אילת השחר/קידושין/מו/א
רש"י ד"ה הואיל. הפקיר זכות שיש לו בה. בפנ"י ביאר דס"ל כהשאלתות דבחיי האב ג"כ תיקנו נישואין דרבנן וה"נ בהפקיר זכותה, ולפי"ז אכלה רק בתרומה דרבנן כמו ביתומה שנישאת דאמרינן ביבמות דף צ' דאוכלת בתרומה דרבנן. ויש בזה חידוש גדול שרש"י חידש בזה, דהנה אפילו להשאלתות דגם בחיי האב יש תקנ"ח, מ"מ הא התקנ"ח היתה דליתומה או שהלך אביה למדה"י ישיאוה, אבל באופן שלא שייך לומר שישיאו אותה, כיון דאביה הי' כאן וצריך לחדש סוג תקנה אחרת, דהיינו שהקידושין שעשתה יחולו, וכאן הא לא הי' שייך לתקן לומר שיהי' דין להשיאה דהא יש לה אב, נמצא דהתקנה צריך להיות אחרת מבכל יתומה או שהלך אביה למדה"י דכאן צריך להיות תקנה שמה שעשתה מהני, וצע"ק לחדש דג"ז נכלל בתקנת תכמים.
תוד"ה בין היא. מטעם דזכות הוא לו. עי' חזו"א (אהע"ז סי' מ"ט סק"י) שהק' על הקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ח) דחידש דענין זכין לאדם לא אמרינן להוציא דבר ממנו ע"י הסברא דזכות הוא לו לכן לא מהני מה שהמשרתת תורמת ומפרישה חלה כיון דעי"ז מוציאה זה מרשות בעה"ב, וקשה דבכל הסוגיא מבואר דמהני זכות לומר שהי' מקנה ומוציא אותה מרשותו.
ואפשר דהנה גם בלי חידוש הקצוה"ח צ"ע, דהנה זכייה דמצינו דמהני היא רק אם יש מי שעושה דבר לזכות בעד זה שזכות הוא לו, ולרוב הפוסקים פסקינן דזכיי' מטעם שליחות, והעושה הדבר הוא שליח לזכות בשבילו, וכאן הקטנה שנתקדשה הא היא לאו בר שליחות ואיך מהני מדין זכי', דסוף סוף מי עשה את הזכות שיועיל בשביל האב, ואפילו למה שחידש הרא"ש (בפ"ק סי' כ"ה) דלטובתה נעשית שליח, ג"כ אפשר דבלי שיעשנה שליח לקבל לא שייך שתזכה בתור זכין להאב. וע"כ צריך לומר דעד כאן לא בעינן איזה אדם שיעשה המעשה זכי' בעבורו, בדבר שבלי שיהי' איזה אדם באמצע לא שייך לזכות, כגון אם א' יתן לקטן לזכות עבור איש, דבלי שיהי' הקטן הזוכה הרי הוא כאילו הוא עצמו רק חושב שחבירו יזכה, דזה ודאי לא מהני, ומוכרח שיצא ממנו לרשות א', שהוא יזכה עבור האיש האחר, וע"ז צריך שיהי' בר שליחות, אבל אם הקונה עשה פעולה המספיקה לקנות וצריך רק דעת המקנה כמו כאן דעת האב, וכיון דזה זכות הרי האב בעצמו עושה ההקנאה, דהא אם הי' נמצא בשעת הקידושין והי' מסכים הוי מהני, הרי דאי"צ יותר מאשר הסכמה בשעת הקידושין, וע"ז מהני שפיר גם כשאינו נמצא כאן.
ולפי"ז ל"ק גם על הקצוה"ח, דאפשר דמה דחידש הקצוה"ח הוא היכא דלמעשה הזכיי' צריך איזה אדם שיעשה המעשה להיות נחשב כאילו המשלח עשה, וע"ז ס"ל דאין כח באדם לעשות מעשה זכייה כזאת דהוי רק ניחותא, ולא שליחות, ולגבי מה דבעי שליחות לא מהני ניחותא, אבל כאן יודה הקצוה"ח דמהני כיון דא"צ יותר רק הסכמתו, ובזה דזכות לו אנן סהדי דמסכים וא"צ שום אדם באמצע שנאמר דמה שהאיש הזה הוא עושה בשליחותו, ולפי"ז נצטרך לומר דהא דנתקשה הרא"ש לעיל בפ"ק דאיך מהני קבלת הקטנה להתקדש, והוצרך לחדש דלטובתה היא נעשית שליח, זה רק משום דהתם מהני דאפילו אם האב יאמר אח"כ דלא מסכים מ"מ מקודשת, וע"ז צריך לומר דהוי כשליח ממש לטובתה.
בא"ד. כיון דבתו מעכבת דחוב הוא לו ולא הי' מתרצה אם הי' יודע דמעכבה. והיינו דבקידשה אביה בלי לשאול אותה ואח"כ אינה רוצה, לא אמרינן דאילו הי' יודע אביה שהיא לא תרצה לא הי' מקדשה, כיון דהוא קידשה בלי לשאול אותה, משא"כ בנתקדשה ואח"כ התרצה אמרינן דזהו רק משום דחשב דהיא רוצה בהקידושין.
ומש"כ התוס' דלפירש"י א"ש טפי כיון דעיכבה לפני שנתרצה, צ"ל כמש"כ בתוס' הרא"ש דגם כאן הטעם דאם מעכבת קודם אמרינן דמסתמא לא ניחא לי' כיון שהבת אינה רוצה, ובאמת תמיד המעכב הוא האב, דגם כשהבת מעכבת היינו דתלינן דהאב מעכב, אלא דכשעיכבה קודם ששמע יש יותר לתלות דאין האב רוצה בקידושין כאלה שהיא אינה רוצה, משא"כ לומר שאינה רוצה בקידושין שאח"כ לא תרצה זהו יותר חידוש.
תוד"ה קרא בעיא. והאי מיאון דידה ודאי אינו מועיל לענין שלא תינשא לו דכיון דאביה רוצה שתהא אשתו אינה יכולה לעכב אלא מהני שמשלם קנס כאילו האב ממאן. וברשב"א הביא מש"כ הרמב"ן דמיירי דהאב הסכים בב"ד שישיאנה לו ואח"כ מיאנה הבת והוא חוזר ואינו רוצה לקבל קידושיה בעל כרחה, ומחמת מיאון דידי' כבר לא יהא מחויב קנס, כיון דאמר בב"ד דמסכים להשיאו לו, אלא מחמת מיאון דידה מחויב קנס. והנה מדהוסיף דהוא חוזר ואינו רוצה לקדשה בעל כרחה, משמע דאז מקבל קנס מחמת שמיאנה ונגרם שלא נשאת להמפתה.
וצ"ע דממ"נ אם מיאון דאב אינו מועיל כיון דכבר הסכים ומיאון דידה הוא הגורם, א"כ מאי נפק"מ אם האב אח"כ חוזר ואינו מסכים שתינשא להמפתה או לא, דחזרתו הא לא מהני שעי"ז יקבל הקנס והעיקר עיכוב דידה, ונצטרך לומר דתרי דיני איתנהו, א' עיכוב בשעת העמדה בדין, והב' שבמציאות לא נישאת לו, וצ"ע דמנ"ל דתרי דינים יש בזה.
תוד"ה אימא. אע"ג דלא תלוי בדידה להתקדש בפחות משו"פ כדאמרינן בפ"ק וכו'. נראה דאין כונתם להא דדף ח' דמסקינן דאפילו בתבואה וכלים דמקרבה הנאתו בכל זאת לא מהני לקנות בפחות משו"פ, דהא אדרבה משם קשה דשם משמע דצריך פסוק ע"ז, א"כ גם התנא שפיר צריך להשמיענו, וע"כ כונתם למה דהסיקו בדף ג' דפחות משו"פ אינו כסף, וכיון דילפינן מעפרון דצריך כסף לא מהני פחות משו"פ, לכן כתבו דמ"מ צריכותא אפשר לעשות, אלא דעדיין צ"ב דלמה באמת בעבד עברי צריך פסוק למעט פחות משו"פ דהא זה לא כסף. ואפשר לומר דהנה מצינו בכמה מקומות דיש אומדנא כ"כ חזקה דהוא רוצה להקנות לכן מהני בלי שום מעשה קנין, כהא דכתבו התוס' בבכורות דף י"ח ע"ב דגמר ומקני להכהן, וכ"כ הרשב"א בב"ק דף ק"ב ע"ב דאנן סהדי דדעתי' לאקנויי להו כלים שלקח להן אע"פ שלא הקנה להן בפירוש, ומשום דאמדינן לדעתי' אמרו נעשה כמי שהקנה, וא"כ באופן דמיקרבה הנייתה ס"ד דעי"ז יש אומדנא ודאית דגמר ומקנה עצמו, ואז לא יקנה מחמת הקנין ככסף אלא מחמת דהנאה זו גרם שיועיל בלי שיהי' בזה מעשה קנין המועיל, לכן צריך פסוק דלא נקנה, ואע"ג דלפי"ז דחוק קצת דהפסוק בא להשמיענו דאין אומדנא ודאית ולכן לא מהני תבואה וכלים לקנות העבד עברי, מ"מ אפשר לומר כן, אבל באשה אם הכסף אין בכחו לעשות קנין אז מה דגמרה ומקנה לבד ודאי לא תועיל, דהוי כי תלקח, כיון דמצדו אין מעשה קנין המספיק, ולא מיבעיא למש"כ הר"ן בנדרים דף ל' דבאשה כל הקנין צריך ליעשות רק ע"י הבעל דאם מסייעה הוי כי תלקח, אלא אפי' אם לא נימא כהר"ן הא מיהת לכו"ע אם מצד הבעל אין מעשה קנין שמספיק לקנות בו, רק ע"י דגמרה ומקנה הוי כי תלקח, לכן כתבו כיון דבפ"ק דף ג' מבואר דלפחות משו"פ אין דין כסף א"כ פשוט דלא יועיל באשה, אלא דבקל עושה צריכותא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |