אילת השחר/קידושין/מה/ב
ודלמא ארצויי ארצי' קמי'. הפנ"י דקדק מכאן דמיירי בדלא שדיך דאי שדיך הא כבר ארצי' קמי', וכן משמע מרש"י דבן דייק ונסיב, והיינו ע"כ דלא גילה דעתו דחפץ בה, וא"כ מה דאומר רבינא אפילו למ"ד שמא נתרצה האב חיישינן, היינו דאף דלא שדיך חיישינן, וזה רק ללישנא קמא לעיל מ"ד ע"ב דשמואל חייש אף בלא שידך, וע"ז פליג עולא וס"ל דבדלא שדיך לא חיישינן, וא"כ הא דאמרינן דרבינא לא ס"ל דשמואל נוכל לומר דלא ס"ל בלא שדיך לחשוש אבל בשדיך חיישינן. וא"כ יש לעיין להרי"ף ולעוד פוסקים דפסקו כרבינא דלא חיישינן אפי' בשדיך דמאי ראי' מרבינא, ונהי דמה דכתב הרי"ף דלא מהני אפילו נתרצה, היינו כמו שביארו דאם בנתרצה הוי קידושין ע"כ היו מוכרחין לחשוש בספק דאורייתא לחומרא, אבל מה ראי' דבדשדיך לא מהני, ואין לומר דהא בהא תליא דאם נתרצה מהני בדשדיך אע"פ שלא הי' מעשה קידושין, א"כ גם בדלא שדיך הי' צריך להועיל וממילא היו חוששין, דא"כ למה איכא למ"ד דחייש בדשדיך ובדלא שדיך לא חייש, וע"כ דיש לחלק, וא"כ מאי ראי' דרבינא חולק גם בדשדיך.
אמר אביי כתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. הנה מרש"י (ד"ה דלא טרח) מבואר דרק הבטיח לאשתו שיקדשנה לקרובה ולא הבטיח להחתן שהי' קרוב של אשתו, ומ"מ יש בזה משום שארית ישראל לא יעשו עולה, ומסתמא רבא לא פליג אלא דס"ל דזה לא סגי לומר דודאי לא יחזור ויתרצה לקרובו שקידשה, אבל שיש בזה משום לא יעשו עולה גם הוא מודה, הרי דאע"ג דאין היא ממש הבעל דבר בזה, מ"מ כיון שהיא רוצה הדבר, אז כשהסכים לה צריך לקיים מה שהבטיח לה, ויש בזה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב.
ויש לעיין בממון כה"ג כגון ראובן ביקש משמעון שיתן מתנה מועטת ללוי ושמעון הבטיח לראובן שיתן ללוי, אי שייך בזה משום מחוסרי אמנה דסמכה דעתו שיתן לו כמו שהבטיח לו, או דרק כאן זה מקרי דבר שנוגע מאד לאשתו שישיאנה לקרובה ושייך בזה שארית ישראל לא יעשו עולה, אבל לא בענין ממון כהנ"ל.
שם. אמר אביי כתיב שארית ישראל לא יעשו עולה. עי' בשו"ת הרא"ש (כלל ק"ב סי' י') דכתב דמחוסרי אמנה הוא רק בהבטיחו דבר שבא לעולם ודבר שיש בו ממש, שאילו הקנה לו הי' קונה בקנין גמור, לכך בדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, דאיסורו משום שארית ישראל לא יעשו עולה, אבל לדבר דלא שייך בו קנין אין בו משום מחוסרי אמנה, ולכן אם הבטיחו שיתן לו למול בנו מותר לחזור ואין בזה משום מחוסרי אמנה דאיסורו משום שארית ישראל וכו'. וצ"ע דכאן הא לא שייך קנין שיקדשנה לקרובה, ולמה יש בזה משום שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא מסתבר לומר דהרא"ש יפרש דלכן פליג רבא ויש בזה מחלוקת אביי ורבא, וצ"ע.
רש"י ד"ה בפירוש. מבואר דלא חיישינן שמא נתרצה האב וכ"ש שמא עשאו הבן שליח. והעירוני למה לא הוסיף רש"י דגם לא חיישינן שמא הבן ארצויי ארצי' קמיה דאביו. ואפשר דלכאורה למה זה כ"ש, דאם לא חיישינן שמא נתרצה כ"ש דלא חיישינן שמא עשאו שליח, וע"כ דכששומע האב ושותק יש יותר סברא לומר דאנו רואים בזה ריצוי מאשר לחוש לדבר שאין רואין שום רמז, ועל שליחות הא לא רואין שום רמז, לכן כ"ש דלא חיישינן, אמנם בשליחות אי"צ לחלות רצון כעת אלא דסגי מה שרצה בעת ששלחו, אבל בארצויי ארצי' הא מה דמהני הוא משום דבודאי כששומע ושותק יש להבין דמסכים, נמצא דנצטרך לומר דשתיקתו מוכיחה ב' דברים, א' רצון כעת וזה כבר כלול במה דאמרינן דלא חיישינן דשתיקת האב הוי רצון בשעת שמיעה, והב' דיש לומר דהי' רצון לפני זה שע"ז אין לנו שום רמז, וזה הא כבר כלול בהא דכ"ש דלא חיישינן על שליחות, דה"נ לא ניחוש על ארצויי קמיה כיון שאין לנו ע"ז שום סיבה ולכן לא צריך כבר להזכיר זה.
תוד"ה בפירוש. ואסר ה"ר מנחם מיונ"י לקיימה וכו' שמא יקדש אמרינן וכו'. הי' אפשר לומר בסברתו דכיון דחיישינן דשמא יקדש האב לא שייך שיתקנו קידושין ע"י אמה או ע"י עצמה, ואע"ג דכתב הרא"ש דאפילו לא תיקנו נישואין לקטנה מ"מ לא הוי כעומדת לזנות כיון דדרך נישואין וקידושין עומדת אצלו אין איסור, אפשר דס"ל להר' מנחם דכיון דחיישינן כל רגע שמא יקדש נמצא דאינה עומדת להיות אשתו רק עד שיקדשנה אביה, וא"כ אין זה אלא כזנות ולכן אסר לקיימה.
אלא דברא"ש הביא משם הר' מנחם דכיון דשמא יקדש חיישינן, כל שעתא באשם תלוי קאי, וזה קשה כיון דעל כל זמן שאנו דנין אנו מחזיקין שעוד לא קידש, למה יהי' זה כספק איסור אשת איש.
ואפשר דס"ל להר' מנחם דכיון דהספק הוא נמשך אין לנו להתיר כל ביאה על סמך זה, כיון דלפני הביאה אמרינן שתהי' ספק אשם תלוי ממילא שפיר נאסר גם בשעת ביאה, דהנה כגון ליתן גט בחזקת שהוא חי אנו יכולים לתת אע"פ שחיישינן שאח"כ ימות, משום דבנתינת הגט אין אנו צריכים לדון כלל על העתיד, אבל דבר הנמשך אין לנו להתיר כל ביאה ולומר עוד לא קידש, דאותו הכרעה שהכרענו לפני הביאה שיהי' ספק שמא יקדש נשאר גם בשעת ביאה, וממילא אסור לבוא מחמת הספק ההוא, דהנה תמיד בחזקה בשעה שהסתפקנו אנו מעמידים אחזקה, אבל כאן שהסתפקנו לפני הביאה ואנו חוששין שמא ימות ואח"כ לא אירע שום דבר שיוציא את הספק, לכן ס"ל דאז לא נוקי אחזקה דעוד לא נתקדשה כיון דלא נשתנה שום דבר במצבה ממילא נשאר הספק ואסורה. ומסתמא מה דכתב באשם תלוי קאי אין כונתו שבאמת יצטרך להביא אשם תלוי, אלא דכונתו דאסור מספק, והא דבמת האב מותרת, משום דאז נשתנה החשש דשמא ימות ונוכל כבר אז להעמיד אחזקה דעוד לא נתקדשה.
ויש להוסיף כיון דשמא יקדש אמרינן ואם א' ירצה לבעול, ויודע שבאמצע הביאה תהי' ערוה, ודאי דאסור כעת לבוא עליה, אע"ג דבתחילת הביאה אינה אסורה עדיין, א"כ כאן דחיישינן שמא יקדש, א"כ אולי באמצע הביאה תהי' אשת איש ותיאסר עליו, לכן ס"ל להר' מנחם מיוני דאסור, ור"ת ס"ל דכיון שגם בשעת ביאה נתירה מחמת אותה החזקה כ"ז שלא נדע דבאמת קידשה, הו"ל כל הזמן רק חשש שמא נתקדשה ולכן מותר, משא"כ בשעה אחת לפני מיתתו דעכשיו כבר אסור שמא ימות בעוד רגע. (מהדו"ק)
בא"ד. לשמא מת לא חיישינן לשמא ימות וכו' דהתם מיירי שאסר אשתו בתרומה כשהגט חל שעה אחת לפני מיתתו ואיכא למימר דמיד ימות נמצא דכל שעה אסורה לאכול בתרומה דאיכא למימר דמיד ימות. ומבארים בשם הנוב"י דע"ז לא שייך חזקה, דחזקה אומרת דלא נשתנה ממה שהי' אבל אין החזקה אומרת דלא ישתנה בעתיד.
וצע"ק דהנה מצינו חזקה בין כשנשתנה בממשות הדבר או שנשתנה הדין, כגון חזקת הגוף היינו דלא נשתנה הדבר במציאות, אבל חזקת פנוי' הוא שלא נשתנה דינה, וא"כ גם בהר"ז גיטך שעה לפני מותי נעמידנה על החזקה דעכשיו לא נשתנה דינה להיות אסורה בתרומה, וצריך לומר דגם לומר שלא נשתנה דינה אמרינן רק אם זה צריך להיות ע"י ספק שאירע איזה דבר שאוסרה, אבל לתלות שלא נשתנה דינה ע"י מעשה העתיד להיות לא נאמר דין חזקה, ולפי"ז באופן דהגט צריך לחול שעה לפני המיתה אם תזנה, כיון דאין לה דין חזקת אשת איש, אז למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה לא נוכל לחייבם מיתה [יש לעיין בגיטין דף ע"ג ע"ב].
רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה. יש לעיין להבה"ג והשאלתות דקטנה שהלך אביה למדינת הים תיקנו לה נישואין כמו ליתומה, א"כ מסתמא גם בנתקדשה לדעת אביה תיקנו נישואין כשאביה במדינת הים, ולמה לא תאכל בתרומה כיון דמה"ת בין כך אוכלת ויועיל החופה שתיקנו שתועיל מדרבנן שתהי' מותרת, ואפי' אם נימא דמ"מ החמירו לענין תרומה דאורייתא שלא תאכל ע"י נישואין דרבנן כמו ביתומה, דאינה אוכלת ע"י נישואין דרבנן רק בתרומה דרבנן, אע"ג דהתם כל הקידושין דרבנן מ"מ לא חילקו אבל למה אינו יורשה הא בנישואין דרבנן יורשה, ואפילו אם נימא דבהלך למדינת הים כשיבוא וימחה יתבטל הנישואין דרבנן כמו ע"י מיאונה, מ"מ כ"ז שלא מיחה הוי נשואה וצריך לירש אותה וממילא גם להיטמאות לה יכול אם הוא כהן, כדאמרינן ביבמות דף פ"ט ע"ב דבנישואין דרבנן ג"כ מטמאה לה, ונצטרך לחלק דתיקנו רק לענין שיהא מותר הבעל לבוא עליה ואסורה לאחר, אבל לא תיקנו דין נשואה כיתומה ממש, וצ"ע דלא מצינו חילוק בתקנתא.
ומודה רב שאם מתה אינו יורשה. הנה מה דמהני כשיתרצה ואוכלת בתרומה, כתב הרשב"א דהוי כאומר לה צאי והנשאי לדעתך כל זמן שאני לא אהי' כאן, ומתרץ בזה שיטת הרי"ף דבקידושין לא מהני אפי' נתרצה בפירוש, אבל הריטב"א הוכיח מהא דמהני נשואין באם אביה במדינת הים הרי דמהני מה דנתרצה אח"כ, ולכאורה בשעת חופה ספק שמא אם הי' יודע הי' מתרצה, אבל הא במציאות לא ידע והוי כיאוש שלא מדעת דפסקינן דלא הוי כיאוש, נמצא דדינה ודאי לא נשואה, דאף אם אליבא דאמת הי' מסכים מ"מ כל זמן שלא הסכים בפועל אין כאן נישואין, ובשלמא בנתקדשה שלא לדעת כתב הריטב"א דמיירי דנודע לו כשהכסף קידושין עדיין בעין, והוי כאומר דמסכים שתתקדש במה שנתן הכסף להבת דמקודשת מדין ערב, אבל איך תועיל החופה כיון דבשעת חופה ספק, ואין לומר מדין זכייה כיון דהוי ספק ואין לזה דין זכייה, ועדיפא מיני' ביאר הגרעק"א בב"מ דף כ"ב דהיכא דאח"כ איגלאי למפרע דהי' זכות לא מקרי זכות שיועיל מדין זכייה, וא"כ צריך להיות דודאי אין החופה חופה ואסור לה לאכול בתרומה אע"פ שזה רק איסור דרבנן.
וצ"ל דתלינן ודאי דירצה והוי זכות לו, אלא דא"כ צע"ק דהא רב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב, ולמה מודה רב דאם מתה אינו יורשה, וצריך לדחוק דאה"נ דמחמת דין דהולכין אחר הרוב יירש, אלא דלא דן כאן ממה שאומר רב בדוכתא אחריתי דהולכין אחר הרוב.
אוקי ממונא בחזקת מרי'. ומבואר דאפילו אם הבעל תפוס, וכרגיל מסתמא הדברים נמצאים ברשותו כיון שנשאת לו, וצ"ע להרמב"ם דמהני תפיסה לאחר שנולד ספק דלכאורה לפי"ז צריך להיות שייך להבעל כיון שהוא תפוס בהם.
שם. אוקי ממונא בחזקת מרי'. וכתבו התוס' דאפי' אם הבעל מוחזק לא מהני חזקתו דתפיסתו שלא כדין. ומסתמא כונתם דהוי תמיד תפיסה לאחר שנולד הספק. ובתוס' הרא"ש הביא לפרש דרוב פעמים אין האב מוחה כיון דנתקדשה לדעתו לכן אוכלת בתרומה, וכן יכול להטמאות לה אם מתה, ורק לענין ממון לא מהני דאין הולכין בממון אחר הרוב, אלא דדחה זה משום דרב הא ס"ל בריש פרק המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב.
והנה מדבריו רואים דמכח הסברא דמסתמא ניחא לי' לא יהי' לזה דין יותר מרוב, ולכאורה הא נגד הרוב יש חזקה שנשארה ארוסה ולא נשואה כמו שיש חזקת פנוי', אלא דרוב וחזקה רובא עדיף, א"כ הא נוכל לקיים סברתו זאת, ולכן לענין ממון דיש תרי חזקי חזקת ארוסה וחזקת ממון, והא כתב הריב"ש דרוב לא מהני נגד שני חזקות, והובא דבריו בשו"ת רעק"א סי' קצ"ח, לכן לא מהני רוב אפילו לרב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב, ואולי לא ס"ל כהריב"ש.
וקשה לחלק דספק מקודשת זה לא ספק אם יצתה מרשות האב אלא ספק בדינה מה היא, אבל ספק נשואה הוא ספק אם יצאת מרשות האב לרשות הבעל, וא"כ הוי כעין ספק ממון, וכה"ג אולי הריב"ש יודה דלא דוחין את הרוב תרי חזקי, דתרוייהו אותו ענין שלא לצאת מרשות הבעל, דקשה לחלק בזה.
ויש לבאר דהנה דנו האחרונים אם חזקת מרא קמא היא מדין חזקה דכל התורה דהעמד דבר על חזקתו, או דזה מדין מוחזק ככל חזקת ממון, וכאן דיורשיה, שלהם יש דין כמוחזקין נגד הבעל, הא באמת לא היו אוחזין כלום אף פעם, אלא דדינם כעין חזקת מרא קמא דעומד שאם תמות הם יירשוה, א"כ בין החזקה דנשארה ארוסה ולא יצתה מרשות אביה, ובין חזקת יורשיה על הממון, הא שניהם חזקה ככל התורה כולה, ובודאי להריב"ש לא יועיל רוב נגדם, וכל מה שהי' שייך לדון בזה הוא רק אם חזקת מרא קמא הוא מדין מוחזק, והחזקה דארוסה לא שייך לומר בזה גדר מוחזק, ובזה יש מקום לומר דחזקה דמוחזק ודין חזקה דכל התורה ע"ז לא התכוין הריב"ש לומר דרוב לא אלים מתרי חזקה כאלו.
והנה מדברי הרא"ש חזינן דכמו דלא מהני תפיסה לאחר שנולד הספק בספק השקול, ה"נ לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב לא מהני נמי תפיסה היכא שיש רוב, דהא האי דינא דאינו יורשה ביארו דמיירי אפי' אם הבעל מוחזק, ומסתמא משום דבגמ' לא נזכר חילוק משמע דמיירי בכל גווני, וגם כיון שהיא נשואה הרי סתמא דמילתא יש לה הכל בבית הבעל, והרי הוא מוחזק ומ"מ אינו יורשה, משום דרוב לא מהני בממון, הרי דגם תפיסה לא יועיל אע"פ שהרוב הוא לטובת התופס.
והנה מה שדנין כאן אם ניחא לי' לאביה ויורשה הבעל, הא משמע דמיירי דעדיין לא ידע האב אלא דדנין דהי' מסכים, משמע דאי"צ הריצוי בפועל אלא מה שיש לתלות דהי' מסכים, וצ"ע דהא ענין נישואין הוא הפקעה מרשות האב להבעל, ואיך מהני מה דהי' מסכים, הא סוף סוף לא מקנה בפועל וכיאוש שלא מדעת דמי.
נראה דחופה אינו כדבר שבערוה כיון דזה אינו משנה עצם איסורה לעלמא, ואע"פ שיהי' חיוב מיתה אחרת מבארוסה [בנערה] מ"מ זה לא מקרי דבר שבערוה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |