אילת השחר/נדרים/טז/ב

אילת השחר נדרים טז ב

דף ט"ז ע"ב

הא דאמר ישיבת סוכה עלי. דאז אסור לישב בסוכה. וברשב"א הק' דאכתי יבוא עשה וידחה ל"ת ותירץ משום דיש עשה ככל היוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו, והקשו עליו האחרונים דהא איתא בשאלה, וביבמות (דף ה') מבואר דלכן עשה דגילוח מצורע דוחה עשה ול"ת דנזיר משום דישנו בשאלה, ובתשו' הרשב"א הובא דהקשו לו זה, ותירץ דהתם דיחוי בעלמא, ובקובץ הערות (סי' י"ח אות ב') כתב לחלק דרק בנזיר דאיסורי נזיר דאסרה תורה המעשים וכשנשאל נמצא דהותר מעשה האסור, וכיון דיש בו קולא דניתר ע"י שאלה לכן עשה דוחה ל"ת ועשה, משא"כ בנדר דהאיסור אינו המעשה אלא מה דמיחל דברו, וכשנשאל לא הותר אלא דאין כבר דיבורא, וזה לא מקרי דאיתא בשאלה. וצ"ע דהא לכאורה גם בנזיר דנאסר המעשה לנזיר, אבל כשהותר ואינו נזיר הא למי שאינו נזיר לא נאסר כלל.

עוד יש לעיין דהנה אף דרש"י כתב שם דעשה הוא קדוש יהי' גדל פרע והלאו דתער לא יעבור על ראשו, מ"מ הא יש גם לא יחל כדאמרינן לעיל (דף ג'), וגם העשה דכל היוצא מפיו יעשה כיון דהוקשו לנדרים, וכ"כ ברמב"ם (פ"א מנזירות הל' ג'), וכיון שכן הא ע"כ בנזיר כשמגלחין אותו כשהוא מצורע הא ע"כ דוחה גם לעשה ול"ת דנדר, ואיך פרכינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה דהא דוחה גם עשה דכל היוצא מפיו יעשה ול"ת דבל יחל, וע"כ דגם זה נקרא איתא בשאלה.

ואין לומר דבנזיר כיון דלא אסר על עצמו שתיית יין וגילוח ע"כ דבנזיר גם איסור לא יחל אין שם האיסור חילול הדיבור אלא המעשה, דזה אינו, דכיון דכל איסור דלא יחל בנדר הוא רק חילול הדיבור, לא יכול להתחדש בנזירות לא יחל אחר וע"כ דזה אותו לא יחל.

ומ"מ קושיא זאת יש לדחות דבנזיר איסור דבל יחל וככל היוצא מפיו הוא שחל איסור לחלל דיבור מה שיצא מזה שהתורה אסרתו בדין נזיר, וכשעשה דוחה עשה ול"ת המיוחד דנזיר ממילא אין כבר לא יחל וככל היוצא מפיו, ולא צריך לזה לבוא לדין דחייה [וקושיא הראשונה עדיין צ"ע].

אמנם לכאורה אנו נוגעים בהשאלה אם זה הותר או דחוי, דאם זה הותר אז בודאי זה כן, אבל אם זה רק דחוי, הא האיסור נזיר לא בטל לגמרי שנוכל לומר דאין כבר לא יחל ואין כבר עשה דכל היוצא מפיו יעשה.

ר"ן ד"ה הא דאמר הנאת סוכה. שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו. צע"ק דבשלמא לעיל (בדף ט"ו ע"ב) דמובא לשון זה בגמ' כשאסרה עליה הנאת תשמישה דלכן אין יכול לכופה להיות משמשתו משום דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, משום דלולא זאת הי' יכול לכופה מחמת שיעבודה דרמיא עלה, ומאי איכפת לו מה דהיא תעבור עי"ז איסור, ע"ז קאמר דאין שיעבוד בכה"ג שהיא תעבור איסור, אבל כאן במצוה הא כיון דהוא מוזהר מלהיות בסוכה, בודאי דאינו יכול להיות שם, ואי"צ להוסיף משום דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו.

ר"ן ד"ה אלא אמר רבא. דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאומר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא. צ"ל דאע"ג דלעיל סופ"ק כתב הר"ן דשבועה הוא איסור אגברא ואיהו אית בי' ממש, וכבר התקשינו שם למה צריך לזה, מ"מ הא כתב דהוא מקרי דבר שיש בו ממש, דיש לומר דכונת הר"ן דכיון דלא חל הנדר על עצם גוף האדם בתור דבר דיש בו ממש, וכל הנידון הוא על העין, והעין הא לא הזכיר, נמצא דהוי כאמר רק דבר שאין בו ממש, ולפי"ז אם יאמר קונם גופי משינה אפשר דשפיר הוי דבר שיש בו ממש ויחול על זה הקונם.

בא"ד. אבל בתוס' אמרו שאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא. בשלמי נדרים הביא בשם ס' שלמת בנימין דהק' מהא דב"ב (דף קמ"ז ע"ב) באומר השכי"מ ידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום, וכתבו שם הרשב"ם והתוס' משום דהוי דבר שאין בו ממש, ואמאי הא הזכיר בית, וא"כ יתפרש בית לדירה, וחילק דכאן מהני מדין יד משא"כ בקנינים דאין דין יד.

ואפשר לומר דהנה בנדר אם הי' דין דחל איסור על דבר שאין בו ממש, הא לא הי' שום חילוק בין אומר דירת הבית או בית לדירתה, נמצא דגם עכשיו כשאנו מפרשים דיבורו בישיבת סוכה היינו סוכה לישיבתה אין אנו משנים כלל מאמירתו ושייך שפיר לפרש דיבורו כן, אבל בדירת הבית ובית לדירה יש חילוק גדול, דהא אף אם יחול הקנין על הדירה באומרו דירת הבית, מ"מ יוכלו יורשי הנותן לסתור את הבית או למכור, ולא יוכל המקבל לעכב כיון דאין לו רק זכות דירה, אבל בהבית אין לו כלום, משא"כ באומר בית לדירה לא יוכלו יורשי הנותן לסתור את הבית דהא זה קנוי לדירתו של המקבל, וא"כ כשאנו רוצים לפרש בית לדירה, אנו צריכים להוסיף שיהי' לו יותר קנין ממה שרצה ליתן לו, וזה בודאי א"א, ובהכרח מתפרש כונתו רק ליתן לו כח דירה ולא בית לדירה ולכן לא קנה כלום.

ובר"ן כתב בהא דהקדיש מעשה ידי אשתו דאמרינן דלכן מהני באומר [עי' רש"ש דצ"ל באומרת, כמבואר לקמן פ"ה ב' וכתובות נ"ט א'] יקדשו ידי לעושיהן, וכתב דלא צריך דוקא באומרת, אלא דגם באומרת מעשה ידים ג"כ הוי כאומרת ידים לעושיהן, ולא יקשה על דברינו דהתם לא שייך לומר דיש לה נפק"מ באם תוכל לסלק היד, גם אין לומר דנפק"מ לענין שתהי' מוכרחה לעבוד, דבין כך תהי' מוכרחה לעבוד, דאין זכות ממון בידים להכריחן לעשות, וגם לפני שהקדישה לא היתה מחויבת לעבוד לעצמה.

בא"ד. וא"ת ואפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל. כבר הביא בשלמי נדרים מה שמקשים דהא מ"מ נהנה מישיבתה גם בלי הנאת קיום המצוה, והביא דבתוס' ר"ה (דף כ"ח) מסופקים בזה אי מקרי דיש הנאה בלי המצוה. והקשה מהא דלקמן (דף ל"ט) דמבואר דבנכסי חולה אסורין למבקר אסור בדריסת הרגל ובישיבתו שם ודאי אסור, הרי דישיבה במקום מקרי הנאה, ותירץ בשלמי נדרים דישיבת סוכה עלי הכונה ישיבה של מצוה, ולכן הוקשה לו להר"ן דהא מצות לאו ליהנות ניתנו.

ובעצם מה שתמהו נראה דאפילו אם תשמיש מקרי הנאה שלא יהא מותר בשביל מצות עונה או פרי' ורבי' כמו שנתבאר לעיל (דף ט"ו ב' ד"ה באומר הנאת תשמישך) בסברת הרשב"א, דהא אין המצות עונה דיהנה מזה, אלא דא"א בטבע שיהא בלי זה, אבל הנאת ישיבת סוכה, הא זה שהתורה אמרה שבן אדם ישב, דההנאה הזאת חייבתו תורה, א"כ אין כאן שני דברים מצוה והנאת הגוף שאינה המצוה.

בא"ד. ולפי זה אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אע"פ שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו. וצריך לומר דגם כאן מקרי דמתפיס דין איסור בהחפץ, ויש לעיין אם זה מחמת דבבעלות של אדם בחפץ כלול שאין לאחר ליגע או לזרוק בחפצו, ולכן שייך לאסור לגבי נגיעה או איזה שהוא דבר, כיון דזה מונח בבעלותו על החפץ, ומה"ט יוכל נמי לאסור על עצמו זריקת צרור הפקר, מחמת דבדבר ששייך לבעלים יש בעלות על כל דבר אפילו על נגיעה, הרי דזה דבר המונח בהחפץ, או דאינו תלוי במה שיש ע"ז בעלות, אלא דבכל חפץ מונח כל מה שיעשו בו ושייך לומר ולאסור החפץ בכל דבר שנוגע בו.

בא"ד. מש"כ בשם תוס' דגם קונם זריקת צרור אסור אע"ג דבקרבן אין איסור כזה. ובמאירי דחה, דרק באוסר הנאה או אפי' צורך שיש לו כגון צורך מצוה יכול לאסור. וצ"ע דהא כל הטעם דיש לומר דלא יוכל לאסור זריקת צרור משום דאין איסור כזה בהקדש, א"כ גם כשיש לו צורך מצוה אבל לא הנאה הא לא מצינו בהקדש איסור כזה ולמה יאסר, וע"כ דלא בעינן דומיא דהקדש, א"כ יוכל נמי לאסור נגיעה וזריקה, ולכאורה להר"ן דס"ל דדבר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר ואי"צ לידור בהקדש או בקרבן, פשוט דיוכל לאסור נגיעה כמו הנאה ואכילה, דמאי שנא.

אמרו לי שבעל קהלות יעקב רוצה להוכיח מתוס' כתובות (דף נ"ט ב' בד"ה כגון) דס"ל דרק הנאה יכול לאסור על עצמו, דכתבו דאסרה הנקת בנה שהיא ג"כ נהנית מהנקה, ולמה הוצרכו לזה אם יכולין לאסור אפי' דבר שאין הנאה מזה, אמנם יש לומר דאפי' להר"ן דיכול לאסור פעולת נגיעה או זריקה, אבל בהנקת תינוק אין בזה שום פעולה מצדה, לכן הוצרכו לומר דהיא נהנית, וא' אמר להוכיח דיכולים לאסור גם דבר שאין הנאה מהא דלקמן (דף נ"ה ע"ב) בנודר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו, וגם משם אין ראי' דודאי גם בזה יש הנאה, דלענין אם זה שעטנז מסתמא יעבור גם כה"ג אע"פ שעי"ז מזיע מאד, דמ"מ יש לו הנאת לבישה.

והנה בסופ"ק דאמרינן דגם חל נדר באומר קונם פי לדבורי, צ"ל דהכונה הנאה שיש לו מזה, דלכן הר"ן לא הוכיח משם דאפשר לאסור אפי' דבר שאין לו הנאה.

ומה דאיתא לעיל (דף ה') דלא משתעינא בהדך או מרוחקני דלא קאימנא בד' אמות שלך, דהר"ן הביא דיש מפרשים דבאמת יאסר לדבר או לעמוד בד' אמותיו, ואם יסברו דרק לאסור הנאה יכולין, נצטרך לומר דיהי' אסור לדבר או לעמוד בד' אמותיו כשיהי' לו הנאה מזה. (מהדו"ק)

בא"ד. בסוה"ד חידש הר"ן דיכול לאסור זריקת צרור לים אבל כשלא אמר בפירוש דאוסר זריקת צרור אז כונתו לאסור הנאת הדבר. והנה להר"ן ריש מסכתין דביאר דבאומר דבר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר, א"כ בזה לכאורה לא מסתבר לחלק בין אוסר הנאה או אוסר זריקה, ורק בתולה בקרבן או בהקדש יש סברא דלא יהי' יותר מהקדש או מקרבן, והתם הא אין איסור נגיעה וצריך להשמיענו דמ"מ אסור בנגיעה אם אמר בפירוש דאוסר עצמו בנגיעת צרור כקרבן. ובמאירי הביא דיש דס"ל דא"א לאסור בקונם זריקת צרור, ולפי"ד נמצא דע"כ ס"ל דעיקר הנדר הוא רק באומר קרבן, ודבר זה אסור לא מהני אלא מתורת יד לקרבן, ולכן ס"ל דלא שייך לאסור זריקת צרור כיון דבהקדש וקרבן אין איסור כזה.

והנה הר"ן לא הביא מהא דלעיל באומר מרוחקני מופרשני דהי' משמע דבא לאסור עצמו בדיבור, אע"ג דבהקדש לא מצינו כזה איסור, משום דאפשר לדחות ולומר דאיה"נ כיון דמשמע דיבור או להיות רחוק לכן לא יחול כלל הנדר, משום דבהקדש לא מצינו איסור כזה.

בא"ד. דהא מקדיש בהמתו אסרה עליו ועל כל העולם ואפ"ה אינה אסורה בנגיעה הכא נמי איסור סתם אכילה והנאה משמע וכו'. מבואר בדבריו דאם הי' מובן מדבריו דבזה שמקדיש בהמתו רוצה שתיאסר בנגיעה יחול איסור גם בנגיעה.

ויש לעיין אם זה רק לסברת הר"ן דס"ל ברפ"ק דבאומר דבר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר דלכן שייך לאסור גם זה, אבל אם רק מתורת יד דהוי כמסיים אסור קונם א"א שיהי' אסור יותר מקרבן, ומש"כ דגם בקונם זריקת צרור אסור, אפשר דהוי יד לאומר זריקת צרור אסור עלי, אבל לאלה דס"ל דרק כשאומר כקרבן חל איסור, ואפילו באומר אסור עלי כל דינו מתורת יד כקרבן, וכיון דבקרבן והקדש אין איסור כזה לא שייך כלל לאסור נגיעה או זריקה, או דמ"מ שייך לאסור נגיעה. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א