אילת השחר/שבת/לט/א
ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו לימא ר' יוסי היא ולא רבנן וכו'. מבואר דהי' ס"ד דלרבנן ג"ז אסור ולקמן קמ"ו ע"ב פריך על את הצונן בחמה הא נמי פשיטא ומשני דס"ד דנגזור משום דילמא אתי לאטמוני ברמץ ולמה פשיטא הא כאן הי' משמע דיש סברא לאסור בישול חמי חמה דקיי"ל דאסור.
והנה הא דשרי כתב רש"י דאין דרך בישולו בכך, ויש לעיין מה הכונה אי משום דאין דרך האנשים לבשל כן והוי חסרון בהעושה המלאכה דלא עשה כדרך אבל הבישול הוא בישול ממש אלא דאין דרך האנשים לבשל כן וצ"ל דגם תולדות חמה כן ולכן אין אסור מה"ת, א"כ צ"ע לקמן בהא דאמרינן בגמ' דרבנן הקשו לר' יוסי מסילון דאנשי טבריא, דתולדות חמה הוא ואסרו ואמר להם ר' יוסי ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפי פיתחא דגיהנם ולהנ"ל ממ"נ אי דרך האנשים לבשל בחמי טבריא אף אם זה תולדות חמה יהי' בישול מה"ת ואי אין דרך לבשל בחמי טבריא מה לי אי חלפי אפיתחא דגיהנם, מ"מ הא אין דרך האנשים לבשל בחמי טבריא ואין זה דרך בישול וא"א שיהי' איסור מה"ת, ולא מסתבר לומר דכיון דברוב תולדות חמה אין דרך לבשל לכן כל תולדות חמה אין איסור מה"ת משא"כ אי הוי תולדות האור דכל תולדות האור דרך לבשל ולכן אף דבחמי טבריא אין הדרך לבשל מ"מ כבר חייב.
והי' אפשר דאין דרך בישולו היינו דבעיני בני אדם לא נחשב כמבושל אף בישול כזה נמצא דזה חסרון בעצם הבישול דאינו מבושל כ"כ, ולפי"ז ג"כ קשה קצת דמה לי אי חליף אפיתחא דגיהנם אם זה עושה תיקון בהדבר ממש [ויהי' נפק"מ לפי"ז אם בישל בחמי חמה או בחמה ואח"כ יבשל באור לא יתחייב משום מבשל כמו כל בישול אחר בישול] הא זה בין כך הי' צריך להיות אסור ואי לא עושה בישול ממש מאי מהני מה דחליף אפיתחא דגיהנם. ובריטב"א ביאר ספיקת הגמ' דגלגל מאי דהוי מספקא לי' אי מתחייב אתולדות האור, וג"ז צ"ע למה לא, כיון דהוי כדרך בישולו, ולא מסתבר דבזה נסתפק אי תולדות האור הוי כדרך בישולו.
כי פליגי בתולדות החמה וכו'. יש לעיין אם מבשל בתולדות החמה נגד השמש דנמצא דשניהם מועילים בבישול דאל"ה הי' מתבשל יותר זמן וע"י שיש גם שמש מתבשל יותר מהר, אי אסור.
ועל הא דקאמר בגמ' אלא למ"ד שמא יזיז עפר ליגזור הק' בריטב"א דהא לא מצינו אלא כשמטמין בעפר אבל כאן למה נגזור שמא יזיז, ותירץ דכל היכא דצריך לעפר יש לגזור וכאן צריך להפקיע את הביצה דבל"ז לא תתגלגל בגג רותח שנסתלקה ממנו חמה וצריך לעשות לה זר סביב כדי שלא תתפשט. וממש"כ שנסתלקה ממנו חמה משמע קצת דאילו כ"ז שיש חמה אין איסור וע"י שנסתלקה אז צריך להפקיע דבל"ז לא תתגלגל.
וז"ל הר"ן דגבי גלגול דגג רותח איכא למיחש שמא יזיז עפר לעשות לה מחיצות שלא תתפשט הביצה בכל הגג ותופסד.
והנה בשאלת הגמ' גלגל מאי אי חייב חטאת או לא פירש הריטב"א דהספק הוא אי חייב על תולדות האור, אבל הר"ן ביאר דהספק משום דאינה מבושלת כל צרכה ורק סביבותיה מבשל ולא תוכה, משמע דזהו הנקרא גלגול וא"כ כאן דאמרינן מגלגלין אי איתא דמפקיע אותה על הסודר אין זה גלגול דהא מתבשלת כולה דלא שייך תוך שלא מתבשל.
אלא למ"ד מפני שמזיז עפר ממקומו ליגזר סתם גג לית ביה עפר. והא דפריך מתחילה צ"ל דפריך דניחוש שיטמיננה בעפר אפי' שאין עפר בגג, ומשני דכיון שסתם גג לית ביה עפר לא גזרינן.
אלא למ"ד מפני שמזיז עפר ממקומו ליגזר. לפמ"ש תוס' דגרסינן בדברי רבה מפני שמזיז, צ"ב מאי פריך דמנא לן דגזרינן ג"כ שמא יזיז.
סתם גג לית ביה עפר. יל"ע אם מהאי טעמא לא גזרו בכלל בכל גג, גם אם יש בו עפר, או דרק כשאין עפר לא גזרו שמא יטמין בגג שיש בו עפר, משום דסתם גג לית ביה עפר.
והנה כלל זה הוא רק בגג, אבל בקרקע יהא אסור לגלגל גם במקום שאין עפר כגון ע"ג רצפת אבנים או עץ, דבזה לא נאמר כלל דסתם רצפה אין בה עפר.
ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם. חידוש הוא דמקרי תולדות אור מה שמתבשלין מכח הגיהנם. וצ"ל דאע"ג דאי"ז דרך בישול מ"מ כל שהוא ע"י האור אסור מן התורה ואין דנין על כל מין אור בפני עצמו אם זה כדרך.
הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא וכו' אמר להו ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם. משמע דפליגי אי חמי טבריא תולדות אור הוא משום דמתחממין מכח הגיהנם, או תולדות חמה הוא דאע"ג דחליף אפיתחא דגיהנם הא אינו עובר בגיהנם עצמה רק חליף אפיתחא וע"כ דחום החמה הקב"ה מחמם ע"י סיבה אחרת.
ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם. ויל"ע להך צד בגמ' לעיל שחמי טבריה חולפים אפתחא דגיהנם, א"כ איך זה שבשבת המים חמים, הרי הגיהנם שובת, ולא מסתבר שהגיהנם בוער ואין נידונים בו, דלמה להבעירו בחנם מאחר שאין נידונים בו.
[בב"ר (פי"א ה') איתא שגם הגויים אינם נידונים בגהינם בשבת, ומ"מ הא דאמרו דהמאחרים לצאת מן השבת, נכנסים לגהינם יותר מאוחר, זה ודאי שייך רק בישראל ולא בגויים].
רש"י ד"ה תולדות חמה. שהוחם הסודר בחמה, אטו תולדות האור דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו. יל"ע לפמ"ש תוס' דאין דרך להחם סודרין כל כך, א"כ למה נחוש שיהא סבור דתולדות האור הוא.
רש"י ד"ה אטו תולדות האור. דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו. צ"ב היכא גזרינן מחמת מאן דחזי, דלמה יבוא להתיר משום שראה לחבירו שעושה כן, ובכל דוכתא דגזרינן הוא גזירה חדא אטו אחרינא ולא משום מאן דחזי.
תוד"ה שמא יטמין. אבל הפקעת סודרין לא גזרו אטו שמא יטמין ברמץ דסודרין לא דמו לרמץ. הנה בפירוש דלא יפקיענה בסודרין פירש"י לשבור על הסודר דהוחם בחמה, אבל בר"ן פירש בשם ר' יהונתן דמכסה את הביצה בסודר, וכן הוא גם במאירי, וצ"ל דמ"מ לא דמי למטמין ברמץ, וא"כ אפשר לומר דהתוס' יפרשו כהר' יהונתן לכן הוצרכו לבאר דמ"מ לא דמי להטמנה ברמץ וכמו שיתבאר להלן, דאילו לפירש"י איזה שייכות יש להטמנה שיצטרכו לפרש ולחלק מהטמנה ברמץ.
נראה לפי"ד התוס' דהאי גזירה שמא יטמין ברמץ אינה אותה גזירה שגזרו תמיד להטמין בדבר המוסיף הבל דזה אסור אפילו בערב שבת דבזה לא צריך דוקא שיהא ממש דומה לרמץ אלא דכל הטמנה אסור אבל כאן דמטמין ביצה כדי שתתבשל אינה משום הגזירה ההיא, וכמש"כ בתוד"ה אלא, דבדבר המבושל גזרו, שמא ירתיח אפילו באינו מוסיף הבל והגזירה המיוחדת שגזרו במוסיף הבל אינו אלא בע"ש ובשבת גם במוסיף הבל אינו אסור אלא מחמת דשמא ירתיח וזה לא אסרו רק במבושל לכן כאן צריך לגזירה חדשה בדבר הדומה ממש לרמץ, וע"ז כתבו דסודרין לא דמו לרמץ והיינו אע"ג דמכסה אותה בסודר לגמרי מ"מ אין לה דמיון לרמץ ממש.
ומש"כ התוס' ואטו חמין שנתחממו באור לא בעי ר' יוסי למיגזר, צ"ע, דהא לא גזר תולדות חמה אטו תולדות האור ומאי הוי קשה להם [ושו"ר במהרש"א], ואפשר דהנה בהא דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור מבואר ברש"י ד"ה אטו משום דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו, ולכאורה הי' אפשר לומר ככל הגזירות דהיינו אם נתיר תולדות חמה יבוא להתיר תולדות האור, וכבר עמד בזה בהגהו' רא"מ הורוויץ ותירץ דא"כ גם בחמה נגזור, ומסתמא כונתו דאם נתיר בישול בחמה יתיר באור לכן הוי קשה להם נהי דלא גזרו לר' יוסי אטו תולדות האור דהיינו משום שמא יחשוב דזה תולדות האור ויבוא להתיר גם תולדות האור, ע"ז ס"ל לר' יוסי דלא גזרו, אבל מ"מ למה לא נגזור דיבוא להתיר מדמותר להפקיע בסודר שהוחם בחמה יתיר גם בסודר שהוחם באור, כמו דגזר להטמין בחול אטו ברמץ בדמי לי' והתם בודאי אין החשש שמא יחשוב דעפר הוא וה"נ נחשוש שיתיר גם בסודר שנתחמם באור, וע"ז תירצו דאין דרך לחממן באור שמא ישרפו ואין לגזור ע"ז.
תוד"ה מפני. דהא ליכא איסורא דאורייתא בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לרבי שמעון וכו'. צ"ב דהא לר' יהודה נמי פטור כדאמרי' לקמן ע"ג ב' דמקלקל הוא.
בא"ד. וצ"ל לפי' הקונטרס גזירה שמא יחפור הגומא לטמון הביצה בתוכה. צ"ב למה זה נחשב דמתקן בעשיית הגומא הרי אינו צריך את הגומא אלא לזמן מועט כדי לחמם את הביצה, ואינו רוצה שישאר שם גומא.
בא"ד. כשתוחב הביצה בתוך העפר וסבר ר"י דטלטול מן הצד שמיה טלטול. מבואר מתוס' דגם כשדוחף את העפר ע"י הביצה מקרי טלטול מן הצד.
בא"ד. תיחוח כל כך כשמניח הביצה מידו ליפול נטמנת מעצמה בתוך העפר. צריך לבאר מ"ט אין בזה משום טלטול מוקצה, ואולי העפר תיחוח למעלה אינו מוקצה, רק מה שלמטה ממנו, או דבמה שמניחה מידו לא חשיב טלטול לגבי מוקצה אע"פ שבשאר דיני התורה הוי כוחו.
בא"ד. אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא לפי שאינה ניכרת. וכשמוציא את הביצה לכאו' אסור משום חופר גומא וא"כ יהא צריך להשאיר את הביצה עד מוצאי שבת.
בסוה"ד. דלא שייך גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן הגומא אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא לפי שאינה ניכרת. יש לעיין דלפי"ז בהא דגורר אדם מטה כסא וספסל דמחלקים דאי הוי פס"ר שיעשה חריץ אסור אפי' לר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר, מ"מ כיון דהוי פסיק רישא אסור כמבואר בפסחים (דף כ"ה ע"ב) ואינו מתיר אלא דברים שאינם כבדים דאפשר שלא יעשה חריץ, ולכאורה הא כשהמטה בתוך החריץ עדיין אינה מלאכה והמלאכה היא כשמוציא המטה מן החריץ דאז נוטל העפר ונשאר מקום הגומא ואז הא כבר ידוע אם הי' בו חריץ או לא ולמה מותר, דבשלמא אם עצם עשיית החריץ היא המלאכה נמצא דכשגורר המטה אינו ידוע אם היא תעשה חריץ ועל סמך זה מותר לגרור ואם באמת נכנס ועשה חריץ מותר להוציא המטה דהא החריץ כבר עשה וזה הי' בהיתר מחמת דלא התכוין ולא הי' פסיק רישא, אבל אם האיסור כשמוציא המטה דאז נגמר עשיית החריץ, דהא כ"ז שהמטה נעוצה בתוך החריץ אין עדיין איסור דזה לא מיקרי גומא, א"כ למה מותר במטה שאינה כבידה דהא כיון שנכנס בעומק ועשתה חריץ הא כעת מה שמוציא המטה הא עושה ודאי מלאכה, ואע"ג דהוצאת רגל המטה אינה אלא כחופר בור ואי"צ אלא לעפרה דהא אי"צ אלא להוציא המיטה להגומא דלר"ש פטור, מ"מ הא אסור ככל מלאכה שאינה צריכה לגופה.
תוד"ה אלא. אבל בישול גמור כי הכא לא טעו אינשי אטו תולדות חמה. לפרש"י דהגזירה היא שיהא סבור שזה תולדות האור לכאורה לא שייך תירוץ התוס'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |