שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קכד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קכד

סימן קכד

בענין הנ"ל לכבוד חביבי רב ידידי הגאון רבי יעקב ני' בעהמ"ס חות דעת אב"ד דק"ק ליסא

מ"ש רומעכ"ת הגאון ני' על דברי שמסרתי ביד ר' אלכסנדר מלנדאן שרציתי לומר דאשה הנשאת בלא עדים ואח"כ בא ע"א, והעיד שמת בעלה הראשון קודם שנשאת לזה, די"ל דא"נ להתירה לעמוד עם בעלה זה דל"ש דייקא כיון דכבר ניסת לו ולא תרויח אם תצא ממנו עתה דמ"מ יהיה כל החומר כיון דנשאת שלא ברשות, וע"ז כתב רומפכ"ת די"ל דבלא"ה א"נ למפרע דבעל שאמר גרשתי נאמן משום דבידו, ומ"מ א"נ למפרע ועיין בנ"י דהטעם דיכול לחפות עלי' וה"נ כן הוא, דאם נאמן הע"א למפרע א"כ לעולם יכול קרובה לחפות לומר שיודע שמת עכ"ד. לענ"ד בפשוטו יש לחלק דגבי גרשתי בקל יכול לחפות דעפ"י רוב אין באפשרות לברר ששקר בימינו, אבל לענין מיתה בקל ימצא הרבה שיעידו שראו אותו חי:

גם נ"ל אף אם אין מאמינים לו למפרע, אין ממיתין אותה בלא בירור דהיה חי אז, כיון דהאמינו אותו על להבא, והוי כברור לנו ע"י ב' עדים שמת ואין ידוע אימת מת, דיש לדון דאין ממיתין אותה בספק על כל פנים בטענת ברי שמת מכבר, וכמו בגט שבידה ואין בו זמן דאין ממיתין אותה מספק. ובאמת לכאורה יש לעיין, דתמיד יכול לחפות ולומר גרשתי אשתי בסתם, או שיאמר גרשתי כבר למ"ד פלגינן דיבורא, וכיון דנאמן לו עכ"פ על להבא אם כן היא גרושה ושוב א"א להמיתה מספק דשמא נתגרשה כבר וצ"ל כיון דהנאמנות שלו רק מכח מגו דבידו לגרשה אין דנין עליה יותר ממה דאפשר לדון במגו זה לפנינו ואין משוין ספק על העבר כמו במגרשה לפנינו דליכא ספק על העבר, דכל שאתה בא לחדש דבר עפ"י דבורו יותר מאלו מגרשה בפנינו ממילא ליכא מגו, דהא אין בידו לגרשה ולהולד ספק למפרע, א"כ כ"ז באומר גרשתי אבל בע"א שמת בעלה דמהימן מדין עדות מצד עבידי לגלויי' ודייקא וכיון דהאמינוהו חז"ל כבי תרי לכאורה הדין דאין ממיתין אותה מספק בלי בירור דהיה חי כשזינתה גם לא מצאתי כן בנ"י דהטעם דאין הבעל נאמן למפרע משום דא"כ יבא לחפות עליה, אלא דכתב הטעם דאולי אירע מעשה ורצונו לחפות במה שא"י לעשות ע"י גירושין דעתה וליכא מגו, והיינו דמדינא א"נ כיון דליכא מגו דאולי עושה מאיזה טעם להחזיקה ש למפרע אבל לא דנידון דא"נ בכדי שלא יהא יכול לחפות, ואך תוס' הקשו כן בב"ב דא"א דמה דאמר ר"י גרשתי א"נ היינו רק למפרע ופלגינן דיבוריה, א"כ פשיטא דא"נ דמוכח כן מדאר"נ דתיקנו זמן משום חפוי, הא עדיין יכולין לחפות ולומר גירשתי והניחו בקושי':

ובאמת מהכרח קושיא זו אפשר די"ל אף אם היה הדין דנאמן למפרע מאיזה טעם שיהיה לדונו כמו נאמנות ע"א באיסורין, מ"מ מועיל רק לענין איסור אבל לא לענין עונשין הן לחיוב והן לפטור, דכך היא המדה ד"ת הקדושה להאמין ע"א לענין איסורין ולא לענין עונשין וה"נ י"ל בע"א שמעיד מת בעלה מכבר נאמן על האיסור, דהיינו לענין שהותר לה לעמוד עם בעל זה שלא לאסור עליו מטעם סוטה דלגבי איסור האמינו חז"ל, אבל לא לחפות על זנות שלעבר דלענין חיובי ופטורי עונשין א"נ:

ואף דעל זנות דלהבא נאמן לפטרו, היינו אחר דנתחזקה ע"י העד לפנויה, ממילא אין עונשין עליו אבל לא על העבר, וכעין שכתב הרמב"ם (פ' ט"ז מהל' סנהדרין) ענין ע"א באיסורין דאחר שנתחזק על פי העד שזו החתיכה חלב אם בא אחד ואכל לוקה עליו וה"נ לענין פטור עונשין, אבל לא למפרע אף דנאמן לענין איסור, מ"מ לענין עונשין אינו נאמן:

ובתוס' חולין (דף צ"ו) נראה דפליגי על הרמב"ם וס"ל בנישאת עפ"י ע"א וזינתה אין מענשין עליו דלענין עונש דיינינן דאינה כנשואה להבעל הב', ודנין אותה לפנויה, הרי אף דהתירו ב"ד הביאות של הבעל, ודנין דודאי בעלה הראשון מת מ"מ לענין לענוש על מי שמזנה עמה תחת בעלה הב' דיינינן דכשנשאה היה בעלה הא' חי ולא נתפסו הקדושין, ה"נ לא רחוק לומר דלענין נאמנת למפרע דמהני לענין היתר לעמוד עם בעלה הב', אבל לא לענין חיפוי דזנות:

ועכ"פ אם נידון דהא בהא תליא, דאם נאמן למפרע ממילא א"א לענוש על הזנות, מ"מ י"ל דליכא כ"כ חשש חיפוי, כיון דעומד בקל להתברר אם מת אם לא, וכמו דצ"ל עכ"פ לס"ד דיבמות דע"א נאמן מדינא דהוא בכלל ע"א נאמן באיסורין, א"כ ממילא אין חילוק בין להבא בין למפרע, ואם בא ע"א אחר שנשאת והעיד דמת מקודם אמאי לא יהא נאמן באיסורין דהביאות של בעל זה להבעל יהיה בהיתר ע"י שבעלה הא' מת מקודם שנשאת לו, ויקשה ג"כ דיכול לחפות, א"כ כל מה דנתרץ לס"ד ה"נ י"ל לפי האמת מ"ש רומפכ"ת דא"א להאמינו למפרע דזמן מיתה לא עבידי לגלויי, אף למה שכתבנו דבקל ימצאו הרבה יודעים אם ראוהו חי מבערב, מ"מ י"ל כרו"מ דעבידי לאגלויי לא הוי ע"י עדות העדים, דמ"מ יכול להכחישם ששקר אתם, דאף דהתורה האמינה, מ"מ בכלל עבידי לאגלויי אפשר דלא מקרי גלוי לפנינו לעיני כל עד שיבא הבעל בעצמו לפנינו אמנם יש לדון כיון דהאמינוהו להבא, ממילא י"ל דנאמן למפרע, דבבאו ב' עדים שמת ולא ידעו אימת וע"א מעיד שמת מכבר י"ל דמדאורייתא נאמן דלהפוסקים ומכללם הרשב"א ביבמות דס"ל למסקנא ע"א נאמן באתחזק איסורא י"ל דהכא נאמן, דלא מקרי דבר שבערוה, כיון דעכ"פ השתא מת וליכא עוד איסור א"א אלא דאם מת עתה אסורה על הבעל הב' מדין סוטה, י"ל דלא מקרי דבר שבערוה, ואף דעיקר לימוד דבר דבר מממון כתיב גבי זינתה תחת בעלה, י"ל דדוקא לגבי בעל אבל לא לגבי בועל, כמ"ש תוס' יבמות (דף ג' ע"ב) דטומאה כתיב ביה כעריות הוא לגבי בעל, ולא לגבי בועל, ה"נ י"ל לענין אין דבר שבערוה, דליכא על הבועל רק איסור עשה וקדושין תופסין ואין הולד ממזר י"ל דאינו בכלל דבר שבערוה:

ואף להפוסקים באתחזק איסורא, אין ע"א נאמן, י"ל דדוקא אם כפי דברי העד היה האיסור עד עתה כמו בעידי גירושין ומיתה טבל והקדש דהוא מעיד דעד עתה היתה אסורה ועתה הותרה אבל הכא דאיסור אשת איש ודאי ליכא, דהרי מת לפנינו ע"י נאמנות עד אחד כבי תרי, ולגבי איסור סוטה לפי דברי העד לא היתה מעולם באיסור סוטה על זה הבעל ואף דהיתה אסורה עליו פעם אחת מטעם א"א, מ"מ אין מחזיקין מאיסור לאיסור, כיון דאיסור א"א בודאי פקע, וכמ"ש תוס' גבי בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, ואך יש כאן חזקת חי ובזה י"ל ג"כ דהא דאין ע"א נאמן נגד החזקה, היינו בלא אתרע החזקה אבל באתרע ומת לפנינו, אלא דיש חזקה דהשתא הוא דאתרע, יש לומר דעד אחד נאמן בזה, וכעין דחילקו תוס' כתובות (דף כו) לענין תרי ותרי דאף דהוי ס' דרבנן ואוקמי אחזקה, מ"מ באתרע החזקה לפנינו לא מוקמינן אחזקה, עיי"ש, ובפרט בחזקת חי דדעת הרבה אחרונים במת לפנינו ליכא חזקת חי כ"כ, כיון דעומד אלהסתלק ולמות, א"כ י"ל דע"א נאמן, ואף דבנ"ד בע"א מעיד דאחר הנשואין, י"ל דא"נ כלל לא למפרע ולא להבא כיון דליכא יקא כמ"ש במכתבי הקדום מ"מ נ"מ לדינא במה דכתבנו בב' עדים מעידים שמת ולא ידעו אימת וע"א מעיד דמת מקודם שנשאת לזה אם מותרת לעמוד תחתיו, וצ"ע לדינא:

מ"ש רומעכ"ת ני' לשטתו דא"נ למפרע דלא תקשה א"כ בע' א שמעיד שמת מכבר נימא דלא פלגינן דיבוריה וגם על להבא א"נ, היינו דהענין דל"פ דיבורי' הוא בגדר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון דעדות שמת בעלה בודאי, אם ע"א כשר וע"א גזלן מעידים שמת ל"א דבטלה כולה, מש"ה ג"כ פלגי' דיבורי' עכ"ד:

גם אנכי עמדתי ביסוד הזה זה זמן רב, באם עדים מעידים שמת וגזלן בתוכם, אם נידון בי' דין נמצא אחד מהן גזלן דבטלה כולה, והיה דעתי נוטה כמעט בהחלט דלא בטלה כולה, די"ל דמה דגזלן פסול לכל העדות, אין הטעם דגם אינך חשודים לשקר דמהיכי תיתי וכי בשביל שהוא חשוד הם יחשדו, אלא דגזה"כ הוא דפסולו נתפשט על כל העדות א"כ העדים אחרים הם לעדות זה בכלל פסולי עדות שאין חשודים לשקר כמו קרובים ונשים וא"כ בעדות אשה דכל הפסולים שאינם חשודים לשקר כשרים לעדות זה, ה"נ במה שנפסלו ע"י צירוף הגזלן כשרים לעדות אשה, ושמחתי שכוונתי לדעת מעכ"ת דנקט כן בתכלית הפשיטות:

אולם העומד לנגדי דברי הר"ן פ"ק דגיטין, בסוגיא עבד שהביא גטו וכתב בו עצמך ונכסייך קנויין לך, שכתב דגם בקרוב שהביא הגט נאמן על עצמו ולא על הנכסים, והא דל"א עדות שבטלה מקצתה, כמו בכתב נכסים לשני ב"א ונמצאו קרובים לא' אמרינן דבטלה כולה, כדאיתא בירושלמי, דאפשר דהכא דגלוי מלתא הקילו, עיי"ש, והרי כל עיקר דינא דנתן נכסיו לב' ב"א ונמצא קרובים לא' דימה הירושלמי לנמצא א' מהם קא"פ הובא בהרא"ש פ"ק דמכות, וא"כ בגט שחרור דכל הפסולים כשרין, לכאורה בנמצא א' מהם פסול דהיינו גזלן כשר, מש"ה ל"א דבטלה כולה, ופלגינן דיבוריה דלענין עצמו נאמנים ולענין הנכסים לא מהימנא וצע"ג:

מ"ש רומעכ"ת ני' על דברי שכתבתי לדון דאף ב' עדים מעידין ששמעו מע"א מכבר שמת בעלה כיון דלא נתקבל עדותו דהאחד בב"ד הוויין עד מפ"ע והדרא לספיקן אם עדותו של ע"א ועמפ"ע האמינו רק להתיר האשה, אבל לא בבאין אחר מיתתה להתיר הבנים, וכן בבאין בחיי' לאחר שנשאת הדרן לספיקן אם ע"א ועד מפ"ע מהימן כיון דל"ש דייקא, וע"ז כתב רומ"פ הגאון ני' דא"כ ב' עדים דמעידים אחר שנשאת ששמעו אז מפי ע"א שמת פלוני שא"נ להתיר הבנים למפרע ונאמנים על להבא, א"כ למ"ד דלא פלגינן דיבוריה גם על להבא לא יהיו נאמנים, גם כיון דב' נאמנים לעולם על למפרע מה"ת יהיו הבנים ממזרים, דבשלמא בע"א א"נ למפרע דזמן מיתה לא עבידי לאגלויי אבל בב' שאמרו ששמעו אז שמת מה"ת מועיל עדותן להבא ולא למפרע, עכ"ד:

לענ"ד במעידין לאחר מיתה הא ספיקא דידי כיון דהמה עד מפ"ע ואפילו במעידים מפי ב' כיון דעמפ"ע ליכא עדות בכל התורה, רק דחז"ל האמינוהו בעדות אשה, י"ל דמעידין לאחר מיתה, אינו בכלל עדות אשה, וא"נ להתיר על הבנים וגם במעידים בחיי' אחר שנשאת, שורש ספיקא דידי, כיון דהא' לא העיד בב"ד, ולא הוי כמעידים דנחקר עדותו והוי עמפ"ע א"כ במה דהאמינו חז"ל בעדות אשה עד מפ"ע היינו דבשעה שמעידין בב"ד מפי הע"א נגמר עדותו דהע"א עתה, וכאלו העיד העד כן בעצמו בב"ד, דהדין דמאמינים לו אם העיד עתה בב"ד, ומהימנינן ג"כ במה שמעידים מפיו, א"כ אם נידון דהע"א שמעיד אחר שנשאת א"נ כלל דליכא דייקא הכא נמי אין עדות זו שמעידים בשמו כלל, ובאמת גם על להבא לא מהני:

ואף אם ננקוט כדעת רומפכ"ת דבע"א מעיד אחר שנשאת פלגינן דבוריה דא"נ על למפרע ונאמן על להבא, ה"נ י"ל ג"כ בב' עדים המעידים בשמו, דאף דבב' עדים ל"ש לחלק בין למפרע ללהבא, היינו דבודאי מאמינים כל מה שאומרים, היינו. שע"א אמר כן לפניהם קודם שנשאת דמת, אבל מ"מ אנו דנין על עדות הע"א דעדותו מתקבל ונגמר עתה בשעה שמעידין בשמו, והוי כאלו הוא בעצמו מעיד עתה שמת קודם וגם ידענו שאמר כן מקודם חוץ לב"ד, מ"מ כיון דאמירתו חוץ לב"ד לא מקרי הגדה, ובמה דמתקבל בב"ד דהיינו אחר שנשאת אין מאמינים למפרע רק מכאן ולהבא, ומה בכך דאמר ידענו כן מקודם, הא אמירה זו לית בה ממשא ולא נגמר עדותו רק בשעת הגד' בב"ד עפ"י עצמו או עפ"י ב' שמעידין בשמו, והוי כמעיד עתה שמת מכבר, דפלגינן דיבורו:

מ"ש רומעכ"ת ני' לדון דע"א נאמן לאחר מיתה להתיר הבנים, דכיון דעמדה ונשאת הוי חזקה דדייקא ומגרע לחזקת א"א וממילא נאמן מדינא, דבלא אתחזק איסורא גם בדבר שבערוה עד אחד נאמן:

גם אנכי עמדתי ביסוד היתירא דע"א שמת בעלה לדונו דנאמן מדאורייתא, אבל מה אעשה, אם רבו עלי רבותינו כמעט רובם ככולם לדחוק בטעמא דנאמנות אם מכח דיש כח לחז"ל לעקור דבר מן התורה אם אפקעינהו רבנן לקדושין, והרי דלא ניחא להו לומר כן:

גם ביסוד הדבר דבלא אתחזק נאמן דהוי דבר שבערוה אינו ברור דהאמת דהכי משמע מתוס' ריש גיטין ד"ה הוי דבר שבערוה, דלמאי הוצרכו לומר דהש"ס ר"ל בדרך את"ל דבאתחזק איסורא נאמן דהוי דבר שבערוה, ולא נקטו בפשוטו דפרכינן בדרך ב' קושיות, הא' באתחזק, הב' אף אם לא אתחזק הוי דבר שבערוה, מזה נשמע לכאורה דס"ל דבלא אתחזק גם בדבר שבערוה נאמן:

ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה להפוסקים דגם לדרבנן דר' מאיר אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, אם כן איך אמרינן שם רוב בקיאין הן ואפילו לר"מ וכו', הא גם לרבנן לא מהני רוב בקיאין דנימא סמוך מיעוטא לחזקה, ולזה י"ל דלרבנן דמכח סמוך מיעוטא לחזקה ונעשה פלגא ופלגא, א"כ הוי ספק בלא חזקה דנאמן גם בדבר שבערוה אבל לר"מ דבלא החזקה חיישינן למיעוטא נשאר החזקה בתקפו ואין הע"א נאמן אולם מסוף דברי תוס' נשמע בהיפוך מדכתבו דאצטריך וספרה לה דס"ד דהוי דבר שבערוה מבואר דאלו היה דבר שבערוה לא היתה נאמנת, אף דליכא חזקת איסור:

ובדברי תוס' קשה לי, למאי הוצרכו לדחוק דהוי ס"ד דהוי דבר שבערוה, הא מקודם הקשו, דאמאי נאמנת על הספירה, הא אתחזק איסורא, ותירצו דלא מקרי אתחזק איסורא, דאינה בחזקת שתראה עוד, הרי דהסברא פשוטה היה להם דמקרי אתחזק איסורא, אלא דתירצו דמ"מ י"ל דלא מקרי אתחזק איסורי', א"כ דלמא זהו גופא הוא האיבעיא אם ע"א נאמן אפי' באתחזק, דגם זה יכולין ללמוד מן וספרה לה דמקרי אתחזק איסורא, או דיש ללמוד רק בלא אתחזק דספירה לא מקרי אתחזק, וצ"ע] וכן משמע מהר"ן שם (דף קע"ב) שכ' הו"ל דבר שבערוה ואין פחות מב' אף דלא אתחזק איסורא עכ"ל, ואולם מדברי הר"ן קדושין (דף רל"ד) משמע בהיפוך דדוקא להוציא מחזקתו א"נ] אמנם עכ"פ יועיל הסברא לפ"מ דמסיק רומפכ"ת דענין פסול דממזר לא מקרי דבר שבערוה מהני הסברא דמכח דייקא נסתלק חזקת איסור וע"א נאמן:

מ"ש רומפכ"ת דגם בלא דייקא י"ל ע"א נאמן מצד דבר שבערוה כיון דהאשה מתה ודנים רק על הבנים אין זה בגדר דבר שבערוה, עכ"ד:

לכאורה היה נראה בהיפוך, דמה בכך דהוי רק לאו וקדושין תופסין, הא בשורש הדין דאין דבר שבערוה, היינו דזינתה תחת בעלה. דהוי ג"כ רק לאו דסוטה וג"כ קדושין תופסין, ואף די"ל כיון דטומאה כתיב בי' כעריות הוי בכלל ערוה ממש וכמש"ל, מכל מקום גם ביבמה לשוק דהוי חייבי לאוין לכאורה מוכח דהוי דבר שבערוה, דאיבעי' לן ע"א ביבמה מהו וכו' והא מדינא ראוי להיות נאמן להפוסקים באתחזק ע"א נאמן, וכן לדידן דפסקינן האיבעיא לחומרא, הא לכאורה הוי ס"ם, ספק דבאתחזק אסורא נאמן דהא איבעיא דלא אפשטא, ספק דהטעם משום עבידי לאגלוי ונאמן גם ביבמה מה"ט, אע"כ דגם זה מקרי דבר שבערוה, ומצאתי דמפורש כן במרדכי פרק מצות חליצה, וזה לשונו, וגם היתר דיבמה לשוק הוי ערוה כרב ושמואל דאמרי תרווייהו בעניותינו צריכין גט וכו' [ותיבת דאמרי תרווייהו ט"ס ובא לומר דלרב אפילו בודאי אין קדושין תופסין ולשמואל על כל פנים ספק]. אמנם אדרבא מלשון המרדכי יש להסתייע לרומעכ"ת ני' דמשמע דהטעם כיון דחמור כעריות דאין קדושין תופסין, משמע היכא דקדושין תופסין לא מקרי דבר שבערוה, ומ"מ יש לדחות דכיון דהבנים ממזרים מקרי דבר שבערוה, אף דאינם ממזרים מצד איסור ביאה זו רק מצד וולדיו כמותו, מכל מקום יש לומר דהוי בכלל דבר שבערוה. גם יש מקום לומר אף אי הוי דבר שבערוה, מ"מ י"ל הא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה, היינו היכא דכבר היה ערוה אף היכא דאתרע חזקת איסור מכל מקום על כל פנים הוי ערוה בפנינו, אבל הכא דלפי דברי העד מעולם לא הוי ערוה בפנינו, דתיכף בלידת הבנים לא הוי בכלל איסור לבא בקהל אולם העומדים לנגדי דברי הר"ן והה"מ דנתנו טעם דהאם נאמנת לומר לכשר נבעלתי להתיר בנה לקהל משום דד"ת ספק ממזר מותר בקהל, משמע אלו היה דאורייתא לא היתה נאמנת הרי דעד אחד אינו נאמן בהיתר דממזר אף במקום שלא אתחזק איסורא:

ואך עדיין י"ל למ"ש במכתבי הראשון, כיון דחז"ל האמינו לע"א בצירוף דייקא במקום עיגון, ה"נ י"ל כיון דהעד אמר כן קודם שנשאת, ובפרט כפי דברי מעכ"ת הגאון ני' דהנשואין בעצמו הוי דייקא, י"ל במקום סברת דייקא ועדות ע"א כמו דהקילו משום עיגון, ה"נ במקום עיגון לפסלו לקהל, כנלענ"ד:

ידידו דו"ש עקיבא

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף