אילת השחר/קידושין/לז/א
אלה החוקים אלו המדרשות. היינו ריבויין ומיעוטין, והמשפטים אלו הדינים. היינו לימוד דגז"ש כ"כ מהרי"ט. אבל בתוס' הרא"ש ביאר חוקים אלו המדרשות מפני שאינם כל כך מפורשים אלא נרמזים, ואינו מבואר למה בשביל זה נקרא חוק.
צא ולמד ממה שאמור בענין. והיינו דלמדין מדבר הלמד מענינו דזה א' מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וכיון דגם אם יעבור בחוץ לארץ על א' מהמצוות שהם חובת הגוף יענש במיתה או במלקות, הרי דדבר הלמד מענינו מהני גם לענוש עונש הגוף ולא כק"ו ומה מצינו. אבל צ"ע לקמן דקאמר ר"ע דעל שבת יש ק"ו שיענש בכל מקום דמה מצות קלות נוהגות בארץ ובחו"ל ק"ו שבת דחמירא, וא"כ איך יענש עונש מיתה אם יחלל שבת בחוץ לארץ, ומלבד זה צ"ע דכתוב דכל מושבותיכם משמע לי' לר' ישמעאל דוקא לאחר ירושה וישיבה, ואיך הק"ו יוציא זה, וע"כ צ"ל דס"ל דהק"ו יגלה לנו דכאן כונת מושבותיכם היינו בכל מושבות, לכן שפיר יענש עונש מיתה, כיון דהק"ו בא ללמד לנו פירוש של מושבות דכתיב בשבת דאין פירושו לאחר ירושה וישיבה אלא בכל מושבות.
אמר לו ר"ע הרי שבת שנאמר בו מושבות ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל א"ל שבת מק"ו אתיא מה מצות קלות נוהגות בין בארץ בין בחו"ל שבת חמירא לא כ"ש. ולכאורה איך הק"ו ידחה מה שכתוב מושבותיכם, דלר' ישמעאל פירושו רק לאחר ירושה וישיבה, ואפשר לומר דמושבות הא אפשר לפרש או לאחר ירושה וישיבה או בכל מקום, וכיון דיש ק"ו אמרינן ע"כ דכאן פירושו בכל מקום.
ובהכי א"ש נמי מה שהקשו לי דא"כ גם בתרו"מ דחייב מיתה על טבל נימא ק"ו ממצות קלות שנוהגות בחו"ל, דלהמבואר זה הק"ו שייך רק היכא דכתיב מושבות דע"י הק"ו אנו מפרשינן לי' כ"מ שאתם יושבים.
ובתוס' הרא"ש הקשה כיון דר' ישמעאל מודה דשבת נוהג בכל המקומות, א"כ תתבטל מה שאמר ללמדך שכ"מ דכתיב מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע, דאדיילפת מהתם נילף משבת, ותירץ דר' ישמעאל איירי רק במצות התלויות בארץ, ודומיא דנסכים דאתו מגידולי קרקע, ור"ע שהקשה משבת ס"ד דבכל מצות קאמר עי"ש. וצ"ע דאם נסכים מקרי מצות התלויות בארץ א"כ הי' צריך להיות פסול נסכים מענבי חו"ל, אבל אין זה טעם שלא תנהוג הבאת נסכים בבמה בחו"ל, וגם הא אם נסכים מקרי תלויות בארץ משום דבאים מגידולי קרקע, א"כ גם לקיחת ד' מינים דכולם גידולי קרקע לא ינהגו בחוץ הארץ.
תוד"ה ללמדך. ויליף ר' ישמעאל מקרא דלא בא הכתוב אלא להטעינן נסכים לבמת ציבור ואפילו קרבן יחיד בבמת ציבור כדמשמע לקמן אבל לא קרבן יחיד בבמת יחיד. הנה משמע דהחיוב נסכים חל בשעת הקרבת הקרבן, דאל"כ הא מצד הקרבן הא אין פטור מנסכים, דהא אם יביא אותו בבמת ציבור יצטרך נסכים א"כ גם כשהביא בבמת יחיד, דשם א"א להביא נסכים למה לא יהי' מחויב להביא על הקרבן יחיד נסכים בבמת ציבור, משמע דהחיוב חל ע"י הקרבה וכשמקריבו בבמת יחיד לא חל כלל עליו חיוב להביא נסכים.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |