אילת השחר/קידושין/ס/ב
תוד"ה אבל. שהרי אם תתננה לא' מן הקרובים מגורשת מספק למפרע וא"כ כיון דספיקא הוא חולצת ולא מתייבמת. לכאורה הא כיון דכדי לאסור על היבם צריכה לעשות מעשה למה אסורה להתייבם, אם תרצה תתייבם ותזהר לא לתת לקרוביו, כמו בלעבור על התנאי בקום ועשה דלא חיישינן ומותרת לינשא, כגון ע"מ שלא תשתי יין י"ב חודש דמותרת לינשא מיד ולא חיישינן שתעבור על התנאי לקלקל עצמה, כמבואר בראשונים ובשו"ע אהע"ז (סי' קמ"ג סעי' ב'), וה"נ כאן אם היא רוצה להתייבם תתייבם ולא תקלקל עצמה לתת אח"כ את המאתיים זוז לקרוביו ולגרום שתיאסר ליבמה.
ואפשר משום דבמשנה תנן לא נתנה זקוקה ליבם, ומשמע דאע"ג דאינה רוצה יכול לבוא עליה בע"כ וליבמה כדין כל יבמה, וע"ז שייך דבריהם דאיך מותר ליבמה דאולי תלך מחר ותקיים תנאה.
ומ"מ צ"ע דבשלמא בתנאי שעליו לעשות חיישינן שמא הבעל יעשה שיתבטלו ויעקרו הגירושין, כמש"כ כאן הריטב"א דחיישינן משום דלא איכפת לו אם היא עשתה עבירה כיון שהוא רוצה שתהי' אשתו שתחזור אליו, אבל כאן אם היא תלך ותקיים התנאי נמצא דגם היא נכשלה בחטא ובודאי לא תעבור. ויש לעיין אם באמת בכה"ג אסור לה לקיים התנאי, דנמצא דבזה היא עושה שאז עברה איסור באונס, או כיון דאז הי' באונס אפשר דמותר לה ליתן מאתים זוז ולגרום שעברה עבירה באונס. וכעין זה כתבנו באילה"ש גיטין דף ל"ג בנותן גט ומבטל שלא בפני השליח, דמשמע דיש בזה משום דגורם דכל בעילותיו הי' בעילת זנות אע"ג דאז בשעתו לא עשה כלל עבירה, אלא דכאן עדיף דהא אפי' אם תקיים התנאי מ"מ היא עשתה עבירה באונס ובכפיה, ושמא ע"ז אין לה לחוש כלל.
וניחוש שמא יש לו. כתב הרשב"א דהא דחיישינן משום דקודם אמר ע"מ שיש לי יש לחוש שמא מעות טמונין יש לו, ואע"ג דאמר השתא דאין לו ניחוש דלמא הדר ביה ואיערומי קא מערים, משמע דאע"ג דבידו לגרשה בעל כרחה ולמה לו לשקר ולהערים, ולמ"ד דיש כתובה לארוסה אפילו לא כתב לה, יש לומר דמערים כדי לא לשלם כתובה, אבל אי אין לארוסה כתובה למה לו להערים, י"ל דמ"מ אינו רוצה שיצא עליו שם שגירש אשתו.
יש לעיין להמרדכי המובא בב"ש סי' ל' דהיכא דהעדים הסתפקו אם הקידושין נפלו קרוב לו או קרוב לה הוי כמקדש בלי עדים, א"כ כאן שבשעת הקידושין אין העדים יודעים אם יש לו, וגם זה לא כ"כ קל לברר אם יש לו באמת או לא, למה בכלל הוי קידושין, ובכל תנאי שלהבא ע"כ לא הוי כמקדש בלי עדים, דהא העדים יודעים דאם יקוים יחולו הקידושין ואם לא לא, אבל כאן דיש ספק דאולי אין כאן שום קידושין למה לא יהא כמקדש בלי עדים.
ע"מ שיש לי מאתיים זוז וכו' הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק. כתב ברשב"א בשם הרמב"ן דאם אמר שתתקדש לו ע"מ שידבר עליה לשלטון או שילך למקום פלוני נאמן הבעל לומר שדיבר לשלטון ושהלך למקום פלוני אם היא אינה מכחישתו, והקשה דהא הוי כמוציא ועליו הראי' וכמו באומר מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע ולמה זה קידושי ודאי, וכן הביא הר"ן בשם האחרונים. ויש לעיין הא זה דבר שבערוה דהא ע"י קיום התנאי תחול הקידושין, ומ"מ לא הוי קשה לי' דאיך נאמן בלי עדים על הדבר שבערוה, וע"כ משום דכיון דכל מעשה הקידושין הוא כבר עשה אע"פ שזה תלוי בתנאי מ"מ לא צריך על קיום התנאי עדים ונאמן, א"כ למה לגבי להוציא קשיא לי' דאיך נאמין, וממ"נ אי בממון כה"ג בעי עדים למה מחמת דבר שבערוה לא קשה לי' דלא יהי' נאמן, ואי ס"ל כהראשונים דדשב"ע לא בעי עדים אלא להוציא מחזקה ג"כ צ"ע, דממ"נ דאי מקרי דמוציאה מחזקת פנויה עי"ז, א"כ לא הוצרך להוכיח מהא דמנה הלויתיך והשני אומר איני יודע, דזה דבר דתלוי בפלוגתא דאמוראי בב"מ דף צ"ז ע"ב, אלא דכיון דמוציאים אותה מחזקתה אז אין דשב"ע מועיל בלי עדים, ואי כיון דכבר ידוע שנתקדשה אז השאלה על קיום התנאי לא מוציא מחזקת פנוי', למה זה מקרי להוציא כמו במנה הלויתיך.
ובהא דאמר ע"מ שיש לו מאתיים זוז דאמרינן דביש לו אז הוי קידושי ודאי, מבואר ברש"י דהיינו כשיש עדים שיש לו, משמע דבאומר שיש לו ואין עדים הוי רק קידושי ספק, ויש לעיין אי פליג על הרמב"ן דאילו להרמב"ן מ"ש דבאומר דיברתי לשלטון והלכתי למקום פלוני נאמן כשהיא לא מכחישתו וכאן אינו נאמן רק כשיש עדים, ואע"ג דכאן יש בידו לברר ולהוכיח זה משא"כ שם, מ"מ למה לא יהי' נאמן, וגם הא ודאי כשאומר יש לו מאתיים זוז אי"צ שיהי' לו תמיד דסגי אם בשעת קידושין הי' לו, וא"כ למה לא נאמין לו דאז היה לו, ועי' בבית שמואל סוף סי' ל"ח.
תנא לא נתכונה אלא לראות משלו. משמע דמעצם הלשון הי' משמע להראות לה אפי' אינה משלו אלא דאנו מבינים מתוך הענין דהיא מתכוונת רק שיראה לה משלו, וא"כ יש לעיין אם עי"ז דהיא מתכוונת אינו גורם שיהי' לזה דין לשון על שלו אלא דאמרינן דאינה רוצה להתקדש אחרת, או דעי"ז היא עושה שיהי' לתנאו דין לשון על שלו. והנה כל ענין תנאי הא כתב הרא"ש (הובא באבנ"מ סי' קמ"ג סק"ב) דזה חידוש התורה שיכול לבטל את המעשה, לכן אע"פ דגם כשלא עשה לפי משפטי התנאים אנו מבינים דכונתו דוקא בקיום התנאי, מ"מ לא מהני רק בעשה התנאי כפי משפטי התנאי שהי' בבני גד ובני ראובן דאז נתחדש דבכוחו לבטל את המעשה, א"כ מחשבתה לבד הא אינה כלום אלא מדין תנאי, ואי מצד הלשון זה לא כלול בתנאי איך זה יועיל, וע"כ צ"ל דעי"ז דכונתו שיראה משלו אמרינן דזהו ביאור לשונו משום דתנאי שזה לטובתה הרי הוא עשוי לרצונה, וכיון שלזה מתכונת הרי זה ביאור לשונו וצ"ע בזה.
ל"צ דאע"ג דנקיט דמי בעיסקא. ברעק"א נוטה דרק עיסקא דהיא מוגבלת ואינו יכול לעשות בזה כל מה שרוצה, אבל כסף הלואה ממש מקרי יש לו, והביא שברמב"ם לא משמע כן, וכן הראוני דכתב כן בפירוש המשניות להרמב"ם, ועי' בפנ"י ובאהע"ז סוף סי' ל"ח.
מהו דתימא אמר לה מאי נפק"מ לך מינה אנא טרחנא ומייתינא. עי' ברשב"א שכתב דלפי"ז דוקא אם מה שיש לו יותר רחוק אבל אם זה אותה קורבה מקודשת כיון דאין קפידא בדבר, דרק אם לא נתקיים התנאי באופן שיש קפידא הוא דלא מקרי קיום התנאי. וצ"ע מהתוס' בכתובות (דף ב' ע"ב בד"ה דלמא) דביארו מה דאמרינן דאם התנה אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ואכלו ארי אינו גט אע"ג דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם, משום דאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה שירצה שיהי' גט. דלפי"ד הרשב"א הא כל שאין לו קפידא אינו מעכב כלל תנאי כזה, א"כ כיון דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם ועל לא באתי כזה לא איכפת לי', א"כ מה לנו מה דלא אסיק אדעתי', דהא לא צריך כלל שיתקיים תנאו כמו שאמר אם זה מידי דלא קפיד.
והנה לקמן בקידשה ע"מ שיש לו בית כור עפר ומראה לה בית כור עם נקעים שאין בהם מים, אמרינן בדף ס"א דמצי אמר אנא טרחנא וזרענא ומייתינא, וברשב"א שם מחלק מהא דסוגיין דלא מהני לומר אנא טרחנא ומייתינא, דשאני באופן דאמר בהדיא דיש לו במקום פלוני וזה מילתא דקפידא דזימנין דאזלא לאיתחזויי בי' [נראה דצ"ל לאיתהנויי בי', כדאמר בגמ' דידן] וטריח לה אבל הכא מאי איכפת לה איהו טרח וזרע ומייתי. וצ"ב מהו החילוק דהא כיון דמילתא דקפידא הוא גם בנקעים נימא דאין קיום התנאי בשדה כזאת.
והנה יש להסתפק באם זה לא במקום שאמר, כגון שזה במקום יותר רחוק דלא מהני משום דע"ז היא חושבת ומתנה דלא רוצה, או דסגי דזה לא נכלל בהסכמתה לרצות בזה שיראה לה במקום רחוק, דקיום התנאי הוא רק כשמסכימה ע"ז ועל מקום רחוק לא חשבה להסכים, אבל אי"צ שתחשוב בפירוש שאינה רוצה, אלא דכיון דכל הקידושין תלויים בהתנאי צריך שיהי' הסכמה מפורשת למה שיהי' קיום התנאי. ואם נימא כן נמצא דכיון דיכול להיות קפידא אז זה לא נכלל בקיום התנאי, והיא לא חשבה להסכים על מקום רחוק, ועל מקום קרוב תלינן דהיא מסכימה בודאי, משא"כ כשמראה לה בית כור עפר שאין סתירה מלשון התנאי, דהא זה בית כור עפר אלא דרצינו לומר שאינו קידושין מחמת קפידא, וע"ז אמרינן דאין ראי' שמקפידה, ואין לחדש קפידא כשאינו ברור, ואמרינן דמסכימה, משא"כ במקום רחוק אין ראי' שמסכימה על מה שאינו במשמעות הלשון כל שיתכן קפידא, נמצא דבכל תנאי דמהני הוא משום דמסכים על זה, ומה דמהני באומר תנאי במקום פלוני ונותן במקום אחר שאינו רחוק יותר, משום דחושבת להסכים גם על מקום אחר שודאי אין קפידא, אמנם כל זה בדבר שאסיק אדעתא, אבל באכלו ארי דלא אסיק אדעתי' כלל דאז לא חשב ע"ז להסכים, אז אפי' אם אין סתירה ללשון התנאי מ"מ לא מהני משום דצריך דוקא מפני שחושב זה בתור קיום התנאי.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |