אילת השחר/נדרים/יג/ב
לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. יש לעיין הא לא אמר מה יהא לקרבן, אלא דאנו מבינים דכיון דמסיים לא אוכל לך הרי דלקרבן יהא מה שאוכל לך א"כ הוי רק יד, או דעדיף מיד.
ויש לעיין בכה"ג דהאיסור על מה שיאכל, דהא מ"מ אסר כקרבן דמשמע דכל מה שיקח לאכול לבלוע יהי' קרבן, והיינו איסור הנאה לא רק איסור אכילה, אלא דלא יצוייר שיהי' אסור בהנאה כקרבן, דכל זמן שאינו בבית הבליעה אינו אוכל עדיין ולא אסור עדיין כלל, מיהו כשאוכל יש לפרש דהאיסור משום ההנאה ולא משום האכילה ויעבור באכילת שוה פרוטה, או דכיון דלא יצוייר שיהא אסור בהנאה רק בשעת אכילה בבית הבליעה, נמצא דהאיסור הוא האכילה וממילא דשיעורו בכזית.
שהנדרים חלין על המצוה. באבנ"מ (סי' ע"ב סק"ב) כתב דבאוסר גופו לתשמיש אשתו לא חל ולא יועיל בקונם להפקיע השיעבוד, משום דהא דנדרים חלין על דבר מצוה, כגון באוסר אכילת מצה, דעל מצה לא שייך שום מצוה רק דהוא מצווה לאכול, לכן חייל קונם על המצה שלא תהי' נאכלת, אבל כאן דמצוה רמי על גופו לקיים עונה, הו"ל דומיא דשבועה דאין שבועה חל נגד מצוה, וה"נ כאן אינו יכול לאסור בקונם כיון דגופו מוזהר ומושבע לקיים המצוה.
והנה מדבריו משמע דהחיוב מקרי על הגוף, ואם כן ה"נ אם אסר ידו להניח תפלין עליה לא יחול, וצ"ע דאיך שייך מצוה על היד או על הגוף, דהמצוה הא היא על האדם, אלא דמקום קיום המצוה הוא הגוף, ומצות תשמיש עונה אינו על גופו אלא על האדם, אלא דקיום המצוה הוא ע"י גופו, וא"כ שוב שייך לאסור ולא מקרי שזה מתנגד למה שמושבע, ואע"ג דלא יצוייר המצוה בלי זה, הא גם במצה לא יצוייר המצוה בלי אכילת המצה, מ"מ כיון דאין דין חיוב על המצה שפיר מצי אסר בקונם, ה"נ מצי אסר בקונם על גופו.
ומ"מ אולי אפשר לקיים דברי האבנ"מ, דהנה בכל חפצים דמצוה כגון סוכה לא שייך לומר דהחפצא משועבדת להמצוה, דהא אין המצוה תלוי בהסוכה הזאת דוקא, אבל יד של האדם כיון שהמצוה היא רק על יד של האדם עצמו, אז כל אבר הוא משועבד ומחויב לקיום המצוה, כיון דכל קיום המצוה הוא רק על ידו, ושפיר נוכל לקרוא זה דהיד מחויב בהמצוה מחמת דקיום המצוה תלוי רק בו, לכן אינו יכול לאוסרו אפי' בקונם, וה"נ גופו משועבד למצות עונה, דמושבע ועומד ומשתעבד למצות עונה.
ורמינהו וכו' שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש משא"כ בנדרים. ובתוס' (בד"ה באומר יאסר) הקשו דתיפו"ל דמעשה ידים גופי' אית ביה ממש כמו קונם מעשה ידי דחל לר"מ דאית ליה אדם אוסר דבשלב"ל. והנה אם המעשה ידים לא יהיו שייכים לו הא אינו יכול לאוסרם על חבירו, וכל מה דיוכל לאסור משום דמיירי ממעשה ידים ששייכים לו, וע"כ דמה דרוצה לומר מעשה ידי הכונה מה שיהי' לי ע"י מעשה ידי.
ויש לעיין קצת בהא דאמרינן דאין נדר חל על דבר שאין בו ממש, דהא אפי' אם הי' חל זה הי' שייך לאסור על עצמו, דהא לאסור על עצמו יכול אפי' דבר שאינו שייך לו, אבל לאסור על חבירו הא אינו יכול רק דבר שלו, וכל דבר שאין בו ממש הא אין לו בעלות בזה ואיך יחול, וצ"ל דאיה"נ אלא דעדיפא פריך דאפילו על עצמו אינו יכול לאסור דבר שאין בו ממש.
וברשב"א כתב דלפי האמת גם איסור דרבנן ליכא בדבר שאין בו ממש רק על עצמו ולא על חבירו, ומסתמא זהו סברתו דהא הדבר שאין בו ממש אינו שייך לו ואיך יאסור אותו על חבירו. וצ"ע על הר"ן והתוס' דס"ל דמדרבנן מיהא אסור, דהא אפי' דבר שיש בו ממש אין אסור באם אינו שלו ואפי' מדרבנן ולמה זה יגרע, ואם נאמר דדבר שאדם עושה שייך לו, נמצא דאם הי' בו ממש הי' זה שלו, נמצא דאע"ג דכעת אינו שלו הא זה רק מפני שאין בו ממש, דאם הי' בו ממש זה הי' שייך לו, והוי רק חסרון משום דאין בו ממש. וצ"ע דהא אם יקח דבר של חבירו ויעשה ממנו כלי לא יהי' שלו אלא יקבל כדין יורד לשדה חבירו, וא"כ אף אם הדבר הי' בו ממש לא הי' נעשה שלו, וכיון דאינו שלו איך יהי' אסור על חבירו.
והנה לקמן (דף ט"ז ע"ב) הוכיח הר"ן דיכול לאסור זריקת צרור לים או ליגע באיזה דבר אע"ג דאין לו הנאה מזה, ולכאורה למה לא הוכיח מכאן, אלא להנתבאר דכאן ע"כ מה דאסר לחבירו פיו לדיבור היינו הנאה שיוצא מפיו ע"י דיבור, דאי אסר סתם הא לחבירו ודאי אינו יכול לאסור נגיעת דבר, ואם כאן אסר סתם דיבור איך יועיל, וע"כ דאסר לחבירו הנאת פיו לדיבור, לכן אין להוכיח מכאן דשייך לאסור דבר שאין בו הנאה.
באומר יאסר פי לדיבורי ידי למעשיהם. יש לעיין באומר קונם ראשי להזיז אם זה נקרא חפצא או גברא, ושאני מדבר היינו על גופי לדבר, אלא דכיון דהוא וגופו היינו חד לא שייך לעשות עצמו חפצא וגברא ביחד, ואז הוא הגברא והחפצא והוי איסור דיבור, א"כ אפשר דה"נ בקונם ראשי, ורק בידי לעשות דזה אבר שאין הנשמה תלוי' בו שייך לחלק, ויש לעיין להמהרי"ט דנזיר הוא החפצא, ולכאורה הוא הגברא והוא החפצא.
ר"ן ד"ה שהנדרים חלין. שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן ואיהו אית בי' ממש. צ"ע מה הוצרך להוסיף זה, הא אפילו אם איהו לית ביה ממש מ"מ הא אדם יכול להשבע, ומאי נפק"מ אם נשבע על דבר שיש בו ממש או אין בו ממש, כיון דהשבועה היא עליו מדיכול לישבע על עצמו בדבר שיש בו ממש, ולמה יהי' שונה לענין זה דבר שאין בו ממש.
ואלו מותרין
כע"ז כעורות לבובין. הנה ע"ז ועורות לבובין אסורין רק במה שיחד עם עבודתו הי' מחשבתו לשם ע"ז, ולא דמי לנבילות וטריפות דאינו תלוי כלל במחשבת האדם, ומ"מ לא מקרי ע"ז ועורות לבובין נדור, כיון דבמחשבה ודיבור גרידא לא נאסר רק ע"י שעבד אותם. ויש לעיין דהנה מוקצה לע"ז נאסר לקרבן כמבואר בתמורה (דף כ"ח), וברמב"ם (פ"ד מאיסורי מזבח הל' ד') פסק דזה משעה שגזזוהו ועבדוהו הכומרים, ולפי"ז מבואר דלא הוי נדור, אבל הראב"ד שם הביא גירסא להיפך דעד שיגזזוהו הוא אסור ומשעה שגזזוהו בטל ממנו שם מוקצה, וא"כ יש לעיין למה לא נימא דזה הוי נדור. אמנם בלח"מ שם הקשה דהא בפירוש אמרינן במס' ע"ז (דף מ"ד ע"ב) דאין הקדש לע"ז, ואיך חולק הראב"ד, ותירץ דקצת מעשה בעי אף להראב"ד שיניע גופו לומר זה לע"ז. וצע"ק דהראב"ד לא הזכיר זה, ואם נפרש כפשוטו דס"ל להראב"ד דבמוקצה שיחדוהו לע"ז בלי שום מעשה כלל הוא כבר נאסר למזבח, יש לעיין אם זה מקרי נדור, ומקום הספק הוא אם כל מה שנאסר ע"י פיו אע"פ שאין דעתו לאסור מקרי נדור או דרק בדעתו לאסור [ועי' לקמן דף י"ד ע"ב במה שהביא הר"ן שיטת הראב"ד בנודר בתורה, ובמש"כ שם בס"ד].
והנה ממה שכתבו הראשונים לעיל (דף י"ב) על תרומה כמה טעמים למה לא הוי נדור דהא אסור לזרים ולטמאים, ובודאי אין דעת האדם במה שתורם כדי לאסור לזרים וטמאים, ומ"מ הי' סברא להחשיב זה לנדור, וא"כ גם בע"ז אם ע"י מחשבה או דיבור גרידא נאסר אפשר להחשיבו כנדור.
ויש לדחות דבתרומה דעתו שיהי' להתרומה דין מיוחד אחרת מהחולין, משא"כ בע"ז ועורות לבובין דעתו רק להקריב או לעבוד אבל אין דעתו להתפיס דינים על הדבר, ובכה"ג לא שייך כלל למחשבה לדבר הנדור אפי' אם זה נאסר בלי שום מעשה.
וראי' לזה דהא הר"ן תירץ דתרומה כיון שהוא לא אסר רק לזרים ולטמאים וע"כ דמה דנאסר אינו מחמת נדרו אלא גזה"כ, חזינן דהיכא דנאסר ע"י דיבורו, אבל לא רצונו לאסור הוא הגורם, לא מקרי דבר הנדור, וא"כ בתקרובת ע"ז דאין ברצונו כלל לעשות דינים ואיסורים בהדבר, אז לכו"ע לא הוי כדבר הנדור, וה"נ בתקרובת ע"ז הוי דבר האסור מה"ט.
הרי את עלי כאימא. כתב הר"ן דה"ה במתפיס בשאר איסורי הנאה. וצע"ק למה נקט דוקא איסורי הנאה, דגם באומר כנבילה וטריפה צריך שאלה מדרבנן, ואולי אם יאמר הרי את כבשר חזיר משמע רק איסור אכילה, וע"כ צריך להאריך ולומר הרי את אסורה בהנאה כבשר חזיר דאסור באכילה, לכן לא נקט אופן כזה.
ולהמהרלנ"ח דכתב דלהר"ן דדבר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר, אז גם אם יאמר אסור כחזיר יהי' אסור, א"כ ע"כ צ"ל דמיירי באיסור הנאה, דאילו באיסורי אכילה ע"כ הא צריך לומר לאשתו הרי את אסורה עלי בהנאה כבשר חזיר, והיינו כמו שחזיר אסור באכילה, וכיון שיזכיר להדיא איסור הנאה, הא יהי' אסור אפי' שיאמר כבשר חזיר, לכן האי דינא יצוייר רק בתולה באיסור הנאה.
ר"ן ד"ה האומר לאשתו וכו'. דלא תימא נהי דאין פותחין לו לאדם בכבוד אביו ואמו ה"מ בנדרים דאורייתא אבל האי דליתי' אלא מדרבנן פותחין קמ"ל דלא. הנה הא דאין פותחין הא מבואר לקמן (דף ס"ד) דהיינו דעצם עשיית הנדר הוא בזיון כמבואר שיאמרו בנכם קל בנדרים ויש בזה בזיון לאביו ולאמו, וע"כ דכאן הא לא איירינן בזה, דאילו כן מה רבותא יותר אם אומר כאימא או כערלה דבכולהו הא איכא האי בזיון, וע"כ דבזה לא פותחין גם להתיר נדר דרבנן אלא דנתווסף כאן הבזיון מה שתלה הנדר באמו, וא"כ אין זה רק רבותא בדרבנן, דגם אם עי"ז היתה נאסרת מדאורייתא צריך להשמיענו דגם בזה אין פותחין אע"ג דהזכיר אמו בדבר זה שזה גנאי לה.
עוד חזינן דכאן הא מה דאמר כאמו הא אינו סיבה לשלא ינדור, דאף אם הי' חש לכבודה הי' נודר שתהא אשתו אסורה כערלה וכיו"ב, משמע דכיון דלשון זה לתלות האיסור באימא לא הי' אומר, הי' בזה כבר פתח לולא זאת דכבוד אביו ואמו אינו פתח מספיק, ולא דמי להא דפותחין בשבתות וימים טובים דאז הי' צריך להתנות חוץ משבת ויו"ט דלא הי' אוסר הכל, אבל כאן דאותו נדר שרצה לאסור הי' יכול לאסור, ורק במקום לומר כאימא שיאמר כקרובתו אחרת או כערלה מ"מ זה מקרי פתח, ולולא דאין פותחין בכבוד אימא הי' אפשר להתיר עי"ז.
רא"ש ד"ה הרי את עלי כאימא. כתב דהחמירו דלא מהני חרטה. ואע"ג דלקמן (דף כ"א ב') פסקינן דמהני חרטה בלא פתח, צ"ל דכאן החמירו יותר מבנדר גמור דאורייתא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |