אילת השחר/קידושין/מא/א
מצוה בה יותר מבשלוחה. בר"ן ביאר דהיא מסייעת לו במצות פרי' ורבי' לכן גם בזה נאמר מצוה בה יותר מבשלוחה. וצע"ק למה שייך בקידושין מצוה בו יותר מבשליח מחמת מצות פרי' ורבי', דהא ודאי אם א' ירצה לקנות טלית כדי לקיים מצות ציצית, בודאי לא נאמר דמצוה שהוא בעצמו יקנה הטלית ולא ע"י שליח, כיון דאין קניית הטלית מצוה אלא גורם שיוכל לקיים מצוה, וה"נ כאן הא הקידושין עושים שיוכל לקיים מצות פרי' ורבי' והם כהכשר למצות פרי' ורבי' ולמה יש בזה משום מצוה בו יותר מבשליח. וכן צ"ע בהא דרב ספרא מחריך רישא, הא רק גורם שעי"ז יוכל לקיים עונג שבת, אלא דהתם מקרי דבזה מכבד השבת, והמעשה עצמו דמחריך רישא או דמלח שיבוטא הוי כיבוד שבת, וכמבואר ברמב"ם פרק ל' מהל' שבת, אבל בפרי' ורבי' צ"ע. ובאמת זה כלול בקושית המקנה דהא זה רק הכשר מצוה, ורק הוספנו להדגיש כי הכשר כזה ודאי אינו סברא שיצטרך בו יותר מבשלוחו.
שם. מצוה בה יותר מבשלוחה. וכתב הר"ן דהא דהוי מצוה בה יותר מבשלוחה אע"ג דאינה מצווה על פרי' ורבי', מ"מ יש לה מצוה במה דמסייעת לו לקיים מצותו. ובמקנה ביאר דעצם הקידושין הוי גם מצוה לאשה, דכמו בשחיטה והפרשת תרו"מ דהוי מצוה אע"ג דאין חיוב לשחוט או להפריש תרומות ומעשרות אלא דכשרוצה לאכול אסור לו בלי שישחוט או שיפריש תרו"מ, ה"נ אם הוא והיא רוצים להיות ביחד אסורים בלי קידושין, וגם על מצוה כזאת שאינה חיובית אמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה, כדמצינו בנדרים דף ל"ו דאיבעיא לן אם מותר לתרום משלו על של חברו דדלמא מצוה היא וניחא לי' למעבדה, הרי דגם במצוה כזאת יש ענין לעשות המצוה בעצמו [והיינו דס"ל דגם הפרשת תרו"מ אינו מצוה חיובית אלא דכשרוצה לאכול צריך להפריש תרו"מ, ולא כהט"ז יו"ד ס' א' ס"ק ז' דס"ל דאף כשאינו רוצה לאכול מצוה להפריש תרו"מ].
ואין להקשות עליו מהא דמשמע ברמב"ם (סופ"ג מהל' אישות) ובשו"ע (אהע"ז סי' ל"ד) דחיוב ברכת אירוסין על הבעל, ולדבריו הא גם היא מצווה במצוה הזאת דהא כשרוצה לינשא אסורה בלי קידושין, ולמה לא נזכר שגם היא מחויבת בברכה זאת. ויש לומר דלענין חיוב ברכה לא חייבו אלא על הבעל שעושה מעשה לקדשה, משא"כ לה דאינה עושה כלום, אבל לענין דין דמצוה בה יותר מבשלוחה שייך שפיר גם עליה אע"פ שאינה עושה פעולה בהמצוה, דהא גם להר"ן דהוא מחמת דמסייעת במצות פרי' ורבי', מ"מ בשעת הקידושין אינה עושה שום עשייה, ומ"מ אמרינן ע"ז מצוה בה יותר מבשלוחה. ועי"ש בס' המקנה דטרח לבאר למה הוצרך הר"ן לחדש דשייך בה מצוה משום דמסייעת לפרי' ורבי' [וכן בתשו' הר"ן הוכיח דיש לה מצוה בזה שמסייעה לבעל לקיים מצות פרי' ורבי' מדאמרינן דיש לה מצוה לעשות בעצמה את הקידושין, ומנא לן דאולי מחמת מצוה דאסורה לינשא בלי קידושין].
ואפשר דלא כל מה שעושה כדי שיהי' מותר לו מקרי מצוה, דהא אסור לאכול בשר מבושל בלי מליחה, ולהסברא דדם שבישלו אסור אפילו מה"ת, מ"מ לא מצינו שהמליחה מקרי מצוה שיהי' בזה דין מצוה בו יותר מבשלוחו, דרק מה שכתוב בתורה בתור מצוה אז אפילו אם אינו אלא מצוה קיומית מ"מ מקרי מצוה ושייך בו ברכה, וא"כ קידושין אפילו אם זה מצוה מפני שכתוב כי יקח איש אשה, אבל עליה לא כתיב מצוה, וא"כ אע"פ שגם היא אסורה מ"מ לא שייך לומר דמקיימת מצוה, וגם לא הי' שייך לומר מפני שמסייעה, דלסייע המצוה קיומית ס"ל להר"ן דלא אמרינן בזה מצוה בה יותר מבשליח, לכן הכריח דיש לה מצוה בסיועה למצוה חיובית שיש להבעל דבזה אמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה.
נמצא דהפרשת תרו"מ וכן שחיטה וקידושין דאע"ג דאינו מחויב לקדש אשה ולהפריש תרו"מ או לשחוט, אלא כשרוצה להיות עם אשה צריך לקדש, וכן לשחוט כשרוצה לאכול בשר, ולהפריש תרו"מ כשרוצה לאכול הפירות, מ"מ מקרי מצוה ושייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, וזה משום שהתורה ציותה עליו, אבל מה שלא נזכר בתורה אין בו מצוה, ובקידושין נזכר בתורה המצוה עליו אבל עליה אין מצוה, ומה שמסייעה למצוה שאינה חיובית לא שייך ע"ז מצוה בה יותר מבשלוחה.
ולדברי הר"ן דהטעם דאמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה משום דמסייעת למצות פרי' ורבי' דילי', יש להסתפק אם גם על השליח ששלח לקדש יש דין מצוה בו יותר מבשלוחו מחמת דהוא מסייע להמצוה, וגם על סיוע של המצוה הא ס"ל להר"ן דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, ויהי' מצוה שיקדש השליח בעצמו ולא שימנה שליח אחר במקומו, או דרק באשה שקיום המצוה תלוי בה בעיקר עשיית המצוה שייך לומר מצוה בה יותר משלוחה, משא"כ השליח דאינו אלא במקרה מסייע ולא דכל המצוה מתקיימת רק כך, ובזה לא שייך מצוה בו יותר מבשלוחו, והכי מסתבר טפי, וכן במהרי"ט נקט בפשיטות דאין בזה מצוה בו יותר מבשלוחו. אמנם לפמש"כ במהרי"ט דכל מה דכתב הר"ן דמסייעת היינו משום דגופה תסייע אח"כ בקיום המצוה דפ"ו ממש, לכן לדבריו פשוט דלא שייך כלל בשליח ענין קיום מצוה כזאת.
אמנם לקמן דף מ"ד דייקינן האיש מקדש בתו נערה בו ובשלוחו, בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא, והק' הרשב"א דאולי בא לאפוקי שלוחה דלא מהני, וכדפשטינן בדף מ"ד ע"ב דאף לרבנן דמתגרשת גם ע"י עצמה מ"מ אין הנערה עושה שליח לקבל גיטה כשיש לה אב, ותירץ דא"כ סגי לכתוב האב מקדש ע"י שלוחו, דאי לאשמעינן דמצוה בו יותר מבשלוחו כבר מרישא שמעינן. משמע דגם באב המקדש בתו ג"כ יש הדין דמצוה בו יותר מבשלוחו אע"ג דאין הוא מקיים פרי' ורבי' בגופו, ומסתמא הרשב"א לא יחלוק על הר"ן דהמצוה כאן הוא הסיוע לפרי' ורבי'. ובמהרי"ט כתב דבאב הוא מחמת דמצוה רמיא עליה דאב משום בנותיכם תנו לאנשים. ולכאורה מצוה זאת אינו משום שהוא הבעלים לענין קבלת הקידושין, דהא מצוה זאת יש גם בבוגרת וכדמבואר בכתובות דף נ"ג ב'.
והנה במקנה נקט בפשיטות דגם בשחיטה שייך הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו, וכן בהפרשת תרו"מ כדהוכיח מנדרים דף ל"ו, ולדבריו מי שיודע בעצמו לשחוט מצוה לשחוט בעצמו ולא למסור לאחר לשחוט. ואולי אפשר לומר דבמצות השחיטה אין חיוב על שום אדם מיוחד, דנהי דאחר לא יכול לשחוט בהמתו משום דהוי מזיק, אבל השחיטה כשרה בלי דעת בעלים, וכיון דאין כשרותה של השחיטה תלוי בבעלים אפשר דלא שייך כלל הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו, דאין על הבעלים יותר שייכות להמצוה מלאיש אחר, ושאני הפרשת תרומה דכל ענין המצוה אינו מתקיים בלי הבעלים, או בשליחותם דהוי כאילו הם עושים, לכן שייך בזה לומר מצוה בו יותר מבשלוחו. אלא דאם כן יש לעיין במה דטרחו האמוראים בעצמם לכבוד השבת אע"פ שאין הכנת השבת תלוי בהם דוקא, וע"כ צריך לחלק דבשחיטה דאינה מצוה חיובית אלא הכשר לאכילה, וגם אין זה הענין מוטל עליו דגם אם אחר שחט כשר, לכך לא שייך מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל ההכנה לשבת שזו מצוה חיובית שיהי' לו צרכי שבת שייך לומר ע"ז מצוה בו יותר מבשלוחו.
ובעיקר הדבר דס"ל להמקנה דבהפרשת תרו"מ ומצוות כדומה לזה יש הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו, והוכיח מזה דאין ראי' מה שהר"ן הוכיח דיש לה מצוה במה שמסייעה למצות פרי' ורבי', צ"ע דהנה בסוגיין מה משמיענו דמצוה בו יותר מבשלוחו, הא בודאי כל מה שהאדם משתדל במצוה בעשייתה יש לו יותר שכר ומאי הוצרך להשמיענו התנא זה. על כן יש לומר דסברת הר"ן דזה ודאי ידענו, אלא דאשמעינן דמצוה בו יותר מבשלוחו אינו ככל דבר דמה שמשתדל יותר יש לו יותר מצוה, אלא דזה יותר מסתם השתדלות, אבל בודאי שיש לו שכר בעד ההשתדלות זה הוי ידעינן בפשיטות, ונפק"מ נמי לת"ח שכדי לעשות ההשתדלות יותר לא יהי' מחויב בשביל זה לבטל מלימודו, משא"כ בשביל מה דמצוה בו יותר מבשלוחו דזה דרגא אחרת בהמצוה, ולגבי זה גם ת"ח צריך לטרוח בעצמו דהוי כגדר מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, אע"פ שגם ע"י שליח יקויים המצוה אבל לא סגי בזה, וא"כ אין ראי' מהגמ' דנדרים דף ל"ו ע"ב דאמרינן דאולי לא יועיל הפרשה משלו על של חבירו דמחמת דרוצה לעשות המצוה, דהתם אפשר דלא מיירי מחמת דמצוה בו יותר מבשלוחו, דאין שייך שם בתרו"מ זה הדין, דאילו הי' שייך בודאי לא הי' מקרי זכות, אלא דהתם איירינן דאולי רוצה יותר בהשתדלות וזה אינו כל כך ברור לכן זה ספק דשמא זה בכ"ז זכות.
ולפי"ז בין בשחיטה ובין בהפרשת תרו"מ ובכל המצות שאינם אלא כדי לא לעבור איסור, בכל מצות אלו אין ראי' שיש בהם ענין מיוחד של מצוה בו יותר מבשלוחו, ולכן הוכיח בתשובות הר"ן דזה ע"כ משום מצות פרי' ורבי' דגם עליה יש מצוה שמסייעה לו בפרי' ורבי'. ועיין בשיטה לא נודעה למי דכ' דעליה יש מצוה ככל אינו מצווה ועושה, וגם בזה אמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה.
רש"י ד"ה בהא איסורא נמי איכא. מבואר מדבריו דאין איסור גמור, מדסיים מצוה שיראנה שלא תתגנה עליו, וגם מדאסור רק אם אפשר שיראנה, דהיינו דעצם הדין הוא מצוה שיראנה, כדי שלא יבוא לידי איסור, ולכך אם אי אפשר אין מצוה שיראנה ואז ממילא אין איסור לקדש בלי שיראנה דהאיסור הוא מכח מצוה שיראנה. וכן משמע ברמב"ם (פ"ג מאישות הל' י"ט) דראוי שלא יקדש עד שיראנה, אבל אינו איסור גמור. ולפי"ז החילוק הוא דמצוה דבו יותר מבשלוחו אין בו כלל סרך איסור רק מצוה, משא"כ זה שצריך שיראנה כדי שלא יבוא לידי איסור, לכן הא דמצוה בו יותר מבשלוחו אינו כמו היכא דהמצוה היא כדי שלא יבוא לידי איסור, דזה מקרי דאיסורא נמי אית בי' דכלול בו קצת מאיסור דשמא תתגנה עליו, ולפי"ז ל"ק כלל מה שהקשו האחרונים דנימא בזה אין שליח לד"ע.
ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. כתב בתוס' הרא"ש דהא דאיצטריך קרא לשליחות האשה, משום דס"ד דלבעל דאינו מגרש אלא מדעתו הוא דמהני שליח, משא"כ אשה דמתגרשת בעל כרחה לא אלים מעשה דידה כולי האי שתוכל למנות שליח במקומה. ולפי"מ שנקטו האחרונים דבעצם צריך שלוחו של בעל הממון ולא נאמר שליחות לזכות דבר מאדם אחר, אלא דיש גזה"כ כדאמרינן בירושלמי (בפ"ו דגיטין הל' א' ובפ"ד דמעשר שני הלכה ד') דתמן התורה זכתה לה, יש להבין פשוט דלא ילפינן מבעל.
ובמאי דאמרינן מה לגירושין שכן ישנה בע"כ, פי' הרא"ש דכיון דנעשה בקלות ה"נ מועיל שליח. ובזה מתורץ מה שהקשה המקנה דנילף מגירושין שהאשה עושה שליח אע"פ שאינה עושה בע"כ, משום דאין הפירכא מחמת דהוא מגרש בע"כ, אלא משום דענין גירושין מהני בעל כרחה ונעשה בקלות לכן מהני שליחות בין דידי' ובין דידה.
מלמד שהשליח עושה שליח. והקשה הרשב"א דאיך שליח דידה משוי שליח והא הו"ל מילי, ותירץ הרב מברצלוני דמיירי דהיא עשתה שליח בקנין. וצ"ע דמה מהני הא מעיקר הדין קנין לא שייך על שליחות דהוי קנין דברים בעלמא, אלא דמה דעושין זה שיהא ניכר דרוצה לחזק השליחות, אבל לגבי מילי שזה דין דלא מהני שליחות [ומקושייתו משמע שזה דין דאורייתא] למה הקנין דברים יועיל לשנות את דינו.
שם. מלמד שהשליח עושה שליח. וברשב"א דייק דמשמע דגם שליח שלה עושה שליח, והק' דהא מילי לא מימסרן לשליח, ותירץ דזה רק כשהשליח עושה מדעת עצמו אבל כשנתנה לו רשות לעשות שליח יכול למנות שליח, דהא באומר אמרו שליח עושה שליח, וכן בשחלה השליח או נאנס, דסתמא דמילתא כל שחלה, דעת הבעלים שהשליח ימנה שליח.
והנה למאן דס"ל דמהני אומר אמרו, ביאר הגרעק"א בגיטין ר"פ השולח משום דהוא ממנה אותו למנות שליח ושליח א' על מילי ס"ל דאפשר לעשות, ורק כגון שליח על כתיבת הגט לא יכול למנות שליח, כיון דהוא שליח על מילי אינו יכול למסור לעוד שליח על מילי, ומאן דפוסל אומר אמרו ס"ל דגם שליח אחד אינו יכול לעשות על מילי. וא"כ צ"ע דבשלמא שליח של בעל שהוא שליח על גט דאז הוא לגמרי במקום הבעל, ויכול לעשות שליח מכח עצמו, אלא דבלי שחלה השליח מבואר בגיטין דף כ"ט דאין יכול השליח למנות אחר משום דמסתמא הבעל מקפיד, והוי כאילו מגביל אותו שלא יעשה אז, אבל אם יחלה אז השליח בכח עצמו הוא ממנה שליח, אבל האשה הא מזה שמינתה שליח לקבלה אינו יכול למנות אחר במקומו אא"כ היא ממנה אותו בשליחות מיוחדת למנות שליח, ובודאי באמירת התקבל לי גיטי לא משמע מזה מין שליחות מיוחדת כזה, ולומר דאח"כ כשחלה יש אומדנא דהיתה ממנה אותו לעשות שליח, הא לכל היותר הוי כיאוש שלא מדעת דקי"ל דלא מהני, ולמה יוכל השליח לעשות שליח. ועי' בתוס' רי"ד דכתב לא כהרשב"א ובאמת שליח של האשה אינו יכול למנות אחר במקומו דהוי מילי ולא מימסר לשליח.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |