אילת השחר/שבת/מד/א
דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. יל"ע למה יבוא דוקא לכבות, נימא דאי לא שרינן ליה לטלטל יעבור על האיסור שאסרנו ויטלטל, אבל למה דוקא יכבה שהוא מלאכה, ואפשר דאין כונת הגמ' שבודאי יכבה אלא דאחרי שנאסור עליו לטלטל לא ישמע מחמת דבהול על מתו ולא יחלק בין מלאכה למוקצה ויבוא אף לכבויי.
תוד"ה מתוך. ויבוא לכבות בשוגג. הנה תקנו משום שוגג לבטל שופר וכן ד' מינים בשבת כיון שזה חטא חמור. ובמנחות (דף ו') אמרינן דהקב"ה אינו רוצה שיהי' קרבנו של חוטא מהודר.
תוד"ה שבנר. דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה. לכאורה מה צריך להאריך מחמת חביבות הנס הא רוצה שיתקיים המצוה שידלק כל זמן השיעור שנתנו חכמים.
וביאור דבריהם מה דחלוק חנוכה משבת דכיון דשבת עיקרו להנאתו אינו מקצה דעתו מהם וחושב גם להנות לאחר שיכבו, משא"כ בחנוכה דעיקרו למצוה אינו חושב להנות מהן ומקצה דעתו מהן.
והנה ודאי קשה לומר שכל מי שמדליק נרות חנוכה חושב כל זה, אלא דהדין הוא לפי"מ שצריך להיות דהיינו דהמצוה צריך להיות שיסיח דעתו משימוש להנאתו משא"כ שבת דבא להנאתו אינו צריך להיות מוגבל בהנאתו.
והנה ע"כ מיירי תוס' על תוך זמן השיעור דחצי שעה, ולא בשמן שנשאר לדלוק לאחר השיעור, דמה דדעתו שישאר לדלוק לאחר חצי שעה אינו כלום דהא אין מצוה בזה, ואינה הקצאה למצוה כלל, ולכן השמן שנשאר אחרי שדלק כשיעור מותר.
והנה כשהדליק את הנרות הרי הקצה רק את הטיפות שעתידין לדלוק כשיעור הצריך לדלוק, ואם באמצע נכבה אז השמן נאסר דהוקצה לדלוק כל זמן השיעור הצריך לדלוק, וא"כ בלי דין ברירה למה אסורין הא מי אומר דהטיפות האלו הוקצה להדלקה. וצע"ק דנצטרך לומר יש ברירה לחומרא [וע"ע במשנ"ת לעיל דף מ"ב ע"ב בתוד"ה ואין ניאותין].
בא"ד. אבל נר שבת להנאתו בא ויושב ומצפה שיכבה. צ"ב למה מצפה שיכבה הרי הדליקו כדי להשתמש לאורו. וע"כ משעה שא"צ וכ"כ מהרש"ל.
בא"ד. וי"ל דהתם סוכה וכו'. לכאורה החילוק הוא דבסוכה לא איכפת ליה אם יפול בהש"מ, משא"כ בנר רוצה שיהא דולק בהש"מ, אבל למה פי' משום זמן גדול וזמן קטן, והרי גם בסוכה שייך שגמר עשייתה סמוך לבהש"מ וכי ישתנה הדין, וצ"ב.
הנה אם חשב שידלוק כל השבת ובאמצע שבת נכבה כגון ע"י רוח אמרינן דאסור משום דאיתקצאי ולא שייך לומר דהוי טעות דאין אדם יודע מה שעתיד להיות, אבל אם התברר דאז כבר הדבר היה מתוקן כגון העלה פירות ליבשן והוברר דאז כבר הי' יבשין וא"צ ליבשן זה מקרי טעות ואינו אסור.
והנה יש להסתפק אם במוקצה חל איזה חלות דין ע"י מחשבתו או לא, דאם לא חל חלות דין לא שייך טעות, וע"כ צריך חלות דין לכן בטעות לא חל.
יש לעי' אם הדליק חש"ו אם נאסר משום מוקצה.
בא"ד. הנה בגמ' מבואר דכל דינים של מוקצה תלוי במה שהי' בין השמשות היינו בכניסת השבת, ודבר זה לכאורה לא מצינו מן התורה, דבכל דיני שבת אין דין דמחמת שנכנס שבת לכן חל עליו כל השבת כגון לאסור מלאכה וכדומה אלא דכל רגע של שבת הוא שבת, ודין זה הוא מדרבנן שחידשו דכל עניני דרבנן נקבעו לפי התחלת השבת, ולכאורה תמיד רבנן תקנו לפי מה שמצינו כעין זה בתורה וכאן נמצא דחידשו דבר שמן התורה אין גדר כזה.
חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופירש"י שמא יכבה הנר. וצ"ב מה זה שייך למוקצה, ועיין לשון רש"י בחולין (דף י"ד ב') וצ"ע. והנה לכאו' אין חשש שיכבה הנר בידים, דא"כ כל דבר יש לגזור בו שמא יעשה עמו מלאכה. ונראה דהחשש הוא שמא יכבה תוך כדי הילוך וכדו', וכ"ה לקמן (דף מ"ו ב'), והא דהזכיר חשש כיבוי ולא אמר חשש הבערה שמקריב השמן והוי מבעיר, י"ל דזה שייך רק בשמן ולא בשעוה ושאר דברים, ועוד דכשהולך לאט אינו מבעיר והחשש שיכבה נוקט משום דזה שייך גם כשהולך לאט. ועוד אפשר דיש לחוש שמא יכבה בידים ושונה משאר דברים דלא חיישינן שיעשה מלאכה, דהכא מזומן הוא לכבות דלא נצרך שום מעשה נוסף לעשות בו כיבוי.
למימרא דר"י מוקצה מחמת מיאוס אית ליה מוקצה מחמת איסור לית ליה. צריך להבין הטעם בזה למה לחד מ"ד מוקצה מחמת איסור הוי מוקצה ומחמת מיאוס לא, ואידך ס"ל להיפך.
וביסוד הטעם למה גזרו חז"ל מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת מיאוס צ"ב, דבין אם גזרו כדי שלא יבוא למלאכה או טעם אחר, למה תלו את הדבר לפי הקצאת האדם.
וגם בכל סוגי המוקצה צ"ב לכאורה מה ראו חכמים לאסור בשבת ויו"ט כל מיני מוקצה משום דמקצה דעתו, ולמה אם מקצה מדעתו זה סיבה שלכך אסור.
והנה במשנה ברורה בהקדמה לסי' ש"ח מביא דברי הרמב"ם בסו"פ כ"ד שאם יהי' מותר להלך ולדבר ולטלטל כל השבת כשאר הימים, יעבור עליו כל השבת בלי שיעשה שום מלאכה אסורה, ולא ישבות שביתה הניכרת, ולכן תקנו איסור טלטול מוקצה, שלא יטלטל בשבת כטלטול דחול עיי"ש. ועדיין צ"ב למה אסרו דוקא מה שמקצה מדעתו.
ויש לבאר דהנה הא רצו להגביל שלא יטרח כל היום ובחרו בדברים שאדם אינו צריך כ"כ, ועי"ז יהי' ניכר ששובת על ידי שאסרו הדברים שיש לומר דמקצה דעתו, ובזה יש כל מיני דברים שיותר מוותר עליהם לעשותן בשבת ולכן יש כבר הגבלה שלא יטרח כל השבת.
מטה שיחדה למעות אסור לטלטלה. ופרש"י דמיתסרא בהזמנה בעלמא, והוא חידוש דבמה שיחדה לכך כבר אינו משתמש בה שום דבר אחר ומקצה את כל המטה רק למעות. והנה יחדה היינו דקודם שבת יחדה לכך, ולא חזר בו עד שבת, רק דבאמצע שבת רוצה להשתמש בה.
והנה משמע דכשיחדה בעה"ב למעות נאסרה לכל העולם, וצ"ל דתיאסר לאחרים רק במיטה דלישב עליה אין זכות לכל אדם, ואז קובע מה שיחדה, אבל אם לעוד אנשים יש זכות לישב עליה, ואין דעתם לייחד למעות למה נאסר לכל העולם דהא בשותפין במטה לכאורה לא תיאסר ע"י שאחד מהם יחדה למעות, ותישאר כלי היתר, וה"נ אם אחרים יכולים להשתמש בה לישיבה נימא דאין כח ביחודו להקצותה מכל דבר, ולאוסרה לכל העולם משום מוקצה.
מטה שיחדה למעות. פרש"י מיתסרא בהזמנה בעלמא, הנה פלוגתא דהכא אי מיתסרא ביחוד לבד לא שייכא לפלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין מ"ז ב' אי הזמנה מילתא היא, דשם זה נידון אם נעשה כבר בהזמנתו שם תכריכי המת וכדו' אע"פ שהקצאתו היא לגמרי, משא"כ כאן המחלוקת היא אם בהקצאת האדם מדעתו למעות סגי, או דצריך שגם מצד המציאות הכלי עשוי לשימוש זה, ולא סגי שהוא יחשוב שרוצה כך.
רש"י ד"ה לדברי האוסר. נר של נחושת לא בלע. צ"ב למה הזכיר רש"י בליעה דלכאו' המיאוס אינו מחמת הבליעה, דבליעה אינו ניכר בחוץ, ועוד צ"ב דהא נחושת בולע ככל המתכות ולמה כתב רש"י דלא בלע.
רש"י ד"ה מטלטלין. מדקאמר אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד לכך. צ"ע הא בודאי מיוחד לכך א"כ הרי דבזה עדיין לא נאסר.
הנה בהזמנה לקדושה אמרינן (סנהדרין מ"ח א') דרק אילו אזמני' וצר בי', אבל בהזמנה לחוד עדיין אינו קדוש, וכאן הי' הו"א בנר דביחוד לבד כבר הוי מוקצה.
והנה יש לעיין אם מוקצה היינו דהקצה שלא ישתמש, או דלא התיחד להשתמש. ואם נימא דמוקצה היינו דלא יחד להשתמש אבל לא יחד לא להשתמש, א"כ זה שאני מקדושה דהתם צריך יחוד להשתמש בדבר לקדושה משא"כ כאן סגי במה שלא יחד להשתמש.
יש לעי' באומן שעשה נר הרי דעתו שישתמשו בו הקונים אם נחשב מוקצה להשתמש להדליק בו או כיון דכונתו שהקונה ישתמש לא הוי עדיין יחוד.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |