אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/יד

יום ראשון י' אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף יד

מה בין 'עבד' ל'שכיר'?

דין מוכר עצמו ביציאת שש

כתיב (שמות כא ב): "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם". ועוד נאמר (דברים טוב יב): "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך".

ובמשנה במסכת קידושין (יד:) נמנית יציאת שש - יציאת שנים - בכלל הקניינים בהם עבד עברי קונה את עצמו: עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף.

ובברייתא המובאת בגמרא אמרו: המוכר עצמו, נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש... רבי אליעזר אומר, זה וזה אינו נמכר אלא לשש וכו', והגמרא מבארת את מחלוקתם בדרשות הכתובים.

מחלוקת רש"י והריטב"א אם מוכר עצמו בסתמא יוצא בשש או ביובל

ואת דינו של המוכר עצמו הנמכר לשש ויתר על שש, מפרש רש"י: ויתר על שש אם התנה לימכר לעשר שנים, ע"כ. ומבואר מדברי רש"י שאף מוכר עצמו אם לא התנה להימכר ליותר משש, הרי הוא נמכר לשש שנים, ורק באופן שהתנה להדיא להימכר ליותר משש שנים אז חלה עבדותו כפי שקבע בתחילה. והמשנה למלך (עבדים פ"ב ה"ג) הוסיף לבאר את הדקדוק מדברי רש"י, שהרי הברייתא עוסקת הן באופן ש'נמכר לשש' והן באופן שנמכר 'יתר על שש', ואילו רש"י קבע את דבריו 'אם התנה' דוקא באופן של 'יתר על שש', ש'התנה לימכר לעשר שנים', ומדוע לא פירש את תחילת הברייתא ש'נמכר לשש' 'אם התנה לימכר לשש שנים', אין זאת אלא שרש"י מפרש את תחילת הברייתא בסתמא - שאם נמכר בסתמא הרי מכירת מוכר עצמו כמכירת מכרוהו בית דין לשש שנים, ורק שמוסיפה הברייתא שבמוכר עצמו תיתכן גם מכירה ל'יתר על שש', באופן שהתנה לימכר ליותר משש.

והריטב"א הקשה על רש"י מנין לו שלמאן דאמר שיש חילוק בין מוכר עצמו למכרוהו בית דין, אזי גם מוכר עצמו אם אינו מתנה - נמכר לשש, שמא כל דין שש שנים לא נאמר אלא במכרוהו בית דין ואילו מוכר עצמו אין בו כלל יציאה זו, והכל כפי מה שיתנו ביניהם. ואכן הריטב"א מפרש את כוונת הגמרא 'נמכר לשש ויתר על שש' באופן אחר מפירוש רש"י, וזה לשונו: עיקר הפירוש בזה שנמכר בפירוש בין לשש בין ליותר על שש כפי מה שיתנו ביניהם והוא הדין לפחות משש, דהא לא אשכחן ליה דרשא דקרא שיהא סתמו לשש, דקרא 'ונמכר לך' כתיב, ולא יהיב ביה שיעורא כלל. אלא ודאי דהכי פירושא כדפרישנא, שנמכר ברצונו בין לשש או פחות או יתר עד היובל, ושלא כדברי רש"י ז"ל שפירש שסתמו לשש, ע"כ.

ובמשנה למלך (שם) הוסיף בביאור דברי הריטב"א, שבשונה מדעת רש"י שמכירה 'יתר על שש' אינה אלא 'אם התנה לימכר לעשר שנים', הרי שלדעת הריטב"א סתם מכירה תהיה ל'יתר על שש', שכן מאחר ולא נתחדש בדין מוכר עצמו יציאה של שש, הרי שאם נמכר סתם - דינו לעבוד עד היובל. ורק שהכל כפי שהתנו, ואם התנו על שש שנים, או יותר או פחות, הכל כפי שהתנו.

מחלוקת הריטב"א והמהרי"ט אם מוכר עצמו יכול להימכר לפחות משש שנים

והנה בתוך דבריו הוסיף הריטב"א שמאחר והכל לפי מה שהתנו ביניהם לכן "הוא הדין לפחות משש". דהיינו, שאף שבגמרא מובא רק נמכר לשש ויתר על שש, כוונת הגמרא שאין בו דין יציאה של שש אלא עבדותו נמשכת אף מעבר לשש שנים אם לא התנו ביניהם, שכן בסתמא עבודתו היא עד היובל. אבל אין הכי נמי שהכל תלוי במה שהתנו ביניהם, ויכולים להתנות שיהיה עבדו לשלש שנים וכיוצא בזה. [ובדעת רש"י יש שדקדקו (יעויין לקמן בדברי הגר"א קוטלר) שאינו יכול להתנות פחות משש, וכוונת רש"י שבסתמא הוא שש, רק שאם התנה יכול להוסיף יתר על שש דוקא].

ובחידושי מהרי"ט (מהדו"ב קידושין שם) תמה על דברי הריטב"א שיכול למכור עצמו לפחות משש שנים, וזה לשון תמיהתו: ותימא הוא בעיני, אי פחות משש - 'שכיר' ממש מיקרי, כדכתיב בישעיהו (טז יד) "בעוד שלש שנים כשני שכיר".

ובגמרא (יז.) מובא שעבד שמתוך שש שנות עבדותו "חלה שלש ועבד שלש - אינו חייב להשלים". והתוספות (ד"ה חלה) הביאו שיש שרצו ללמוד מכאן שאותם שכירים, מלמדי תינוקות, אם חלו חצי זמנם, כמו כן לא יהיו משלימים את זמנם, כמו עבד עברי, ויטלו את כל השכירות כיון שהיו אנוסים. והתוספות מחלקים בין הדברים, ובסוף דבריהם כתבו: ועוד נראה לחלק בין מלמד לעבד עברי, דעבד היכא דחלה ג' ועבד ג', היינו טעמא דאינו חייב להשלים, משום דכתיב בספר ישעיה 'מקצה שלש שנים כשני שכיר', אם כן מצינו דשנים דשכיר הן שלש שנים, והיינו דכתיב 'כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים' [- היינו שש שנות עבדות העבד הם 'משנה' לשנות השכיר שאינו עובד אלא שלש שנים]. והילכך, היכא דעבד שלש, דהיינו שני שכיר, אמר דאינו חייב להשלים, ויטול שכרו, כיון דעבדו ג' שנים דהיינו שני שכיר, עכ"ד. והביא המהרי"ט את דברי התוספות כראיה לדבריו שאי אפשר שיהיה עבד בפחות משש שנים, שהרי אינו עבד כי אם 'שכיר'. ואף דינו שונה מעבד, שכן דין פועל שאם רוצה לחזור בו יכול לחזור ואפילו בחצי היום, ואם כן מה שייך לקרותו 'עבד'.

עוד סמך לדבריו הביא המהרי"ט מדברי הרא"ש (קידושין פ"א סימן כז) שם כתב על דברי הגמרא (כב.) "כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו", שהוא דוקא בעבד עברי האמור בפסוק שיוצא בשש, אבל שכיר שנה, שכיר חדש, שכיר שבת, שכיר יום, לא אמרינן הכי. וכמבואר בגמרא בבבא מציעא (פג.) שחובת מזונות הפועלים היא כפי מנהג המקום, ואם כן אינו כדין עבד שנאמר בו 'עמך'.

והנה הפסוק "כשכיר כתושב יהיה עמך" שממנו למדו חז"ל דין זה - עמך במאכל עמך במשתה, נאמר ב'מוכר עצמו', ואעפ"כ נוקט הרא"ש בדבריו שדין זה הוא "דוקא בעבד עברי הנמכר לשש, אבל שכיר שנה, שכיר חדש... לא אמרינן הכי" - הרי לנו משמעות ברורה שמוכר עצמו אף שנמכר יותר משש שנים מכל מקום אי אפשר לקנותו לפחות משש שנים, ובכך הוא קרוי 'עבד', ועליו נצטוונו שיהיה 'עמך' במאכל 'עמך' במשתה, ואילו היה נמכר אף פחות משש שנים אם כן מה בינו ובין שכיר.

קביעת שם שכיר ועבד בשיעור זמן המלאכה או בהגדרת הקנין כקנין מעשה ידים או קנין גוף

מבואר במהרי"ט שתלה את שם 'עבד' ושם 'שכיר' בשיעור זמן שיעבודו למלאכת האדון או בעל הבית, שאם הוא לשש שנים הרי הוא עבד, ואם הוא לשלש שנים הרי הוא שכיר. והמשנה למלך שם תמה על דברי המהרי"ט: ותמהני איך תלה עבדותו של זה מפני שהוא לשש שנים, דאטו מי שנשכר לשש שנים יהיה לו דין עבד שאינו חוזר בחצי זמנו, ויהיה מוזהר להשוותו עמו במאכל ובמשתנה, ויהיה עובר זה השכיר באיסור ד'לי בני ישראל עבדים'. ובהמשך דבריו העלה שעלה נוספת לפי דברי המהרי"ט, והיא שמי שגנב שנה קודם היובל לא יהיה נמכר, שהרי 'ונמכר בגנבתו' אמר רחמנא, ואילו זה אפילו אם ימכר כיון שיצא אחר שנה לכשיגיע היובל נמצא שאינו 'נמכר' אלא רק 'נשכר'.

אלא בודאי החילוק שבין עבד לשכיר כלל אינו תלוי בזמן העבדות או השכירות כי אם במהותה: על כרחך טעמא הוא משום דשאני עבד דגופו קא מקני, ומשום הכי אינו יכול לחזור בו, וצריך שטר שחרור, ועובר על 'כי לי בני ישראל עבדים'. אבל שכיר אינו נקנה אלא למעשה ידיו, ומשום הכי אינו נכלל בדיני עבד עברי.

ומאחר והחילוק בין עבד לשכיר הוא במהות השיעבוד למלאכה אם הוא נקנה רק למעשה ידים או שגופו קנוי, ממילא אין עוד טעם לחלק בשיעור זמן העבדות או השכירות, ולכן מסיק המשנה למלך: העבד אף שיהא נמכר לפחות משש, דין עבד יש לו, שהרי הקנה גופו, אבל שכיר אף שנשכר ליותר משש, אין לו דין עבד.

דעת הר"ם שיש להיזהר מלהשכיר עצמו ליותר משלש שנים שעובר על 'כי לי בני ישראל עבדים'

ובגמרא במסכת בבא מציעא (י.) מביאה הגמרא בטעם הדבר שפועל יכול לחזור בו בחצי היום: טעמא אחרינא הוא, דכתיב (ויקרא כה נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים.

ובמרדכי (ב"מ סימן תס) הביא תשובת מהר"ם שהקשה: תימה, אם כן כשם שאסור לימכר בעבד עברי כך יהא אסור להשכיר עצמו, מדקרי הכא פועל 'עבד'. ויישב, דפועל לא מיקרי 'עבד' אלא 'שכיר'. ומה שהגמרא למדה דינו מ'ולא עבדים לעבדים' הוא בכל שכן לענין קולא, שאם מקלים לגבי עבד אף שגופו קנוי, לגבי פועל לא כל שכן שיש להקל.

ועכ"פ מכח זה מסיק הר"ם: ונראה לי דמהאי טעמא יש ליזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכות מלהשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית להיות בקבע עמו ולהיות סמוך על שולחנו בלי הפסק יותר משלש שנים. דכל טפי משלש שנים נפקא ליה מתורת שכיר. ועבד גמור לא הוי לכל הלכותיו, מכל מקום כיון דנפקא ליה מתורת שכיר קא עבר על 'כי לי בני ישראל עבדים'. וקצת ראיה מביא הר"ם לדין זה ממה שמצאנו בגמרא בשבת (קכז:) 'מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון והשכיר עצמו אצל בעל הבית שלש שנים' [- שהוא המעשה הנודע בענין 'לדון לכף זכות'], ומכך שנקטה הגמרא שהשכיר עצמו ל'שלש שנים' דוקא, משמע שיותר מכך אסור להשכיר עצמו.

והנה מדברי הר"ם שהביא המרדכי משמע קצת כדברי המהרי"ט שאכן החילוק בין שכיר לעבד הוא במנין השנים, אך מאידך הרי הר"ם עצמו כותב ש"עבד גמור לא הוי לכל הלכותיו". ואכן המשנה למלך נזקק בדבריו לדברי המרדכי, והוא כותב שאף לסברת הר"ם המובאת בהגהות מרדכי, שאין להשכיר עצמו ליותר מג' שנים, "לאו משום דמיקרי עבד ביותר משלש שנים, וכמו שכתב בפירוש, אלא משום דנפקא ליה מתורת שכיר משום הכי כתב דיש להזהר", עכ"ד. אך עדיין לא מבואר כל צרכו מדוע יש להיזהר מלהשכיר עצמו ליותר מג' שנים, הלא סוף סוף מהות שכירותו אינה אלא קנין למעשה ידים, ומה שייכות יש בינה ובין 'עבדות' שהיא קנין בגופו, וצ"ע.

דעת הגר"א קוטלר שהמחלוקות בין רש"י והריטב"א תלויות זו בזו ודקדוק הגרש"ר מדברי המאירי לא כן

ובאבן האזל (עבדים פ"ב ה"ז) כתב בשם חתנו רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שמחלוקת הריטב"א ורש"י אם יכול לימכר פחות משש [שרש"י לא הזכיר אלא שבסתמא הוא בשש ואם התנה יכול להתנות יותר על שש ומשמע שפחות משש אינו יכול להתנות, והריטב"א כתב להדיא שיכול להתנות אף פחות משש], תלויה ועומדת במחלוקת רש"י והריטב"א אם במוכר עצמו סתם עבדות היא לשש או שהכל לפי מה שהתנו ביניהם. שכן לדעת הריטב"א שאין כלל דין שש שנים במוכר עצמו, אם כן כשם שיכול להתנות יותר משש כך יכול להתנות פחות משש. ואילו לדעת רש"י שסתמא שש שנים, ורק נתמעט 'מוכר עצמו' מיציאת שש לענין שיכול למכור עצמו אף ליותר משש, אבל מכל מקום אינו יכול למכור את עצמו לפחות משש, שהרי עבדותו היא בשש שנים.

אמנם רבי שמואל רוזובסקי (שיעורים אות קנא) דקדק מדברי המאירי שאינו סובר כתלייה זו, שכן מחד נראה מדבריו שהוא סובר שמוכר עצמו אינו נמכר פחות משש, שאף הוא לא הזכיר אלא נמכר ליתר על שש. ומאידך הביא מחלוקת זו אם מוכר עצמו יוצא בסתמא בשש. ומשמע שאפילו אם ננקוט לגבי סתמא כדעת הריטב"א שבסתמא אינו יוצא בשש, מכל מקום עדיין לא יוכל מוכר עצמו לימכר לפחות משש.

וביאר שדעת המאירי כדעת המהרי"ט שמכירה פחות משש אין לה כלל שם עבדות, ואף אם במוכר עצמו לא נתחדשה יציאת שש, הרי סוף סוף גדר הדבר שיכולים לקבוע את שנות העבדות שלו כמה יהיו, אך באופן שימכר לפחות משש שנים הרי באופן זה אינו נקרא כלל 'עבדות'.