אילת השחר/קידושין/יד/א
יכול יהו כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה. וברש"י ד"ה ודלמא כאשה ביאר דמה אשה כסף ושטר כי ביאה אף יבמה כסף ושטר כי ביאה דהא כתיב לאשה, והיינו דס"ד דכסף יגמור ממש כמו בביאה דתהי' נקנית בכסף להיבם אף להטמא לה, ואע"ג דכל כסף קידושין אינו גומר מ"מ ביבמה יגמור, וכן דייק בפנ"י, ובמסקנא דממעטינן כסף ושטר תקשה דעדיין מנ"ל דלא יקנה כסף ביבמה כמו כל קנין קידושין בעלמא, וכן הקשה בפנ"י, ועיין באמרי משה (סי' ה' אות ד') מה דהביא בשם הגר"ח מבריסק ז"ל ליישב דברי רש"י יבמות דף נ"ב דמשמע דלא מהני לקדש את היבמה משום דהיא אשת אח ורק כשעושה כדין התורה ע"י ביאה הוא דמהני אבל כשאינו עושה כדין מה שאמרה תורה לא תופס קידושין, והיינו כיון דאם יקנה אותה פרחה זיקת יבמין ויחול זיקת אירוסין ולא יוכל לקיים מצות יבום, ולגבי זה הרי היא אשת אח דלא יתפסו קידושין, ולפי כל הנ"ל א"כ הביאור כמש"כ בפנ"י דמה דפריך דכסף ושטר יגמור בה היינו דבזה יקויים דין מצות יבום וכשקיים מצות יבום אז הא יש גזה"כ דנעשית כאשתו. וצע"ק דנהי דבאשה מהני כסף ושטר כי ביאה היינו בתור קנין, אבל ביבמה הא צריך שיקויים המצוה ומנ"ל לחדש דיקויים מצוה בכסף ושטר שנצטרך ע"ז מיעוט, וע"כ משמע מזה דעיקר קיום המצוה הוא ע"י שקונה אותה, לכן כיון דכסף ושטר קונים באשה כמו ביאה ס"ד דבזה יהי' גם קיום מצות יבום וע"ז יש מיעוט, ואחרי דיש מיעוט דבזה לא יתקיים המצוה שוב הדרינן דבתור מעשה קנין בלי מצוה לא יועיל, דהוי כמקדש אשת אח כיון דעי"ז לא כבר להתקיים מצות יבום.
בחליצה מנלן. ופרש"י אולי זה רק מצוה בעלמא, ובמנ"ח מצוה תקצ"ט הביא מה דכתב החכ"צ דאין כופין אותו לחלוץ אם היא אינה רוצה דכל המצוה היא בשבילה, ויש לעיין דאיך אפשר לומר דאז אין מצוה דהא כמה דברים יש בחליצה דאינו מעכב, כגון רוק דכל זה רק למצוה כדנפסק בפ"ד מהל' חליצה ויבום הלכה י"ב, וכיון דניתרת גם בלי זה מה שייך מצוה, דהא כל המצוה הוא מה שנוגע להתירה, וכיון דתהי' ניתרת גם בלי זה א"כ מה שייך מצוה לכתחילה כיון דניתרת עי"ז מה איכפת לן מה דיחסר הפרט הזה, דדוחק לומר דיש דין דכשעושה להתירה צריך לעשות לכתחילה בדרך הזה, משמע דיש המצוה גם בלי שתהי' ניתרת עי"ז. ועוד צ"ע כיון דס"ד דאינו ניתרת בחליצה רק מקיים מצוה, א"כ נהי דילפינן דגם ניתרת אבל דוחק לומר דלכן נשתנה ענין המצוה דיהי' רק להתירה.
עוד יש לעיין דהנה אמרינן ביבמות דף ק"ג ע"ב דבחלצה בסנדל של עבודת כוכבים כשר החליצה, וכ' רש"י דאע"ג דאסור בהנאה מצות לאו ליהנות ניתנו. ולמה מותר הא היא נהנית שניתרת, ובשלמא אם המצוה אינה תלוי' בהיתר דידה ל"ק דהיא עושה מצוה ומה דממילא ניתרת אין זה נקרא נהנה והוי כלא אפשר ולא קמכוין בפסחים דף כ"ה ב', וכ"כ הר"ן בנדרים דף ל"ו ע"ב דאע"ג דע"י הקרבן ניתר באכילת קדשים מ"מ זה הנאה דממילא ולא אסור במודר הנאה, אבל אי כל המצוה היא להתירה, א"כ למה מותר, הא כל המצוה מצד עצמה אינה אלא לההנותה הנאה הזאת שתהי' מותרת לשוק, ואין לומר דהנאת היתר לשוק לא מקרי הנאה, דהא מתוס' גיטין דף כ' ע"ב מבואר דאסור לגרש בגט האסור בהנאה, ועיין בחלקת מחוקק סי' קכ"ד סק"א דאף הרמב"ם והטור יודו דיש בו איסור הנאה.
עוד יש לעיין לפי"ז איך מותר לה לחלוץ בסנדל של ע"ז, דהא לה אין מצוה אלא דכשהיא אומרת דרוצה לחלוץ אז יש לו מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו, א"כ בידה לא לבקש חליצה ולא יהי' מצוה, וכעין מה דאמרינן בכתובות דף מ' לענין עדל"ת כיון דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל לכן לא דחי, ויש לעיין אם גם על מצוה כעין זה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. ואע"ג דבחולין דף פ"ט מבואר דמותר לכסות בעפר עיר הנדחת משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, אע"ג דבידו לא לשחוט ולא יצטרך לכסות, לא דמי דהתם מיהא אחרי ששחט מחויב לכסות ואין תלוי בו להפטר מהמצוה, אבל כאן כשהולכת לחלוץ הא בידה לא לרצות החליצה ואז לא יהי' מצוה יתכן דלא נימא בכה"ג מצות לאו ליהנות ניתנו.
ובמנחת חינוך הנ"ל הביא ספיקת החכ"צ בהא דצריך כונת החולץ והאשה אם זה כונת קנין או כונה לקיים המצוה, והוא כתב דהכונה שמתיר אותה זו היא כונת קנין, אבל מלבד זה צריך כונת המצוה ובזה רק הוא שייך, דרק עליו המצוה כמש"כ החינוך דמצוה זו על הזכרים. וצ"ע דאיך אפשר לומר דרק עליו המצוה כיון דהיא עושה המעשה דהיא חולצת והיא יורקת וכן כמה פרטי המצוה נתקיימו רק על ידה, ואיך אפשר לומר דכדי שהוא יקיים מצותו יש דין עליה דלכתחילה היא תירוק. ולולא דבריו אפשר דכונת החינוך דרק בזכרים יש מצות חליצה, דאם היבמה תחלוץ את נעל של אחות המת לא יועיל, אבל באופן דחולצת נעל של אחי המת בודאי גם לה יש מצוה.
מה לאשת איש שכן יוצאה בגט וכו' הא נמי הא יוצאה בחליצה. הקשה הגרעק"א דנימא גט יוכיח שמתיר אשת איש שבמיתה ואינו מתיר ביבם. ואפשר דהנה כשאנו דנים אם מיתת היבם מתיר ודאי אין לנו ספק דלא שייך שזקוקה אליו להתייבם אחרי שמת, אלא דבכ"ז אנו דנים דאפשר דנשארה אסורה, א"כ אין לנו ראי' ממה דגט אינו מתיר ביבם, משום דהתם הא צריך לא רק להתיר אלא להפקיע את הזיקה וכ"ז שלא נפקע הזיקה לא שייך שתהי' מותרת, ובזה אין אנו עושים ק"ו דמה שמוריד אישות מוריד זיקת יבמין, דאפשר דדוקא אישות שייך להקנות ע"י שטר ולא זיקת יבם, דבזה אפשר דאדרבה כל שהקנין בו יותר שייך יותר להקנות ע"י מעשה קנין, כגון שטר, אבל אין ראי' דשטר יועיל להוריד ענין זיקה שזה קנין קלוש ולא נתפס בזה מעשה קנין דשטר, ורק לקמן דעושה ק"ו דמה אשה שאינה יוצאה בחליצה יוצאה בגט כ"ש יבמה שיוצאה בחליצה שתצא בגט, והיינו כמו שנבאר לקמן בס"ד דכן דרך כל הק"ו לעשות ממה שמצינו חומרה דמהני דבר א' יועיל עוד דבר אפי' שזה סוג קנין אחר, אבל ק"ו דאם מהני להוריד זיקת אישות יועיל להוריד זיקת יבמין, ק"ו כזה אין לעשות, משא"כ במיתה דאין כבר זיקה ואנו דנין רק על איסור, וע"ז יש ק"ו אם מתיר איסור מיתה כ"ש דמתיר איסור לאו דיבמה לשוק.
ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מק"ו ומה יבמה וכו'. יש לעיין הא ענין חליצה הוא ע"י שאינו רוצה להקים לאחיו שם ולכן היא קוראת מאן יבמי להקים לאחיו שם, וקריאה כזאת הא לא שייך באשת איש, ואע"ג דקריאה אינה מעכבת, מ"מ הא אלם ואלמת שאינם יכולים לקרוא חליצתן פסולה משום דכשאין ראוי לבילה בילה מעכבת, וכמו שנפסק ברמב"ם פ"ד מהל' יבום הל' י"ג, הרי דעיקר ענין החליצה מחמת שאינו רוצה ליבם, וזה הא לא שייך באשת איש ואיך שייך שתועיל חליצה, וע"כ צ"ל דמ"מ אין זה עיקר החליצה וצע"ק.
עוד יש לעיין דהנה הא ודאי דקנין שיש ביבמתו לפני שייבמה אינו כקנין שיש לאיש באשתו, מלבד מה שביבמה איסור לאו ואשת איש במיתה, אלא דודאי זיקה שיש ביבמה הא אינו כקנין שיש באשתו, א"כ איך ממה שחליצה מפקיע קנין קלוש שיש ביבמתו נוכל ללמוד שיפקיע קנין שיש באשתו.
ועוד יותר מצינו לעיל בדף ג' ע"ב דכתבו התוס' ללמוד ששפחה כנענית תצא בחליצה, וגם עושין מזה יוכיח, ולכאורה הא מנ"ל שחליצה מפקיע קנינים, דמצינו רק דמתיר איסור אבל מנ"ל שמפקיע קנינים, משמע דאין לנו לחלק את מה הוא מפקיע ומתיר וכמו שמוציא את זאת זה מוציא גם זאת מק"ו, והטעם צ"ע.
וכל היכא דאיכא עיכובא לא דרשי ק"ו והא יוהכ"פ וכו'. צ"ע נהי דמוכח דדרשינן ק"ו מהתם, היא גופא קשיא מאי טעמא נוכל לדרוש ק"ו כיון דאיכא עיכובא, ובמהר"ם ביאר דהק"ו יועיל שנדרוש העיכוב לדברים אחרים, ועדיין צ"ע להמבואר בתוס' ד"ה אמר דככה משמע עיכובא רק ליציאה בידי אדם, ואם נדרוש ק"ו הא בטל כל המשמעות של ככה, ודוחק לומר דעיכובא היינו דרק כן המצוה לעשות אבל אין ראי' דבדיעבד לא חל, עוד צ"ע דמאי פריך מגורל, דאפשר דרק בקדשים דבעינן שנה הכתוב לעכב לכן לא סגי במה שיש פסוק א' לעכב דאז מפרשינן שכן צריך לעשות, אבל לא שלא יועיל דיעבד, לכן צריך עוד קרא דועשהו כדי שיהי' שנה הכתוב לעכב כדכתב רש"י, אבל בחליצה כיון דכתיב עיכובא ל"צ שישנה הכתוב לעכב לכן לא מהני גט. ועיין ביומא ל"ט ב' פלוגתא אי הגרלה הוי עבודה, ואי זה עבודה ודאי קשה מאי מדמה להתם, ואפי' אם זה לא עבודה ג"כ צ"ע, דהא מ"מ זה דבר שנוגע לקדשים.
תוד"ה ותהא יבמה. וכי תימא דלא פרכינן מהכנסה להוצאה הא לעיל פרכינן מה לשטר שכן מוציא ומשו"ה דין הוא שמכניס וכמו"כ נאמר עתה להיפך דכיון שמכניס דין הוא שמוציא. לכאורה יש לחלק דכשעושין לימוד משטר יש לפרוך דכיון דיש להשטר כח שמוציא ה"ה שיכניס, אבל כשדנין ללמוד שיבמה תצא מק"ו מאשה, אין לפרוך מחמת דאשה נקנית בשטר, דהא מ"מ הגט מוציא אפי' קידושין שנתקדשה בכסף או ביאה ונילף מזה דגם ביבמה כן, ושו"ר שזהו כונת התוס' רא"ש בתירוץ קושית התוס' הזאת.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |