק חלב ונודע לו שזה באמת חלב.
וצ"ע מסופ"ב דשבועות דלכאורה אם ידיעת ספק מחלקת הרי דשגגת ספק אינו מחייב קרבן. [והעירו עוד דבירו' תרומות (פ"ו ה"א, דף ל"א ע"א) איתא מזיד בספיקו כשוגג בודאו, אמר ר' יוסי הדא אמרה השב לו מידיעתו חייב על שגגתה, ופירש הגר"א וז"ל פי' כיון שזה אילו ידע דודאי הוא היה שב, חייב בקרבן].
ובמל"מ (סופ"ה דשגגות) הביא רש"י בשבועות דף י"ח דמשמע דבעי שיהי' לו ידיעה שחייב קרבן, ולכאורה סותר למש"כ כאן, ובתוס' שם משמע דגרע מכאן דאינו יודע שם כל מה ששגג.
בא"ד. ונראה לר"י דהא דנפקא לן מקרא בגמ' היינו כראבר"ש דהתם וכו'. מבואר דלאידך תנא ידעינן מסברא ושבת ילפינן מק"ו מנדה, ולשיטת הריטב"א אליבא דרש"י כו"ע ס"ל דאינו מקרא אלא אסמכתא. וצע"ק דממ"נ אם זה סברא דידיעה כזאת מחלקת למה צריך ללמוד שבת מנדה, ואי דבנדה יש יותר סברא א"כ מנ"ל באמת בשבת. וצ"ל דלרווחא דמילתא נקט ק"ו דאליבא דאמת לא צריך לזה אלא דאותו סברא דיש בנדה יש בשבת, או דמצד הסברא לא ידעינן, ומ"מ ק"ו זה לימוד ואם אין פירכא ילפינן אע"ג דמסברא אינו דומה. ובאמת מה דחק להגמ' לומר דלתנא הזה אית לי' דרשא אולי סובר ג"כ דמסברא ידעינן אלא דיש סברא לשבת יותר מלנדה ונדה יליף מק"ו, וצ"ל דלא מסתבר להגמ' שיחלקו בסברות הפוכות.
והנה לקמן דף ק"ה יש מחלוקת ר"ג ורבנן אי יש ידיעה לחצי שיעור, ופירשו בתוס' דס"ל לר"ג דצריך דוקא ידיעה של חטא, והיינו דח"ש הא אינו חטא, אף למ"ד דאסור מהתורה, מ"מ אינו חטא שחייב עליה קרבן ורבנן פליגי, ומ"מ לא הסכימו התוס' דידיעה שהי' שבת הוי ידיעה לחלק דשאני התם דזהו מעשה חטא, ומה דלא יתחייב ע"ז משום דחסר בשיעור ולא בהידיעה, משא"כ כאן דחסר בידיעה שהי' מעשה חטא. ולרש"י צ"ל איפכא דכאן הוי ידיעה שלימה על מעשה חטא, משא"כ התם דאין ידיעה על מעשה חטא כלל.
והנה הרשב"א הביא שיטת רש"י ודעת תוס' דפליגי וס"ל דימי היתר שבינתיים מחלקין, ולבסוף כתב דלפי"ז אפי' לא נודע לו שטבלה, מ"מ ימי היתר שבינתיים מחלק אבל ראיתי בשם רבינו שמואל דצריך שידע בימי חול שעכשיו הוא חול ולפי"ז צריך לידע שטבלה.
ולדבריו יותר מדוייק מאי דאמרינן בכריתות דף ט"ז}} דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דאילו להתוס' הא אינו צריך ידיעה כלל, ולדבריו צריך ידיעה בימים שבינתיים שהם ימי היתר.
ולכאורה לרבינו שמואל מאי עדיף ידיעת ההיתר מידיעה דהי' יום שבת, ומהרשב"א משמע דאפי' דנדחה פירש"י מ"מ אפשר לקיים דברי רבינו שמואל, וממ"נ אם ידיעה שאינה שחטא ממש שייך למיחשבה ידיעה, כ"ש ידיעה שיום ההוא הי' שבת, ואם זה לא סגי כ"ש דלא תסגי ידיעת ההיתר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |