אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/יג

יום שני י"ג חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף יג

איסור תרומה לזר - איסור חדש או מדין טבל

ספק האתוון דאורייתא בגדר איסור תרומה לזר

בפרשת אמור (ויקרא כב י) נאמר: "וכל זר לא יאכל קודש". ורש"י הביא דברי חז"ל במסכת סנהדרין (פג:) הלומדים שה'קודש' הנזכר בפסוק זה הוא תרומה, כשם שכל הפרשה עוסקת בתרומה. ובסנהדרין הוסיף רש"י שבפרשה זו נאמר גם כן "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", ודרשו חז"ל ביבמות (עד:) שקדשים אלו הם תרומה, שדי לה בהערב שמש, משא"כ קדשים שאסור למחוסר כפורים לאוכלם וצריך להמתין עד הבאת קרבנותיו.

בגדרו של איסור זה, איסור אכילת זר בתרומה, חקר רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספרו אתוון דאורייתא (כלל ב): נסתפקתי, הא דתרומה אסורה לזר, אם הוא איסור חדש שנתחדש ע"י ההפרשה, או דילמא עניינו שאיסור טבל שבו במקומו עומד - שהתרומה התירה איסור טבל שבה אך לכהן אבל לא לזר. כלומר, האם איסור אכילת תרומה לזר הוא איסור חדש, שחידשה התורה שאדם שהפריש תרומה וחל שם תרומה על דבר זה, שוב נאסר דבר זה לאכילה על זר. או שאין כאן איסור חדש - 'איסור אכילת תרומה', אלא האיסור הוא אותו איסור שהיה בדבר קודם הפרשת התרומה - דהיינו 'איסור טבל', רק שאמרה תורה שאף שהתרומה מתירה את הדבר לאכילה, מכל מקום לגבי התרומה עצמה אין ההיתר אלא לכהן ולא לזר, ולזר נשאר בחלק שהפריש לתרומה אותו האיסור שהיה בו קודם ההפרשה - איסור טבל.

כדמות ראיה מביא מהר"י ענגיל מהעונש הזהה של 'טבל' (לכל אדם) ושל 'תרומה' (לזר) - מיתה בידי שמים. אשר מזה נראה קצת שאיסור תרומה לזר הוא המשך לאיסור הקודם איסור טבל, עם הגבלה לזר דוקא ולא לכהן, ולא איסור חדש. מאידך בהמשך דבריו מעיר האתוון דאורייתא, דאדרבה, אם איסור תרומה הוא משום איסור טבל, למה נצרכו שני פסוקים לשני איסורים אלו. ואפילו אם נאמר שלולי הפסוק לא היינו יודעים סברא זו שאחר הפרשת התרומה נשאר איסור טבל לגבי זרים בתרומה, עדיין יש להקשות שזר האוכל תרומה יתחייב מלקות, כיון שיש עליו שני לאוים ומעולם לא נתמעט מהלאו דטבל, ודבר זה לא שמענו.

התפסה בתרומה כהתפסה בדבר האסור ולא בדבר הנדור

ראיה נוספת לנידון זה מביא האתוון דאורייתא בשם אחד מתלמידיו, וזאת מסוגיית הגמרא במסכת נדרים, בהגדרת 'תרומה' כדבר הנדור או כדבר האסור. ונקדים, נאמר בתורה (במדבר ל ג) "איש כי ידור נדר להשם או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". מלשון הכתוב "איש כי ידור נדר" דרשו חז"ל במסכת שבועות (כ:) שאדם הנודר נדר לאסור על עצמו דבר כלשהו, וצורת נדרו היא בדרך של "התפסה", כלומר, שהוא אינו אומר להדיא על הדבר שאותו הוא רוצה לאסור 'הרי דבר זה אסור עלי', אלא הוא מתפיס את הדבר הנידון בדבר אחר שאסור כבר, לדוגמא: 'הרי דבר זה עלי קרבן' וכיוצא בזה. באופן זה עליו להתפיס את הדבר דוקא בדבר הנדור ולא בדבר האסור, כלומר, בדבר שאיסורו בא על ידי נדר, ולא על ידי איסור אחר, ולדוגמא: 'הרי דבר זה עלי קרבן', שקדושת הקרבן באה ע"י נדר כשהפריש בעלי הקרבן את הקרבן.

ובמשנה בתחילת פרק שני ממסכת נדרים (יג:) מונה התנא כמה איסורים המוגדרים כ'דבר האסור' ולא כ'דבר הנדור', כך שהנודר ומתפיס באותם הדברים - אין נדרו חל. ביניהם מנה התנא, בשר חזיר, עבודת כוכבים, נבילות וטריפות וכדומה. ובתוך דבריו מנה גם: "כחלת אהרן וכתרומתו". ודברי התנא מעוררים תמיהה, הלא כידוע תרומת אהרן - הלא היא תרומה גדולה או תרומת מעשר באה ע"י הפרשת הבעלים, ולולי זאת אין כל קדושת תרומה בתבואה או בפירות. ומדוע אם כן מחשיב התנא את תרומת אהרן כדבר האסור.

ביאור סברת הר"ן שתרומה אינה דבר הנדור שהרי אין איסורה לכל

הראשונים עומדים לבאר פרט זה, והם מקדימים לבארו כבר בדף הקודם (יב.) בו הזכירה הגמרא דרך אגב את דברי המשנה. הר"ן (ד"ה כחלת) כותב בקצרה: אע"ג דבקריאת שם מתסרי, כיון שאינו אסור לכל, דבר האסור מקרי ולא דבר הנדור, ע"כ. ואמנם הר"ן אינו מבאר לנו מדוע פרט זה שאין האיסור איסור השווה לכל, יש בו משום הכרח שהאיסור לזר לא בא מחמת הנדר.

ואמנם דברים דומים אנו מוצאים בדברי הגמרא לענין הגדרת קרבן שלמים אחר זריקת דמים, שאף אותו מגדירה הגמרא כ'דבר האסור', והר"ן (יא: ד"ה בעיקרו) מבאר שלמרות שגם עתה יש בו מקצת איסור, כגון מה שיש בו חזה ושוק האסורים לזרים, מכל מקום אין האיסור נובע מחמת הנדר הראשון שבהפרשת הקרבן, "דאי מחמת נדרו ראוי היה שיהא אסור לכל, דהוא הא אקדשיה ואסריה אכולי עלמא", וממה שעתה אין האיסור אלא לזרים בלבד, ע"כ שבזריקת הדם פקע האיסור הראשוני שבא מחמת הנדר, וחל איסור חדש - לזרים - שלא מחמת הנדר, ולכן אין להגדירו כ'דבר הנדור', אלא כ'דבר האסור'. אמנם כל זה לגבי שלמים שבעת "יצירת" האיסור החדש לא היה מעשה נדר והפרשה. משא"כ בתרומה הרי אדרבה, כל האיסור לזרים הוא מחמת ההפרשה, ומדוע לא נגדיר את התרומה מחמת האיסור הנוצר ע"י ההפרשה כ'דבר הנדור' ולא כ'דבר האסור', ומה בכך שאין האיסור איסור לכל אלא לזרים בלבד.

ועל המשנה עצמה (יג:) מביא הר"ן את ביאורו בלשון אחרת קצת, וכך דבריו שם: שאע"פ שחל איסור על ידי קריאת שם, לא מקרו דבר הנדור, וכמו שכתבתי למעלה [- כוונתו לדבריו הנזכרים בדף י"ב], שאע"פ שהוא אסור לזה ומותר לזה, לא מחמת נדרו הוא, שהרי כשהפרישן לא פירש, אלא ודאי מאי דאסירי לזרים מחמת איסורא הוא דרמא רחמנא עלייהו, עכ"ד.

ויש שביארו דברי הר"ן, שכיון שהמפריש בפעולתו מחיל את חלות התרומה ביחס לכל אדם, וכלפי כל אדם ואדם פירות אלו הם 'תרומה', רק שדין התורה הוא שתרומה אסורה לזה ומותרת לזה - מזה מוכרח, לדעת הר"ן, שהאיסור אינו איסור הנובע ישירות מפעולתו של האדם, שכן אין בכחו של אדם להחיל חלות מחולקת שכזו [משא"כ כשאוסר במפורש חפץ על אדם מסויים, אזי כל חלות האיסור היא רק ביחס לאדם מסויים, ודבר זה יש בכחו של אדם לעשות], ועל כרחך שהאדם רק 'קורא שם תרומה' ואילו הדין איסור הנובע מכח קריאתו הוא כבר 'איסור תורה' שקבעה התורה בכל דבר שקראו עליו שם תרומה, ואינו פועל יוצא מפעולת הפרשת האדם.

ביאור הרא"ש שבהפרשתו רק התיר השיריים אך התרומה אסורה כשהיתה

אמנם הרא"ש (יב:) יישב קושיא זו באופן אחר, וביאר: אע"ג דמתסר על ידי פיו, לא הוי דבר הנדור, דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל, ופיו לא אסר אלא התיר, שהוציא השיריים מידי טבל, ע"כ.

על פניו יש לתמוה רבות על דברי הרא"ש, מה בכך שהתרומה היתה אסורה אף קודם לכן 'משום טבל', הלא מכל מקום כיון שהפריש תרומה והוציא את הפירות מידי איסור טבל, שוב מה שעתה אסור לזר לאכול את התרומה הוא 'משום תרומה' ולא 'משום טבל', ואיסור תרומה הלא הוא שהחיל על הפירות בהפרשתו, ועדיין יש לנו להגדיר את התרומה כ'דבר הנדור'.

אין זאת, העיר תלמידו של מהר"י ענגיל, אלא שבדברי הרא"ש מבואר להדיא את הצעתו המחודשת של רבו בעל האתוון דאורייתא, לפיה איסור תרומה לזר אינו איסור חדש מדין 'תרומה', אלא שיור באיסור 'טבל', דהיינו שאף שבהפרשת תרומה יוצאים הפירות מידי איסור טבל, מכל מקום התרומה עצמה עודה באיסורה - ביחס לזרים. ומהר"י ענגיל מקבל את הערת תלמידו, ומסיים: ויפה העיר.

דקדוק לשון התוספות שהתרומה כוללת שני עניינים 'קדושה' ו'איסור'

גם התוספות (יב.) נזקקים כשאר הראשונים ליישוב הקושיה, והם מעמידים את הקושיה ויישובה באופן זה: וא"ת והלא קדושת התרומה חלה על ידי דיבור והפרשה, וא"כ הוי דבר הנדור. וי"ל מכל מקום אין האיסור שבתרומה בא ע"י הפרשה שהרי קודם לכן נמי היה אסור משום טבל, דהפרשת התרומה אינה כי אם להתיר השיריים, ע"כ.

מהר"י ענגיל מדקדק ומעלה הערה בלשון התוספות, שכן בקושייתם מקשים התוספות ש'קדושת' התרומה חלה ע"י דיבור והפרשה, ואילו ביישובם מיישבים התוספות שמכל מקום 'האיסור שבתרומה' לא בא ע"י הפרשה. מכח דקדוק זה מחדש האתוון דאורייתא מהלך וביאור חדש בגדר התרומה אליבא דהתוספות. לדבריו, כוונת התוספות היא שהתרומה כוללת שני עניינים: א' קדושה, ב' איסור. ואמנם בעוד שהאיסור אינו איסור חדש אלא איסור טבל שנותר בתרומה ביחס לזרים, הרי שהקדושה היא אכן דבר חדש שנוצר ע"י הפרשת התרומה.

בזה יבואר מה שמחד איסור התרומה לזרים זהה לאיסור הטבל לכל, שניהם במיתה בידי שמים, אשר מזה משמע שאין איסור התרומה איסור חדש, אלא רק הגבלה באיסור הטבל ביחס לזרים בחלק שהופרש לתרומה. אך מאידך ישנם בתרומה כמה עניינים מחודשים שאינם נמצאים בטבל, כמו חיוב חומש באכילת זר, וחיוב עשה של 'ושמרתם את תרומותי', ואיסור עשה של אכילתה בטומאת התרומה, או חיוב מיתה ביד"ש לאוכלה בטומאת הגוף, וטומאת 'שלישי לטומאה' שאינה תוספת בחולין אלא בתרומה.

יסוד מהר"י ענגיל ש'דבר הנדור' הוא רק כשדיבורו אסר המותר ולא החליף איסור באיסור

אלא שאחר כל זאת שב מהר"י ענגיל ודוחה את הראיה מדברי הראשונים, התוספות והרא"ש, ולדעתו אין להביא ראיה מדבריהם שהגדרת האיסור בתרומה היא 'איסור טבל'. שכן יש לומר שבאמת האיסור טבל חלף הלך לו לגמרי ע"י ההפרשה, ואיסור התרומה הוא איסור חדש מטעם קדושת התרומה ולא מטעם טבל, ועם כל זאת לא מיקרי בכך דבר הנדור. וזאת משום שלא די בכך שהאיסור הקיים כיום בחפץ בא לו על ידי נדרו של אדם, אלא הגדרת דבר כ'דבר הנדור' לא תתכן אלא באופן שהדבר היה מותר קודם לנדרו ונאסר ע"י נדרו.

אבל בתרומה שגם לפני ההפרשה היתה אסורה משום טבל, נהי דפקע איסור טבל על ידי הפרשת התרומה ונתחדש איסור תרומה, מכל מקום כיון שלא היתה התרומה מותרת בפועל באיזה זמן ונאסרה אחר כך על ידי דיבורו, אלא איסורה היה מאז ומקדם, תחילה משום טבל ואחר כך משום תרומה, שוב "לא מיקרי דבר הנדור, כיון שלא חידש דיבורו לאסור המותר, ורק החליף איסור באיסור, שהפקיע איסור הישן דטבל וחידש איסור החדש דתרומה".

ביאור העונג יום טוב בדברי הרא"ש כדעת רש"י שאיסור טבל משום תערובת תרומה

והנה עד כה העמדנו את חקירת האתוון דאורייתא באופן זה, דהיינו שאפשר שהתרומה היא איסור חדש ואפשר שהיא הגבלת האיסור טבל רק ביחס לחלק התרומה ורק ביחס לזרים. אמנם ידועה מחלוקת רש"י ותוספות (יבמות פו.) בגדר איסור טבל, שלדעת רש"י איסור הטבל הוא מפני התרומה המעורבת בו, והתוספות הקשו עליו שאם כן היה מן הראוי שיהיה הטבל מותר לכהן, כדרך שהתרומה מותרת לו, ואין כאן המקום להאריך בבירור מחלוקתם.

ועכ"פ כתב האתוון דאורייתא שלדעת רש"י ודאי שאין מקום לומר שאחרי הפרשת התרומה נשאר בה 'איסור טבל', שהרי אדרבה נהפוך הוא, כל עיקר איסורו של טבל הוא רק מפני עירוב התרומה, ועתה שנתבררה התרומה הרי היא אסורה מכח 'איסור תרומה' שהוא הוא היה הגורם ל'איסור טבל' כל שעה שלא הופרשה התרומה.

ואמנם העונג יום טוב (סימן קיד במוסגר) הביא דברי הרא"ש בנדרים וביאר דבריו ע"פ סברת רש"י הנזכרת, שכיון שאיסור טבל הוא מפני קדושת התרומה שבכל הכרי, ובהפרשתו הוא מברר את איסור התרומה רק לחלק התרומה, ממילא אין כאן חלות איסור מחודש הנעשה ע"י נדרו, ולכן אינו דבר הנדור אלא דבר האסור.

ובשו"ת שרידי אש (ח"א סימן קס) הביא דברי הרא"ש וכתב שיש מהאחרונים שרצו להוציא מדברי הרא"ש שאיסור טבל הוא בשביל התרומה המעורבת בו וכדברי רש"י. ודחה דבריהם: אבל באמת כוונת הרא"ש היא להוכיח רק שהאיסור של תרומה אינו נובע מדיבור התורם, שהרי דיבור זה אינו מוסיף איסור, אלא אדרבה, הוא מביא היתר לשאר התבואה, ובע"כ שהאיסור אינו נובע מדיבור אלא מגזירת הכתוב. וציין שם לדברי הרשב"א (נדרים יא.) שביאר שאיסור התרומה נובע ממה שזיכתה התורה את התרומה לכהנים להיות כנכסיהם ושלא יהיה אחר זוכה בהם, ופעולת התורם אינה אלא להפריש חלקם של הכהנים ולא יותר.