אילת השחר/שבת/מט/א
שלא יישן בהם. ובתוס' (ד"ה שלא) פירשו דאיסור השינה הוא משום היסח הדעת, והפוסקים האריכו בגדרי היסח הדעת בתפלין. והנה המשנ"ב (סי' ק"ג סק"ג) כתב דמי שהוצרך להפיח ינתק התפלין ממקומו, ומוכח דאין איסור הפחה במה שיש על גופו תפלין, אלא רק כשמקיים מצוה, ולפ"ז לכאו' יועיל גם כשיחשוב שאינו רוצה לקיים מצוה, דהשתא נמי אין הנחתו לשם מצוה. [והנה יש מצוות שאפי' כשמכוין שלא לקיים המצוה נתקיים מצוה, כגון פריה ורביה שאמרו ביבמות (דף ס"ב א') דלחד מ"ד אפי' כשנולדו לו בגיותו מקיים מצוה, וכן צדקה לעני שאפי' שלא מכוין לשם מצוה עכ"פ נעשה המצוה, והיינו משום שהעיקר במצוות אלו הוא התכלית, ולא עצם המעשה, אבל בתפלין אם מכוין שלא לשם מצוה אינו מקיים מצוה כלל]. ומיהו אפי' אם נאמר שכשמכוין שלא לשם מצוה אין איסור הפחה, מ"מ בזמן שינה אסור להפיח, דחשיב מקיים מצוה, כמו מי שהולך לישון בסוכה שמקיים מצוה גם בשינתו.