אילת השחר/קידושין/יד/ב
הנרצע נקנה ברציעה. כתב בחזו"א דורצע אדוניו את אזנו במרצע זה רשות ואם אין האדון רוצה לרצוע אין כופין אותו, וצ"ל דאע"ג דאמרינן בסוטה (דף ח') וכן הוא ברמב"ם (פ"ג מעבדים הל' ט') דאין רוצעין שני עבדים כאחד דאין עושין מצות חבילות חבילות, הרי דזה אינו רשות, מ"מ אינו מצוה חיובית.
ויש להעיר קצת דהנה בקובץ שעורים הביא תשו' הרשב"א (ח"א סי' קל"ז) שאלת מכרוהו ב"ד נרצע וקי"ל דצריך לומר אהבתי את אדוני בעוד שהוא עבד אם באותה שעה בעא לזבוני נפשי' לרבו בכסף כדי להנצל מרציעה מצי עביד או לא, תשובה זו לא שמעתי אבל מסתברא דלא, דא"כ ביטלת רציעה לנמכר בב"ד, וגזה"כ היא לרצוע אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים.
והנה ע"כ מיירי דהאדון מסכים ליקח כסף כדי שלא לרוצעו, דאם אינו רוצה מה הסתפקו השואלים וכי איך יעלה על הדעת שיוכל לכוף את האדון ליקח כסף ולקנותו, וע"כ דהאדון מסכים, וא"כ מה זה שכתב הרשב"א דא"כ בטלת רציעה, דהא אין באמת אז דין רציעה, אלא משמע דכיון דנתקיים אם אמור יאמר העבד אז האדון מחויב לרצוע ויחול בו דין נרצע לכל דיניו וצ"ע [העירוני זה].
שם. הנרצע נקנה ברציעה. יש לעיין אם צריך כונת האדון ברציעתו לשם קנין, או דסגי בכונת העבד להקנות עצמו, וככל קנין דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו סגי במחשבת המקנה להקנות, או דרציעה אינה בגדר שאר קנינים ולא צריך דעת האדון לקנות ולא דעת העבד להקנות.
דהנה לכאורה כיון דרוצע כ"ז שלא נגמר השש, ואם כל הקנין הוא רק על אחרי שש, הא כהאי גוונא בשאר קנינים כלתה קנינו, וע"כ דכאן אינו בגדרי קנין אלא דזה גזרת הכתוב דכהאי גוונא אינו יוצא בשש, וגם נשתנה קצת דינו דאינו עובד את הבן אבל אינו בגדרי קנין ממש, לכן אפשר שאפילו אם בשעת רציעה אינו מסכים להקנות עצמו ג"כ יקנהו, דאם נתקיים אם אמור יאמר יוכל לרוצעו בזה חל עליו שם נרצע לכל דיניו, וכן הא דדרשינן {{ממ|[[לקמן דף ט"ו ע"א}} אזנו ולא אזנה דאין אמה עבריה נרצעת, ואיך אפשר לרצוע דהא הקנאה של קטנה הא זה לא כלום ואיך תקנה עצמה, וע"כ דלא צריך דעת להקנות כבכל קנין.
יש לעיין אם ע"י הרציעה שקורא לזה במתני' קנין הוא רק על אחרי שיגמר השש, אבל בתוך השש דהוא כבר קנוי לא שייך שיקנהו, או דדין רציעה אינו בגדרי קנין כלל וחל עליו תיכף דין נרצע.
ונפקא מינה כיון דרוצעין אותו כשנשאר עדיין שוה פרוטה האחרונה כמו שפסק הרמב"ם, ולכו"ע לפני גמר השש קצת, אז כבר חל עליו דין נרצע, ואם האדון ימות לפני גמר השוה פרוטה האחרונה ישתחרר כדין נרצע דיוצא במיתת האדון, ונראה דכן הוא דכבר חל עליו תיכף דין נרצע לכל דינו.
והנה בחזו"א הקשה על הא דצריך פסוק למעט דאין אמה העברי' נרצעת (לקמן דף ט"ו ע"א) אזנו ולא אזנה או העבד ולא אמה, ותיפוק לי' דהא אחרי שש היא שייכת לאביה, ואיך ע"י הרציעה תקנה להאדון מה שאינו שלה דהא אין גופה שלה אלא של אחרים היינו אביה, ותירץ דצ"ל דס"ד דמקרא דאף לאמתך תעשה כן אתרבי גזה"כ דיש בה דין רציעה, אע"פ שעי"ז מקנה מה שאינו שלה.
וכל קושיתו היא אם דין נרצע חל אחרי גמר שש, אבל לפמשנ"ת דבתוך שש כבר חל דין נרצע, וזה ודאי לא ענין קנין כבכל מקום כמו שיבואר לקמן ואז כבר אין דין יציאת שש, לכן בלי מיעוט הי' שייך גם בה הדין הזה.
והנה הסתפקו אם העבד נמכר לגמרי אלא דיש דין יציאה דשש או דלכתחילה קנינו על שש, ולכאורה להנתבאר דענין רציעה הוא דאז אינו יוצא, א"כ בשלמא אם מצד קנינו אינו מוגבל לכן כשנרצע נשאר בו דין עבד בלי יציאה, אבל אי קנינו אינו אלא לשש, איך ע"י הרציעה נשאר דהא לא קנהו יותר, וע"כ דהרציעה הוא קנין חדש שחידשה תורה, וא"כ יצטרך לזה גדרי קנין והקנאה, וגם יקשה קושית החזו"א דאיך ס"ד דתוכל להקנות מה שאינו שלה, וכן יקשה דבודאי גם אם יאמר בפירוש דאינו קונהו על יותר משש מ"מ יהי' בו דין רציעה, וכן אמרינן דממעטינן דמוכר עצמו אינו נרצע לרבנן, אע"ג דלרבנן הא מוכר עצמו נמכר ליתר משש, ולהריטב"א אליבא דרבנן נמכר גם בפחות משש, ובלי שקצבו כלל הוא נשאר עד היובל, א"כ הא דאיצטריך קרא דאינו נרצע מיירי בקצב לו איזה זמן, דאילו בסתם הא אינו יוצא אלא ביובל, ולגבי שלא יצא ביובל הא לא מהני רציעה, דהא גם כשירצע יצא ביובל, וע"כ דקנהו על זמן קצוב דאז הא בודאי על אח"כ אין לו קנין, ואיך ס"ד דירצע וישאר על אח"כ, וע"כ דמתחדש אז דין חדש על העבד, אלא דאפילו אם זה דין חדש מ"מ אינו בגדרי קנין כבכל מקום, אלא דנתחדש בו דינים חדשים ע"י הרציעה ולכן לא צריך כונה להקנות.
וראי' דאינו כדין קנין, דאם זה מדין קנין איך שייך שבזמן שהוא עדיין שייך להאדון וגופו קנוי יהי' בו קנין רציעה, דאם קנינו מתחיל רק אחרי שש הא כלתה קנינו, ואם מחמת שכבר כעת קנוי לו, איזה דין קנין הוא, דהא לא נתווסף לא להאדון בו שום כח יותר מאשר הי' בו, אדרבה קודם הי' מוריש אותו לבנו וכעת לא יורישהו לבנו, ומה שייך קנין כזה שבא לגרוע כחו בו, וע"כ דאינו ענין קנין ממש אלא דע"י הרציעה נשתנה דינו, וכיון שכן אינו בגדרי קנינים ולא צריך כונה לקנות או להקנות, ומ"מ נראה דבעצם הספק כיון דבלי חידוש התורה לא הי' יוצא בשש, והרי הקנין מצד עצמו הוא בלתי מוגבל אלא דהגבילתו תורה וכשנרצע אז יורד ההגבלה ועובד עד היובל דיותר מזה אין קנין כלל מדין תורה.
והנה בתוס' (ד"ה מוכר עצמו) הק' למה לי קרא דוהפדה לענין כסף הא אפשר למילף עברי' מעברי, ועברי שנמכר לישראל מעברי הנמכר לעכו"ם מגזרה שוה דשכיר שכיר, ותירצו דאין הכי נמי אלא דצריך לדרשה אחרינא לגרעון כסף, והקשה במהרש"א דהא גם בנמכר לעכו"ם כתיב גרעון כסף, דהא כתיב וחשב עם קונהו משנת המכרו לו וגו', וא"כ גם גרעון כסף הא איכא למילף מהתם, ותירץ דגרעון כסף דכתיב גבי נמכר לעכו"ם הוא רק לפי חשבון שנים עד היובל דהא אינו יוצא בשש ולהכי צריך קרא דוהפדה לענין דין גרעון כסף לגבי שש.
וצ"ב מאי נפק"מ הא כיון דיש גזירת הכתוב לחשוב לפי השנים שעדיין יש לו להיות אצל האדון, אז בודאי היכא שיוצא ביובל מחשבין עד היובל, והיכא שיוצא בשש נחשוב לפי השנים עד שש, ולמה צריך קרא מיוחד לגרעון כסף שעד שש.
והי' אפשר לומר דצריך והפדה משום דמה דאמרינן דצריך שיוכל להתקיים באמה דין גרעון כסף וכן יעוד, היינו משום דדין אמה הוא רק אם נתקיימו בו דינים שבפרשת אמה, לכן אי הוי ילפינן מנמכר לעכו"ם כיון דלא כתיב בפרשה לא הי' מעכב אי לא יוכל להתקיים גרעון והי' יכול לקנותה אפילו בפרוטה, לכן הוצרך לכתוב זה באמה דאז זה מעכב שיקנה אותה ביותר מפרוטה כדי שיוכל להתקיים גרעון כסף.
[וכעי"ז כתב הרמב"ם ובפני יהושע, אלא דהם כתבו דהוצרך לכתוב זה באמה כדי להקיש זה ליעוד, דהיינו דמפרשי דמה דבעי גרעון כסף לעיכובא הוא משום דילפינן זה מייעוד, וכן הבין במשנה למלך, וכבר העיר עליהם ברש"ש (דף ד' ע"ב) דזה אינו אלא דזה נדרש בפני עצמו, דכל מה שכתוב בפרשה של אמה צריך שיוכל להתקיים, ולדבריהם צ"ע למה פשיטא לן יותר דצריך שיוכל להתקיים דין ייעוד מדין גרעון כסף שלכן נצטרך ללמוד גרעון מייעוד].
אבל מלשון התוס' לא משמע דכונתם דבא לכתוב זה כדי שיעכב במכירה, דבפשוטו משמע דאיצטריך לאשמועינן האי חידוש בגרעון כסף וכמו שביאר המהרש"א, וא"כ צ"ב למה לא נוכל ללמוד זה מהא דיש גרעון כסף בעבד הנמכר לעכו"ם דכל אחד ינכה לפי חשבון השנים הנותרות.
ואפשר לומר דהנה בדין דמכסף מקנתו וכן בוהפדה הא כלול שני חידושים, א' דיוצא בעל כרחו דאדון ע"י נתינת הכסף, וגם דאינו צריך ליתן כל דמיו שבשעת המכירה, דבלי חידוש הזה הי' שייך שיצא בע"כ של האדון אבל רק אם יתן לו כל הכסף שקיבל במכירתו.
ולכן אמרינן דצריך לקנות אמה יותר מפרוטה, משום דצריך שיתקיים בה דין גרעון, דמקרא דוהפדה משמע דמנכה השנים שעבדה כבר, והנה גם בפרוטה הא אפשר להתקיים דין פדייה תיכף כשקנאה, דהא אי"צ שיוכל להתקיים דין גרעון כל השש שנים, דהא בודאי יהי' זמן שכבר לא תוכל לקיים גרעון ומ"מ אם יש פעם שיוכל להתקיים סגי, וא"כ הכי נמי בפרוטה הא אפשר להתקיים אם תפדה עצמה תיכף, וע"כ דאז הא לא יתקיים הדין דמסייעה והיינו דינכה השנים שעבדה, כיון דאז מחזירה הכל מה שניתן במכירתה, ועי' במנחת חינוך (מצוה מ"ד) דכתב בשינוי קצת ממש"כ.
וכיון דזה חידוש מיוחד מה שאין צריך להחזיר כל מה שקיבל במכירה, א"כ יש להסתפק אם חידוש זה הוא דינכה כל מה שמגיע בתור דין עבד לפי חשבון, או כל מה שהי' לו במציאות לעבוד בה.
והנה אפשר לומר דעד כמה ששייך להיות עבד הרי דיש עבדות כזאת, וכיון דיש עבדות ע"י רציעה עד יובל הרי דעבדות שייך עד יובל, ואפי' אם לא נימא דשש הוא יציאה ובלי זה הי' נשאר כל הזמן עבד, מ"מ כיון דע"י רציעה ישאר עד יובל הרי דדין עבדות שייך עד יובל, וא"כ אפשר לומר דנהי דנתחדש דין גרעון לפי חשבון השנים הנותרים לגבי עיקר דין עבדות, דיותר מזה אין שום אפשרות להשאר עבד ולא סגי לפי השנים שיש לו לעבוד, כיון דגם זה דמנכה לפי היובל דהיינו זמן עבדות ששייך, זה ג"כ חידוש ובלי זה הי' צריך להחזיר כל דמיו, אין לנו לחדש דגם לפי חשבון שיש לו לעבוד מה שאינו מוכרח דלא הי' נשאר יותר, ואע"ג דבאמה העברי' אין דין רציעה, יש לומר משום דאם כהאי גוונא בעבד לא יהי' גרעון לפי חשבון שש משום דשייך עבדות יותר, ולא מצינו חידוש דמנכה רק על דין עבדות דהיינו לפי חשבון יובל ולא לפי חשבון אחר, לכן גם באמה לא נתחדש אחרת.
אמנם אם נבאר דענין רציעה זה ענין של קנין שתלוי ברצון הקונה והמקנה, אפי' אם לא נפרש שזה קנין חדש לגמרי אלא שע"י הקנין נמשך העבדות, מ"מ כיון שצריך להקנין רצון לזכות ולהקנות ככל הקנינים, אז אין לומר דענין עבדות הוא עד היובל, דהא באמת הוא רק עד שש אלא דיכולים להמשיך ע"י איזה קנין, וכי בזה דיכולים ע"י קנין לקנותו לעוד זמן זה יתפרש דענין עבדות הוא עד יובל.
אבל לפי"מ שנתבאר דאינו כלל בגדר קנין התלוי שרצו שניהם, אלא דהכל הוא מדין עבדות שהתורה חידשה בו כמה פרטים, וגם מה דכשנרצע אינו יוצא ונשתנה דינו לענין מיתת האדון ג"כ כלול בדין עבד שבתחילה, דלכן גם במוכר עצמו לזמן הי' שייך רציעה שישאר עד היובל, ולכן הי' סברא דאין להחשיב גרעון אלא לפי דין עבד שבו דהוא עד היובל, וע"ז צריך קרא דוהפדה דגם לפי חשבון שש נאמר דין גרעון.
עוד יש להוכיח דאינו בגדר קנין שיצטרך כונה להקנות עצמו, דהנה בשו"ת הרשב"א [שהבאנו לעיל] שאלוהו אם יש אפשרות שהעבד ימכור עצמו להאדון כדי שלא יצטרך לרצוע וכתב דאינו יכול דא"כ בטלת דין רציעה אלא גזירת הכתוב הוא לרצוע אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והנה ודאי דכל ענין רציעה הוא רק אם ישאר עי"ז עבד, וא"כ הא יש בידו גם כעת אפשרות לומר דאינו רוצה להקנות עצמו ע"י הרציעה דאז לא ירצע, ואח"כ כשיגמר השש ימכור עצמו להאדון והאדון הא מסכים לקנותו, דהא בודאי לא ס"ד שיכריח את האדון לקנותו, וע"כ דאחרי שנתקיים אם אמור יאמר אז בהכרח יש דין רציעה אפילו אם אינו רוצה להקנות עצמו ויקנהו בזה משום דאין צריך לגדרי קנין לרציעה [ולעיל הערנו מדבריו על דברי החזו"א].
אשכחן אמה העברי' הואיל ומיקדשא בכסף מיקניא בכסף עבד עברי מנלן. הנה מהלך הגמ' צ"ב דהא אפשר לפרש דעבד עברי מנלן היינו מנ"ל דהוא חפץ הנקנה בכסף, א"כ כדמשני דכתיב מכסף מקנתו הא כבר ידעינן דהוא חפצא ששייך להיות נקנה בכסף, ומה דפריך אשכחן נמכר לעכו"ם נמכר לישראל מנלן, היינו אע"ג דהוא חפצא הנקנה בכסף מ"מ אולי רק עכו"ם קונה, א"כ כדמשני מוהפדה דחזינן דישראל קונה בכסף, הא אין אנו צריכים יותר ללמוד דמהני כסף, דהא אם אנו דנים מצד החפצא, הא עבד עברי הוא חפץ הנקנה בכסף, ואם מצד הקונה הא חזינן דישראל קונה אמה בכסף, הרי דאין חסרון מצד הקונה לקנות בכסף, א"כ מה זה דפריך דאין ללמוד מאמה משום דאמה עברי' מיקדשא בכסף, הא זה רק טעם דלכן היא חפצא הנקנית בכסף, אבל הא אין אנו צריכים להוכיח דעבד עברי הוא חפץ הנקנה בכסף, דזה הא כבר ידעינן מנמכר לעכו"ם, וע"כ דמ"מ בדרכי הלימודים יש פירכא דמה לאמה שמועיל בה קנין קידושין בכסף לכן נתרבה גם להיות נקנה לישראל בכסף משא"כ בעבד.
אבל הריטב"א פירש כונת הגמ' דאין עיקר הלימוד באמה דנקנית בכסף מוהפדה דכיון דיוצאת בכסף ה"נ נקנה בכסף, אלא דילפינן מאחרת, לכן פריך דילמא שאני אמה דילפינן מאחרת דמהני קידושי כסף משא"כ בעבד, ולפי"ז א"ש. אלא דצ"ע לעיל דף ד' דרצינו ללמוד קידושי כסף מאמה, הא אמה ילפינן מקידושין להריטב"א, אמנם ל"ק דאחרי המסקנא דילפינן שכיר שכיר אז אפשר ללמוד מנמכר לעכו"ם דנקנה בכסף, וכן יש ללמוד מוכי תשיג דילמוד עליון מתתתון, וגם מאן דדריש שכיר שכיר יכול לילף מוכי תשיג, ושפיר קאמר לעיל דנוכל לדעת דאמה נקנית בכסף אע"פ שלא ידענו עדיין קידושין דמהני בכסף, אבל כאן דאיירינן למצוא מקור שאמה נקנית בכסף ולא ידענו עדיין מהגז"ש דשכיר שכיר, וגם לא ידענו עדיין מהיקש דוכי תשיג, אז יכולנו ללמוד רק מהיקש דאחרת דנקנית בכסף.
אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בעל כרחו. הנה התוס' לעיל (ה' ע"א) ס"ל דמה שהאב מוכר בתו בעל כרחה לא מקרי בעל כרחה כיון דהוא המוכר והוא הא מוכר מדעתו, מ"מ לא דמי כאן מכמה טעמים, א' דכאן הא אם ישיג כסף לא נוכל למוכרו, נמצא דאין אנו הבעלים עליו רק כדי שנשיג את הכסף, והיינו כאילו דתשלום הקרן של הגניבה הוי הבעלים למוכרו, וכיון דאין אנו בעלים לגמרי הרי מכירה זאת נקראת בעל כרחו, וכן אם ילך תיכף וימכור עצמו לא נוכל כבר למוכרו כיון דחל מכירתו, הרי דאין אנו בעלים עליו ממש, ולכן מה שב"ד מוכרים אע"פ שאינם בעליו זה מקרי מכירה בעל כרחו.
עוד יש לחלק אם אנו דנין במה שמהני המכירה לא מקרי דמהני מכירה בע"כ, לכן התם דרצינו לומר מה להנך שכן ישנן בע"כ דהכונה דמהני בעל כרחו, ס"ל לתוס' דכיון דהתורה מסרה מכירתה או קידושיה להאב אין זה נקרא דמהני בעל כרחה, אבל אם היינו דנין על עצם הדבר מה שמסרה תורה להאב להיות בעלים הי' שייך שפיר לומר דמסרתו תורה בעל כרחה, דהא זה גופא מה שמסרתו תורה להיות בעלים עליה נגד דעתה הרי זה מקרי בעל כרחה, וכאן הא אמרינן דזה גופא דמסרתו תורה למוכרו נגד רצונו זה קולא שנוכל למוכרו, אבל אה"נ דאחרי שמסרתו תורה אז מה דמהני הקנין לא נקרא חידוש דמהני קנין בעל כרחו.
זה וזה נרצע. יש לעיין למ"ד דמוכר עצמו נרצע ואם התנה שלא ליתן לו אוכל טוב דמבואר ברא"ש סי' כ"ז דמהני, אם אחרי הרציעה ימשך ג"כ התנאי הזה, והיינו אם ננקוט כהסברא דרציעה זה המשך דינו הקודם, מ"מ מצד קנין עבד עברי הא צריך להיות כי טוב לו עמך, ומה שהתנה תנאי בעלמא אינו עושה בו דין עבד עברי אחר, וכיון שהתנאי הי' רק על קנייתו אז אחרי הרציעה צריך לקיים כי טוב לו עמך, או דלמא דכיון דהוא המשך הקנין הקודם ממילא אין לו קנין אלא בלי דין כי טוב לו עמך. וכן להני דסברי דהוא קנין חדש יש ג"כ להסתפק אם יתחייב כי טוב לו עמך, או דאפשר דגם לדידהו הקנין חדש לא יחדש בו דין עבד עברי אחר, ממה שהי' לפני הרציעה, ועיקר הספק אם התנאי עושה שהוא עבד עברי אחר או שזה תנאי שלא משנה את עיקר דינו.
תוד"ה הואיל. דישראל גופי' לא קני ע"ע בשטר אלא משום דאיתקש לאמה ואמה לאחרת וכו' ובעכו"ם לא שייך ה"ט שהרי אינו בתורת גיטין וקידושין. הנה לכאורה נהי דליתי' בתורת גיטין וקידושין והלימוד הוא מקידושין, מ"מ מה משנה לנו איך הי' אופן הלימוד, דהא כעת ידעינן דאמה נקנית בשטר וה"ה ע"ע, ולמה צריך דוקא שמי שקונה קידושין יוכל לקנות עבד בשטר, ונראה דזה משום דמצינו בתורה דחילקה בין קנינים דעכו"ם לקנינים דישראל, וכן מצינו דעבד עברי הנמכר לגוי הוא בפרשה מיוחדת ולכן צריך לעבד הנמכר לעכו"ם לימוד מיוחד, והוא כיון דאינו בתורת גו"ק א"א למילף דין קנין שטר.
בא"ד. דמסתברא דלכל א' יש קנין לעצמו וכו'. וצריך טעם מ"ש דבשאר דברים אמרינן תמיד אדרבה כיון דיש לו קנין שאין להשני יהי' בו גם קנין שיש להשני, כדלעיל ד' ע"ב לענין קניית אשה בכסף או בביאה, וכאן אמרינן דוקא דמדישראל בחדא לעכו"ם נמי בחדא, ועי' במהרי"ט.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |