חתם סופר/שבת/סז/ב

חתם סופר שבת סז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כלל גדול אמרו בשבת וכו'. פשטיות דבר כלל גדול הוא שהתנא נותן גדר וכלל לכל עניני שבת משא"כ כלל אחר הוא נוגע רק למלאכה אחת ממלאכת שבת והוא כל שכשר להצניע וכו' שהוא גדר ושיעור למלאכת ההוצאה לכן תנן גבי הראשון גדול משא"כ בכלל אחר. וכן יוצדק במעשר שהכלל הראשון הי' ראוי לשנות ולתאר בגדול שהוא סייג וגדר לכל דיני מעשרות שצריכים שיהי' פירות אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ. משא"כ כלל השני הוא רק לפרש גדר אוכל מהוא נקרא אוכל אם משמרו להוסיף אוכל ונאכל גדול וקטן. וכיון שאינו כלל אלא לדין א' מתנאי המעשר הי' ראוי שיתואר הראשון גדול בערכו. והיינו דמקשה ש"ס ממתני' דמעשר ולא הי' קשה קושי' תוס' ד"ה והא מעשר וכו'. אלא שרש"י ד"ה עוד כלל אחר לא פי' כן ע"ש. והטעם נ"ל משום דבשביעית אין הכלל הראשון גודר יותר מן השני וכמעט שניהם גדר אחד הם דמניח כלל מה ששייך בו איסור פירות שביעית וחיוב מצות ביעור ומה שלא שייך בו אלא איסור ולא חיוב ע"כ הוכרח לפרש כפי' רש"י וקשה קושי' תוס' וצ"ע. ומ"מ נ"ל בין לפי' רש"י בין לפי' דידי נשאר כן למסקנא אלא דמסיק כל דאית בי' אבות ותולדות או שענשו מרובה קרי לי' כלל גדול כלפי השני הקטן ממנו. משא"כ מי שאינו חשוב כל כך אע"פ שהראשון כולל יותר מן השני לא הטריח התנא לתוארו בגדול אע"פ שהוא גדול. אבל לעולם אי לא הוה אחריו כלל פחות מזה לא הוה קרי לי' גדול אע"ג שענשו מרובה. ולפ"ז כלל אחר לעולם פירושו קטן מן הראשון. ומיושב קושית תוס' ד"ה דאית בי' וכו' בסוף הדיבור ונדחקו דאכלל גדול קמא קאי שהוא דוחק ולפע"ד אין צורך:

והרמב"ם בפי' המשנה פי' גדול שהוא בסקילה ופי' מהרש"א לפי דעתו דש"ס תרי מילי קאמר עונשו של שבת חמיר מבשביעית שהוא בסקילה. ועוד שבת אית' בין בתלוש וכו' וכן עונשו של שביעית חמיר מדמעשר ועוד ששביעית איתא בין במאכל אדם וכו' וכן במעשר ופאה ע"ש ודבריו נכונים הם אלא שצריך טעם מ"ט שביק רמב"ם אידך טעם דבש"ס. ונ"ל דס"ל דש"ס יהיב תרי טעמי משום דלא סגי' לי' בחד טעמא לגבי שביעית ממעשר דעונשו של שביעית אינו מרובה ממעשר שהוא במיתה בידי שמים ודברי מהרש"א בזה דחוקים. אך למאי דקיי"ל דשביעית בזמן בית שני הי' דאוריי' דהי' כל מושבים עליו שהי' שם מכל י"ב שבטים. ומעשר הי' רק דרבנן דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ולא כולה סליק ולא הוה ביאת כולם כי כן פסק רמב"ם א"כ עונשו של שביעית חמיר שהוא דאוריי' ומעשר רק דרבנן אך פלוגתא דתנאי היא ולמ"ד גם מעשרות הוה דאוריי' דקדושה ראשונה קידשה לע"ל ליתא להאי תירוצא ע"כ יהיב עוד טעם אחרינא שהשביעי' איתא בין במאכל אדם וכו' ומדיהיב בשביעית ומעשר תרי טעמי יהיב נמי בכולהו תרי טעמי כיון דמשכח בהו טעמי. אבל הרמב"ם להלכתא דשביעית בזמן בית שני דאוריי' ומעשר דרבנן מעזרא ואילך ע"כ סגי' לי' בכולהו בחד טעמא דעונשו מרובה:

והנה מ"ש תוס' דלא שייך אבות ותולדות במידי דלית בי' איסור מלאכה. פי' דלא שייך למיקרי איסורים וסייגים דרבנן תולדות לדאורייתא אלה במידי דמלאכה כיון דאשכחן בשום פעם בשבת שהם תולדות לאותן אבות מן התורה מש"ה גם בשביעית שאסרו רבנן לאותן מלאכות משום סייג מ"מ נקראו תולדות לאותן אבות כיון שהן תולדות לאותן אבות במלאכת שבת. משא"כ מעשר שאיסור דרבנן אינו תולדה לאיסור דאוריי' אלא סייג לו. כן הבנתי כוונתם מלשון הראב"ן (דף רמ"ו ע"א) ע"ש:

כל השוכח עיקר שבת. לפי סדר לשון המשנה ה"ל לומר מי שאינו יודע עיקר שבת דעלה קאי בסיפא היודע עיקר שבת. ה"ל דבר והפוכו מי שאינו יודע ומי שיודע. וראיתי בירושלמי תנא דבי רבי תני במתני' מי שאינו יודע עיקור שבת וקאמר התם ר"א גרס כמשנתינו והוה ס"ד דפליגי דשוכח משמע הכיר ולבסוף שכח. ואינו יודע משמע שכוח מעיקרא ואתא רב ואמר הדא הוא פי' דגם לגרסא שוכח נמי ה"ה שכוח מעיקרא והיינו כשיטתו בבבלי. דרב ושמואל אמרו תרווייהו ה"ה תינוק שנשבה וכו'. ואיתא תו התם דר' יוחנן תנא כתנא דבי רבי מי שאינו יודע עיקר שבת והוה ס"ד למימר דשוכח חייב על כל א' וא' היינו הכיר ולבסוף שכח ומסיק דהיינו לר"א פי' בכריתות דס"ל גופי' מחולקים וס"ל כן אפי' בהכיר ולבסוף שכח הוה שבת כגופי' מחולקים אבל לר"ע התם לא א"כ הדא הוא הדא פי' בין שכוח מעיקרא בין הכיר ולבסוף שכח לעולם אינו חייב אלא א' לר"ע דקי"ל כוותי'. אלו הנאמרים בירושלמי וע"ש בק"ע האריך ללא צורך והפי' כפשוטו. והנה לפ"ז צ"ל דירושלמי פליג אדבבלי דלר"י אמרי' בבבלי דס"ל כמונבז. אבל האמת יורה דרכו דבבבלי נמי פליגי רב ור"י כמו בירושלמי דלרב פי' משנתינו דנקט השוכח ה"ה שכוח מעיקרא ואין נפקותא בין תנא דמתני' לתנא דבי רבי דהדא הוא הדא אבל ר' יוחנן ס"ל דלתנא דמשנה דה"ל למינקט אינו יודע דומיא דסיפא דתנן היודע ולא דמי לברייתא לקמן דתני השוכח ואפ"ה קאמר כיצד תינוק שנשבה וכו' ומשמע דשוכח כולל לשון שכוח כמ"ש רשב"א בשמעתין. מ"מ במתני' דקתני בסיפא היודע ה"ל למיתני ברישא מי שאינו יודע אע"כ מתני' תנא דבי מונבז הוא ודוקא הכיר ושכח אבל שכוח מעיקרא ס"ל דאינו חייב אפי' א'. וכל זה אמר ר' יוחנן בכוונת תנא דידן אבל ר' יוחנן לנפשי' ס"ל כתנא דבי רבי דגרס מי שאינו יודע ואתי' כת"ק דמונבז דהיינו ר"ע והכי ס"ל להלכתא אע"ג דר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה האי תנא דבי רבי נמי סתם משנה אלא דרבי שנאה למשנתו בשתי נוסחאות א' כמונבז וא' כר"ע. וכן אשכחן בריש פרק הזהב בש"ס דילן הועתקה הנוסחא הזהב קונה הכסף ורשב"ר אמר בילדותך שנית לן דכסף קונה הזהב ובירושלמי הועתקה המשנה כסף קונה הזהב כנוסחא שבילדותו וע"ש בתלמוד ירושלמי וה"נ דכוותי' באופן שנ"ל לדינא לא פליגי רב ושמואל ור"י ור"ל רק בפירוש דנוסחאות משנה שלפנינו אבל כ"ע דהלכה כת"ק והיינו נמי דר' יוחנן פליגי לרבנן אי בעי שגגת לאו או לא משום דהלכה כרבנן. והא"ש פסק הרמב"ם על נכון דפסק דלא כמונבז דתינוק שנשבה וכו' חייב א' ולהנ"ל ניחא והנה אמת נכון הדבר בעה"י:

ונראה תנא דבי רבי לטעמי' דס"ל בשבועות דאיכא קרא בידיעת הטומאה דבעי ידיעה בתחילה אפ"ה סגי בידיעת בית רבו לאפוקי תינוק שנשבה עי' מס' שבועות ה' ע"א. א"כ בשבת ושארי איסורים אפי' ידיעת בית רבו לא בעי ורמב"ם פסק שם כרבי מדבעי ר' ירמי' אליבי' בשבועות (י"ד ע"ב) ע"ש א"כ ה"נ פסק כת"ק דמונבז וק"ל:

היודע עיקור שבת. פי' רש"י ימים שבנתיים תוכן כוונתו דאי גזירת הכתוב דימים של היתר שבנתיים ה"ל כמו גופי' מחולקין וא"כ מנ"ל דקרא דשמירה לכל שבת קאי אהיודע עיקור שבת נימא דשמירה א' לכל שבת קאי נמי אזדון שבת ושגגת מלאכות משום דגופי' מחולקין מה לי הך גז"ה או הך וכדס"ל לר"ח בכריתות באמת דגופי' מחולקין פשיטא יותר בזדון שבת מימים שבנתיים בשגגת שבת וא"כ לרבה מנ"ל הסברא איפכא אע"כ משום דימים שבנתיים איכא סברא דגלי לן קרא נהי בעלמא בעי ידיעה שחטא ממש מ"מ הכי גלי קרא דידיעה כ"ש סגיא והכא הוה ידיעה שחטא אלא שחסר ידיעה מועטת שהרי א"א שלא שמע שיום פלוני שבת פי' וידע ג"כ דהמלאכה אסורה אלא שלא נתן אל לבו שהוא עשה מלאכה באותו יום ולא ידע שחטא וגלי לן קרא דבהכי סגיא. והשתא מיושבים קו' התוס' דלמה לי קרא. דהשתא שפיר איצטרך כיון דלא ידע שחטא ממש. ומיושב נמי מ"ש מקצירה גוררת קצירה התם כשידע שהוא שבת לא ידע שקצירה אסורה לא הוה ידיעת החטא כלל משא"כ הכא ידע שניהם אלא שלא נתן אל לבו שהוא עשה מלאכה זו לא חסר מידיעת החטא אלא כל שהוא וגלי קרא דבהכי סגיא. ומיושב נמי קו' תוס' דלר"ח הוה ימים שטבלה ידיעה לחלק. לק"מ דהיינו לר"ח בכריתות דס"ל דגופי' מוחלקין מודה ר"ע בזדון שבת א"כ הה"נ בשגגת שבת ימי היתר עושים גופי' מוחלקין בלי שום טעם וסברא אלא מגזירת הכתוב וה"ה בנדה ימים שטבלה. ורש"י במתני' פי' כן לרבה. ומיושב נמי קושי' רשב"א ומהרש"א דשמעתין ממה שפי' רש"י לקמן ד"ה לתני הכי וכו' והא"ש דהתם הסוגי' לרב ושמואל ושמואל ס"ל בכריתות כר"ח כפי' רש"י בכריתות י"ז ע"א ד"ה שמואל תני נדה דס"ל כר"ח עכ"ל וממילא לק"מ ולא קשה כל מ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה לתני היודע וכו' וד"ה וכ"ש האי וכו' והדברים ברורים בעזה"י:

וי"ל עוד רבא ואביי (לקמן ע' ע"ב) ס"ל כר"ח דכריתות מש"ה ס"ל קצר וטחן לא הוה ידיעה שחטא דידיעת חטא ממש בעי. ואמנם ר"ז שם ע"א ע"א ס"ל כרבה בכריתות וימים שבנתיים הוין ידיעה מטעם א"א שלא שמע והה"נ קצר וטחן. ע"ש פירש"י ד"ה מילתא דפשיטא להו וכו' ע"ש. ומיושב ג"כ קושי' תוס' מקצירה גוררת קצירה וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף