אילת השחר/נדרים/כד/א

אילת השחר נדרים כד א

דף כ"ד ע"א

הרי זה יכול להתיר את נדרו שלא עפ"י חכם. הי' אפשר לפרש דלכן הוי כנתקיים עיקר רצונו ולא משום דהוי כפתח [וכן משמע קצת בר"ן], אבל הרא"ש כתב דאע"ג דכל פתח עוקר הנדר מעיקרו ואעפ"כ צריך שאלה לחכם, האי פתחא מוכח טפי, ועי' מהרי"ט סי' י"ט [ויש לעיין אם הוי כטעות, או דהוי כבכל דבר שיש אומדנא דמוכח דהוי כהתנה דבכה"ג אינו נודר].

וצ"ע לפי"מ דמתרצינן דכאן אין זה נדרי זירוזין מחמת דלאו כלבא אנא, הרי דרוצה שיהנה דוקא ממנו ולא משום דרוצה לכבד את חבירו, א"כ אפי' אם יטעון השני זהו כבודי, מ"מ איך אפשר לומר דהאי פיתחא מוכחא טפי מכל פתח, הא אדרבא בסתמא כונתו שיהנה דוקא ממנו דלאו כלבא הוא.

וכן צ"ע מה שהביא הר"ן דמחלוקת ר"מ ורבנן בסתמא, דלרבנן סתמא הוי כאילו זה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך, דהא רוצה שיהנה דוקא ממנו משום דלאו כלבא אנא, ואפשר דכיון דיש צד רחוק דלאו כלבא אנא לכן לא הוי נדרי זירוזין, אבל יותר המשמעות משום כבודו וצ"ע.

רא"ש ד"ה שלא ע"פ חכם. ביאר דאע"ג דכל פתח וחרטה עוקר מעיקרו ומ"מ צריך שאלה לחכם האי פתחא מוכח טפי. מבואר דס"ל להרא"ש דזה ג"כ כעין פתח, ולא מפני שבזה הוי כאילו נתקיים מה שרצה ליתן לו כור של חטין.

אמנם בהר"ן הי' אפשר לפרש דיש בזה קיום הנדר דזהו רצונו, ונפק"מ טובא, דלהר"ן אפשר דאם אמר קונם שאיני נהנה משלך מעכשיו עד כ"ז שלא תיטול לבנך כור חטין ועבר ונהנה ואח"כ אמר זהו כבודי, דאם נפרש דאז הוי קיום רצונו, יכול להיות דזה קיום נדר מן אז, נמצא דעד אז מה שנהנה הוי באיסור, אבל אם זה בגדר פתח דלא רצה לידור אלא משום כבודו, נמצא דלא נדר כלל והותר למפרע.

ובמאי דקאמר הרא"ש דאע"ג דכל פתח וחרטה עוקר הנדר למפרע ומ"מ צריך לישאל לחכם, משמע מדבריו דאי פתח אינו עוקר למפרע לא הי' קשה לי', וצריך ביאור דמאי נפק"מ אם עוקר למפרע או מכאן ולהבא, מ"מ יש להקשות מ"ש מכל פתח.

והנה המהרי"ט (בסי' י"ט) ביאר דמאי דחלוק שגנבה כיסי דלא בעי היתר לחכם וכל פתח בעי היתר לחכם, משום דבדבר שהי' בשעת הנדר ולא חשב על זה, או דלא ידע מזה, הוי טעות מעיקרא ולא צריך שאלה לחכם, משא"כ במה שנתחדש אח"כ, אע"ג דלא הוי נולד דזה מצוי, מ"מ כיון דלא הי' בשעת הנדר בעי לישאל לחכם, ולפי דבריו מאי הוי קשה להרא"ש, דשאני הכא דהא כיון דזה כבודו הא לכתחילה זה הי' כבודו, וכה"ג שפיר לא בעי שאלה לחכם, דפתח צריך רק בדבר שנתחדש אח"כ, עכ"פ יש לבאר דמה דהוסיף דנעקר למפרע, משום דאי לאו הכי היינו יכולים לחלק דבפתח כזה שזה בשביל דבר שנתחדש אין חכם מתירו אלא מכאן ולהבא, ולכן צריך נמי היתר לחכם, משא"כ כאן דזה דבר שתיכף זה הי' כבודו ולא התחיל לחול, דלכן לא צריך לחכם, אבל כיון שגם בכל פתח עוקר דהוי כטעות ומ"מ צריך לישאל, א"כ מ"ש כאן, ולזה תירץ דשאני הכא דמוכיח טפי.

כלום אמרת אלא בשביל כבודי. והר"ן הביא ירושלמי דלר"מ דפליג בהא דהריני כאילו התקבלתי פליג נמי כאן, ויש לעיין דבהא דאמרי' דיכול לומר הריני כאילו נתקבלתי דכונתו היתה רק להרווחה דידי', ע"כ צ"ל דלר"מ אין אומדנא דמוכח דכונתו להרוחה דידי' ולכן הוי נדר, אבל איזה ראי' דס"ל גם דאין אומדנא דמוכח דכונתו לכבוד המודר ואיך הם תלויים בזה.

זה הוא כבודי. יש חילוק בין פי' הרא"ש לפי' הר"ן, דלהרא"ש כבודי שאני שונא מתנות, אבל בר"ן מבואר דכבודי שאע"פ שאתה רוצה לתת לי איני רוצה לקבל.

הריני כאילו התקבלתי. לפי אלה דסברי דתמיד יוכלו לומר הרי כאילו נעשה רצוני, מ"מ זה בתנאי דעל אחרים, אבל קונם ככר אם אלך, לא אמרינן הרי"ז כאילו לא הלכתי, דרצוני שאלך כעת, דודאי גמר כפי רצוני של שעת הנדר.

ר"ן ד"ה הריני כאילו התקבלתי. הנה לשיטה דמהני בכל התנאים לומר הרי כאילו נעשה רצונו, הקשה בבית מאיר מהא דדביתהו דאביי, והעירוני דמשם אין ראי' דהוא מסכים, דבאמת גם כעת אינו מסכים ואין כאן רצונו, אלא דרוצה להתיר הנדר, אמנם בעצם חידושו לכאורה יש להעיר דאחר שעבר על התנאי איך שייך לומר למפרע דהי' רצונו, כיון דכ"ז שלא חזר בו מרצונו הקודם הא צריך להניח דודאי רצונו כמו שאמר בשעת הנדר, אמנם אם נפרש דהעיקר שלא יעבור על רצונו, אפשר לומר דיכול לומר דאין לי קפידא והוי כאילו לא עבר על רצוני ולכן לא יחול הנדר.

לא כלבא אנא. יש לעיין אם זה סברא שיש להניח כך, או דכיון דיתכן דיש אנשים שרוצים דוקא מחמת לא כלבא אנא, ממילא אין כבר על נדר כזה דין נדרי זירוזין, דנדרי זרוזין הוא רק כשיש להניח דמסתמא כונתו לזרוזין, אבל כיון דיש סברא של קפידא משום לאו כלבא אנא לכן כבר לא הוי זירוזין.

ת"ש נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וכו' מני אי ר"א בן יעקב זירוזין הוי. והקשה בגליון הש"ס מאי קושיא אולי מיירי במעמיד דבריו לכן דוקא מחמת דהוי נדרי אונסין לכן לא נאסר.

ואפשר לומר דהא כשא' נודר ואוסר עצמו בפת לא מהני אם יחשוב בלבו היום רק כשנודר מחמת אונס כדאמרינן לקמן (דף כ"ח), והיינו משום דסתם איסור משמע לעולם, ומה שחושב בלבו היום לא מהני להוציא ממשמעות דיבורו דמשמע לעולם, אע"ג דנכון הדבר שחושב בלבו היום, וכ"ז בדיבור דמשמעותו נדר ממש ואין אנו זקוקים אלא שיאמר מה הי' בלבו, אבל בנדרי זירוזין דמצד עצמו יש להבין דאינו בכלל נדר, אלא דבמעמיד אמרינן דמהני מה שהי' בלבו לנדר ממש, וכיון דאז אנו זקוקים למה שבלבו, ודאי אנו צריכים ע"כ לילך אחר מחשבת לבו ולא יהי' לו דין נדר יותר מכפי מחשבת לבו, וכיון דבלבו אין מחשבה לאסור עצמו על הצד שיהי' אנוס, כגון בחלה הוא או בנו, אז כה"ג ודאי לא יאסרו הפירות עליו, ואפילו אם לא הי' נתחדש החידוש דנדרי אונסין, דהחידוש דנדרי אונסין הוא דמהני, אע"ג דהי' מקום לאסור דהא סתמא נדר ולא התנה דדוקא אם לא יהי' חולה, מ"מ אמרינן דאינו נדר על הצד של אונס, והחידוש הזה צריך לחדש באופן דנדר מצד עצמו הוא נדר בלי שנוסיף מחשבת לבו, דאילו אנו זקוקים להוסיף מחמת לבו אז, בודאי כיון דבלבו לא כלול על אונס אינו נדר, לכן פשיטא להגמ' דמיירי בנדר דאין בו משום זירוזין, ואין אנו זקוקים למה שמגלה לנו מה שבלבו, ובכ"ז נדרי אונסין לא הוי נדר.

אלא דלפי"ז צ"ע דנמצא דבנדרי זירוזין ומעמיד דבריו ויאמר דבלבו הי' איזה תנאי, אפי' שזה לא אונס ג"כ נילך לפי התנאי שהי' בלבו, וקשה לחדש כן, אלא דאפשר דרק לגבי אונס דאפי' אם לא הי' לנו אומדנא ודאית דאין רוצה לידור על צד שיארע אונס, מ"מ לכל הפחות ספק הוי, לכן גם בלי חידוש דנתחדש דנדרי אונסין לא הוי דין נדר הוי ידעינן דבאופן זה הוי ספק נדר על אופן שיהי' חולה, אבל בתנאי אחר דאין כלל לספק על תנאי ההוא, אז אפילו בנדרי זירוזין באופן דאנו זקוקים לאמירתו שמעמיד, מ"מ לא יוכל לומר דכונתו לתנאי ההוא, כיון דאין בגדר ספק משמעות של התנאי ההוא.

אי ראב"י זירוזין הוי. הרעק"א בגליון הש"ס ובתוספותיו למשניות הקשה דהא במעמיד דבריו הוי נדר ומצי מיירי במעמיד, ויש להבין למה קבע קושייתו רק על הא דנדרי אונסין, והנה הר"ן שהביא דבמעמיד מהני, הוא במוכר אומר שרצה דוקא סלע והלוקח שקל, והנה שם בעצם אנחנו מבינים שיש כאן נדר, דהא אף לפי דעתינו כונתם להדיר שלא יקח שקל והלוקח לא יתן סלע לכהפ"ח, דלזה עיקר נדרו לזירוזין, ונהי דבכה"ג לפי סברא א' בר"ן אף שקל מותר לו לקחת להמוכר ולא יאסר, מ"מ הא לפי דיבורו אנו מבינים דיש כאן לשון נדר על שקל, וכיון שכך, במעמיד דכונתו הי' באמת לעשות הנדר על סלע שפיר מהני, כיון דגם אנחנו יודעין שיש כאן לשון נדר אלא דטעינו על כמה הוא הנדר, אבל במזמינו לסעודתו דידעינן ודאי דכונתו לא לאסור, וכמש"כ הר"ן לעיל (דף כ"ג) דזה דבר דלא מסתבר דיקפיד על זה, והו"ל כאילו מבינין שאין פיו ולבו שוין כלל לעשות נדר, יתכן דגם במעמיד לא מהני, והנה בנדרי הבאי הביא בקרן אורה בשם הירושלמי דבמעמיד הוי שפיר נדר, ושם הא אנו מבינים שאין כונתו לאסור הפירות כמש"כ הר"ן ובכ"ז מהני.

ר"ן ד"ה משום דא"ל. אבל במתני' לא מוכח הכי דעביד איניש להאכיל את חבירו אצלו אע"ג דחברי' לא יהיב לי' מעיקרא מידי. הנה בפשיטות משמע דבהא דמתני' הוי נדרי זירוזין אפי' באופן דמזמין איש שנהנה ממנו כבר הנאות הרבה, ומ"מ יהי' נדרי זירוזין, וע"כ צ"ל דכל הזמנה שמצד עצמה אינה קפידא לומר לא כלבא אנא, אין עליה דין נדר רק נדר זירוזין הוא.

ר"ן ד"ה הריני כאילו התקבלתי. ודוקא כשהבנים סמוכים על שולחנו דבכה"ג שייך למימר דלהרווחה דידי' איכוון שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן. יש לעיין אם כונתו משום דאז הוא זוכה מה שנותנים עבורם ונמצא דמכוין להרוחה דידיה, או משום דאפי' מה שנותנין מתנה עבור הבן אינו זוכה האב, מ"מ הא יחסוך בזה שלא יצטרך להוציא משלו עבורן וזה הרווחה דידי', וממש"כ אח"כ בשם הרשב"א משום דהוי כקיבל ממנו והחזיר, וזה הא שייך רק אם הוא זוכה בזה, דאז שייך לומר דהוי כקיבל והחזיר, דאילו אם הבן זוכה, איך שייך לומר דהוי כקיבל והחזיר, משמע דס"ל דמתנות שמזכים עבור הבן זוכה האב כשהבן סמוך על שולחנו, ועיין נימוק"י ב"מ דף י"ב ע"ב דמבואר שיש בזה דיעות שונות.

בא"ד. ודוקא כשהבנים סמוכים על שולחנו דבכה"ג שייך למימר דלהרווחה דידי' איכוון וכו' אבל אין הבנים סמוכין על שולחן אביהם הוי איפכא. יש לעיין אם דברים אלו הם רק לפי מש"כ אח"כ בשם הרשב"א דרק בקיום מעשה שייך למימר הריני כאילו נתקבלתי, אבל לאלה החולקין וס"ל דתמיד יוכל לומר דעשאו למלאות רצונו וכבר נשלם רצוני, א"כ גם כשאין סמוכין על שולחנו יוכל לומר כבר נשלם רצוני אע"פ שלא נתת לבני כור חטין, או דמ"מ היכא דרוצה בהרווחה, כיון דרצה בהרווחת הבן, אז רק הבן יוכל לומר הריני כאילו נתקבלתי.

רא"ש ד"ה זמינא הוא דאדרי' למזמנא. ובכה"ג לא הוי נדרי זרוזין אלא לנדר גמור נתכוונו שניהם. צ"ע למה צריך שיתכוונו שניהם, דהא סגי דהנודר נתכוין לנדר גמור.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א