שלמי נדרים/נדרים/טז/ב

שלמי נדרים נדרים טז ב

ע"ב גמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה הקשה הרשב"א בחדושיו וז"ל וא"ת ליתי עשה דסוכה ולדחי ל"ת דלא יחל דברו ויש לומר דנדרים עשה ול"ת הם. עשה דככל היוצא מפיו יעשה ול"ת דלא יחל דברו ע"כ וכמו כן כתב הרב בעל החנוך בפ' יתרו ובס' פרשת דרכים בדרך מצותיך הקשה עליו דהא אמרינן ביבמות (דף ה:) דאתי עשה דמצורע וגלח את כל שערו את ראשו וכו' ודחי עשה ול"ת דנזיר (אם הוא נזיר ומצורע) הואיל ועשה ול"ת דנזיר קילי משום דאיתי' בשאלה שיכול לילך לחכם לשאול ולהתיר לו נדר נזרו א"כ ה"נ יבוא עשה דסוכה וידחה עשה ול"ת דנדר הואיל דקיל דאיתי' בשאלה ובס' שעה"מ הל' נדרים פ"ג כתב דאפשר לתרץ דברי הרשב"א והחנוך דשאני עשה דמצורע משום דגדול השלום (ע' תוס' שם ביבמות ובב"מ דף ל' ד"ה הא אין עשה כו') אבל עשה דעלמא לא דחי עשה ול"ת אפילו אם איתנייהו בשאלה אבל אכתי קשה דמה יענו למאן דס"ל במ"ק (דף ז:) דמצורע מותר בתשה"מ בימי חלוטו וא"כ גם עשה דמצורע לא אלים כ"כ ואפ"ה דחי לעשה ול"ת דנזיר אלמא דטעמא. הוי משום דעשה ול"ת דנזיר קילי דאיתי' בשאלה א"כ אכתי תיקשי להך מ"ד ממתני' דקונם סוכה שאני עושה כו' אמאי לא דחי מצות סוכה להנדר ע"ש שכתב עוד דנ"ל דהקושיא מעיקרא ליתא דהא ילפינן מקרא דכתיב כי ידור נדר לה' דגזרת הכתוב הוא דאפילו יש בנדרו ביטול מצות ה' לא יחל דברו:

וא"כ מה מקום להקשות עוד דליתי עשה דסוכה ולדחי ל"ת דלא יחל דברו מאחר דגזה"כ הוא מדכתיב לה' ולפחות איכא למידרשי' לנדר דסליק מיניה (א"ה ע' בפי' הרא"ש לעיל דף יג. בד"ה אמר קרא כו'). שוב כתב ליישב דברי הרשב"א והחינוך דהכי קא קשיא להו דל"ל דגזה"כ הוא דא"כ אדילפינן מכלאים בציצית לקולא דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מנדרים לחומרא דלא אתי עשה דסוכה ודחי ל"ת דנדר ואהא תירצו שפיר דמהכא ליכא למילף בעלמא משום דנדרים עשה ול"ת הוא וא"כ א"ש גם מה שהקשה בס' פרשת דרכים מההיא דאמרינן אתי עשה דמצורע ודחי עשה ול"ת דנזיר הואיל דקילי דאיתי' בשאלה. דהכא שאני בנדרים דגזה"כ הוא בנדרים הגם דאיתי' בשאלה אפ"ה חיילי כדנפקא לן מקרא דלה'. וגם אין להקשות היכי אתי עשה דמצורע ודחי עשה ול"ת דנזיר משום דקילי דאיתי' בשאלה ניליף מנדרים דהתם ג"כ לא מסברה הוא דאמרינן הכי אלא מקרא דנפקא לן מראשו וגזה"כ הוא העתקתי תוכן דבריו הנעימים כי הם קילורין לעינים וראיתי בס' עצי לבונה על יו"ד בסי' רט"ו הביא בשם ס' שמלת בנימין שתי' קושית הראשונים הנ"ל וז"ל לכאורה לא קשיא כלל דהא קיי"ל דהיכי דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת וה"נ אפשר שיקיים שניהם שישאל על נדרו ויקיים המצוה וצ"ל בנדרים שא"א לשאול עליהם כגון הנודר ע"ד רבים ואף דהוא לדבר מצוה מ"מ הרשב"א ס"ל דאף לדבר מצוה אין לו התרה אלא כי ההוא מקרי דרדקי בגיטין (דף לו) שהוא לדבר מצוה הנוגע לרבים. אבל לשאר דבר מצוה אין לו התרה והקשו שפיר בזה דמ"מ ליתי העשה ולדחי הל"ת וע"ז תירצו שפיר דהוי עשה ול"ת ואי כקושית המש"ל דהא אפשר בשאלה דא"כ פשיטא דלא קשה דהא מצי לקיים שניהם ואי דלא אפשר בשאלה כמו בעל דעת רבים א"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה וממ"נ אתי שפיר ולא דמי לההיא דמצורע דאף דאפשר בשאלה מ"מ לא הוי מצי לקיים שניהם דאינו רוצה להתיר נדרו ויאבד כל מה שסיגף עצמו עד זמן ההוא ומ"מ דחי העשה לל"ת ועשה כיון דאם ירצה יהיה אפשר בשאלה עכ"ל ונראה כי דברי הרב הנ"ל לא אמרן אלא לחדד בהן את התלמידים כי אין יסוד ושורש לתחלת ההנחה שהניח דזה מקרי אפשר לקיים שניהם במה שישאל על נדרו דאם ישאל על נדרו ויעקור החכם את נדרו למפרע הלא אין כאן נדר ואיך שייך לומר דיקיים את שניהם מצות סוכה וגם מוצא שפתיו בהנדר ובודאי הא דאמרינן דנדרים חלין ע"ד מצוה הוא באופן דאין לפניו חכם מובהק דמצי להתיר לו נדרו ביחיד או ג' הדיוטות דמסברי להו וסברי וכמו דאמרינן בעלמא מי יימר דמזדקקי ליה תלתא והתורה גילתה לנו בהפסוק דכי ידור נדר לה' שהנדרים חלין ע"ד מצוה לבטלן בשוא"ת כיון דאסר רק החפץ עליו ולא עצמו על החפץ הנדר מעכב עליו לבטל את המצוה עד שימצא מי שיזדקק לו להתיר את נדרו ובודאי מחוייב הוא להשתדל בזה לילך לחכם או לג' הדיוטות שיתירו לו נדרו בכדי שלא לבטל המצוה וכ"ז שאינו מוצא כנ"ל הנדר מעכב עליו ובע"כ הוא בטל מן המצוה מגזה"כ דכי ידור נדר לה' אפילו יש בזה ביטול מצות ד' לא יחל דברו וע' במרדכי פ' שבועות שתים בתרא הביאו הרמ"א בסי' רט"ו בהג"ה:

ובס' הפלאות נדרים כתב ליישב קו' הרשב"א והחנוך ויצא לידון בדבר החדש דהא דעשה דוחה עשה ול"ת שאינו שוה בכל היינו דוקא אם העשה הדוחית היא שוה בכל. כההיא עשה דמצורע שדוחה עשה ול"ת דנזיר הואיל דאיתנייהו בשאלה והמה קלים והעשה דמצורע היא שוה בכל דשייך באנשים ונשים ולהכי אלימא העשה דמצורע הדוחית דהיא שוה בכל לדחות העשה ול"ת דנזיר דקילי הואיל ואיתי' בשאלה אבל הכא במתניתין דנדרים דקחשיב סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח דכל הני מ"ע המה נוהגות רק באנשים ולא בנשים דמ"ע שהז"ג הם ונשים פטורות מהן ולהכי לא מצו לדחות העשה והל"ת דנדרים אע"ג דאיתנייהו בשאלה וקילי מ"מ הא העשה ג"כ יש בהן צד קל דסוכה ולולב ותפילין אינם נוהגין בנשים וה"ל מ"ע שאינו שוה בכל ובכה"ג לא אשכחן דידחה מ"ע שאינו שוה בכל למ"ע ול"ת דאיתי' בשאלה דהא בתרווייהו אית בהו צד קל ולפ"ז בדוקא נקיט מתני' הנך תלת מ"ע סוכה לולב תפילין אבל עמד לנגדו הא דהביאו התוס' בשבועות (דף כד.) ד"ה הן בשם הירושלמי וז"ל שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בליל פסח חייב דהואיל והוא בכולל מצה של כל השנה וא"כ אכתי קשה נהי דשבועה חל בכולל מ"מ ליתי עשה דמצה ולדחי השבועה אף דהוי עשה ול"ת הואיל דאיתנייהו בשאלה ועשה דמצה הא הוי עשה השוה בכל דגם נשים חייבות באכילת מצה ע"ש ולדידי אי משום הא לא אירי' דשאני שבועה דחמירה משום דכתיב בה לא ינקה וכדאמרינן לקמן (דף יח) ומאי חומרא דשבועה מנדר [דנזירות ע"ש דבנזירות קאי] כו' משום דכתיב בה בשבועה לא ינקה וע"ש בריטב"א שם שכ' ואע"ג דלא ינקה לא כתיב אלא בשבועת שוא אפ"ה בשם שבועה כתיב לא ינקה וגם בשבועה פליגי ב"ש וב"ה אם יש שאלה בשבועה ואע"ג דקיי"ל כב"ה דיש שאלה בשבועה ג"כ ע"ל בר"ן (דף כב:) ד"ה אמר רב אסי עכ"פ בשבועה איכא למימר דבזה שבועה חמורה מכל שארי עשה ול"ת שבתורה משום דחמירי דכתיב בה לא ינקה וע' שבועות (דף לט.) חמורות כריתות כו' ולא תשא עמהן ואולי זהו דוקא בנשבע בשם וע' בר"ן ריש מכילתין אמנם בלא זה יש ליישב הך דירושלמי גבי מצה כי מצאתי בס' באר יצחק שחבר פאר דורינו הגאון האמיתי וכו' קש"ת מוהר"ר יצחק אלחנן שליט"א שגם

הוא נרו הפליא לחדש זה כסברת בעל הפלאות נדרים הנ"ל. בחי"ד סי' כ' טרם שיצא לאור ס' הפלאות נדרים הנ"ל והוסיף לתרץ שלא יהיה עומד לנגד הך דמצה מירושלמי הנ"ל וכתב שיש לומר דהירושלמי אזיל לשיטתו דהובא בתוס' קדושין (דף לח.) דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור ע"ש באורך אמנם מטיבותייהו דרבנן סבוראי אמינא דלפע"ד לא קיימא הך סברא לומר דבדוקא נקטה משנתינו הנך תלת מילי סוכה לולב תפילין דרק בהם הנדר מבטל אותם ולא בשאר מ"ע חדא דזיל בתר טעמא דאמרינן בגמ' מנא ה"מ דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו ופירשו כל הראשונים דפירושו אפילו יש בהם ביטול מצות ד' לא יחל דברו וכן מסתימת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו בסתם, נדרים חלין לבטל את המצוה ולא חלקו בין מצוה למצוה ש"מ דבכל המצות נאמרה דין זה וכן יש להביא ראיה מהא דלקמן (דף לד:) גבי ומחזיר לו אבדתו דפליגי רב אמי ורב אסי דחד מינייהו סבר בחדא גוונא דאין מחזיר ונדחה מ"ע דהשבת אבדה מפני הנדר ולא אמרינן [העירני ידי"נ הגאון מוהרא"ד שליט"א אב"ד דפאניוועז דזה אינו דהא בב"מ דף ל}} אמרינן שם גבי והתעלמת כו' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבה"ק פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה "ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא" כו' וע"ש בתו' ד"ה אין עשה כו' בעמוד ב' שכתבו דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולפ"ז מהשבת אבידה ליכא להביא ראיה דעשה דהשבת אבדה דהוא ממונא ידחה איסורא דנדר דלא דחינן איסורא מקמי ממונא] דליתי מ"ע דהשבת אבדה דהוי עשה השוה בכל דנוהג באנשים ונשים ולדחי מ"ע ול"ת דנדר דקילי דאיתנייהו בשאלה וע"ש בריטב"א שעם הלכות הרמב"ן שכ' בפירוש שהטעם משום דנדרים חלים ע"ד מצוה אלמא דלאו דוקא הנך מצות דחשיב במתניתין נדחים מפני נדר אלא אפילו כל שאר מצות והטעם כמ"ש הר"ן דגזה"כ הוא מכי ידור נדר לה' אפילו יש בזה משום ביטול מצות ה' לא יחל דברו וע' בפי' הרא"ש (דף כה:) ד"ה פותחין בשבתות כו' דנדר חל על עונג שבת כו' ע"ש וע' בשעה"מ שם שכ' עוד טעם אחר נכון עפמ"ש התוס' בערובין (דף ק'.) ד"ה מתן ד' כו' שהקשו ליתי עשה דמתן ד' ולידחי ל"ת דבל תוסיף ותירצו דל"ד לכלאים בציצית דהואיל והכא ע"י פשיעה באה עליו והיה יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו ע"ש הכא נמי בנדרים הואיל והיה יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו שלא היה לו לנדור ולבטל המצוה בפשיעה להכי לא נדחית הלאו שלו עי"ש מה שהאריכו ג"כ בכלל הזה ולבאר מסוגיא דזבחים:

בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' מ"ז ביאר דלא תיקשי אמאי דאמרינן בנשבע שלא לישב בסוכה דלא חייל משום דהוי נשבע לבטל המצוה הא קיי"ל דבכולל חייל (ע' תו' שבועות כד) ה"נ נימא הכא מגו דחל אישיבת עראי שלא באכילה ושינה חל נמי אישיבה דאכילה ושינה וכ' כיון דלא אפשר לישיבת קבע בלא כניסה כולה חדא מילתא היא וקרוי' ג"כ מצוה ע"ש:

בר"נ ד"ה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו כו' וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוה הא דבר שאין בו ממש הוא כו' אבל בתוס' אמרו כו' כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא עכ"ל בס' שמלת בנימין הקשה ע"ז מהא דאמרינן בב"ב (דף קמז:) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ופירשו שם הרשב"ם והתוס' משום דהוי דבר שאין בו ממש והא שם הזכיר החפץ שהוא הבית ואפ"ה מקרי דבר שאין בו ממש ותירץ דזה לא הוי רק כמו יד וגבי נדרים הוא דאמרינן ידות נדרים כנדרים אבל גבי קנין דממונא לא מהני יד:

בא"ד וא"ת אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל עכ"ל נראה מדבריו דסובר דליכא שום הנאה מישיבת הסוכה בעצמה רק הנאת המצוה לבד. דאל"כ דיש ג"כ הנאת הגוף בזה הא דמי לנודר מן המעין דאסור לטבול בו בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה וכמ"ש הר"ן לעיל (סוף דף טו) גבי קונם תשמישך עלי דאי מתהני גופי' בהדי הנאת המצוה הנאה מיקרי והתוס' בר"ה (דף כח.) ד"ה המודר הנאה משופר נראה כמסתפקים בזה שכתבו שם לחלק בין המודר הנאה משופר למודר הנאה מסוכה וכתבו שם בזה"ל אם לא נחלק דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה והדבר תמוה דהא מדלקמן (דף לט.) גבי נכסי חולה אסורין על המבקר דקאמר הגמ' אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא כתב הר"ן שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאתהנויי מאיסורא וביושב בודאי אית ליה הנאה הרי מוכח משם דמישיבה גופי' אית ליה הנאת הגוף לבד הנאת המצוה וכיון שכן מאי קשיא ליה להר"ן הכא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה הא מלקמן מוכח דמלבד הנאת המצוה איכא בהדי הנאת הגוף מהישיבה וכיון שכן אסור דדמי לנודר מן המעיין דאסור לטבול בו טבילה של מצוה בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה וכבר עמד ע"ז הרב בעל מחנה אפרים הל' נדרים סי' כ"ה וכן בנודע ביהודא מ"ת חלק או"ח סימן קל"ב ואחר אחרון אני בא שהגאון בעל בית מאיר ביו"ד סי' רט"ו תמה ג"כ על הר"ן מסוגיא הנ"ל ואולי יש לחלק בין ישיבה בבית לישיבה בסוכה והוא ע"פ מה שראיתי בשיטה מקובצת דאסבר בטעמא דמוקמינן לדרשה דכי ידור נדר לד' דמוקמינן ליה אנדר טפי מבשבועה דבנדר דרשינן הא דלה' אפילו יש בו ביטול מצות ה' לא יחל דברו ובשבועה אמרינן דברו הוא דלא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים דמ"ש נדר משבועה וע' בר"ן מ"ש בזה והוא ז"ל כתב דבישיבת סוכה עלי אינו נראה שבא לבטל המצוה "אלא משום שקשה עליו לישב בה משום קור או חום" אבל בשבועה שלא אשב אינו משמע כ"א משום ביעוט וביטול המצוה עכ"ל ובסברה זו יש לחלק בין ישיבה בסוכה לישיבה בבית שנכנס המבקר לישב בביתו של חולה דבודאי אין שם קור וחום והיותר נ"ל דשם האיסור רק מדרבנן וראיה דפריך אפי' עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל:

ודריסת הרגל בודאי רק מדרבנן אסור וגם הוא בכלל אפשר ולא קא מכוין ואולי גם לא אפשר ולא מכוין דהא מחוייב הוא מה"ת במצות בק"ח לילך אצלו ולבקרו משא"כ הכא דאקרא קיימינן לאסור מדאורייתא וע' בר"ן סד"ה על סיפא דאידך בבא קתני כו' בסוף הדבור ומלבד כ"ז קושיית הר"ן יתכן על הנך אידך בבי לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח דבהו ליכא הנחת הגוף כלל כ"א קיום המצות וקושית רבא ותירוצו קאי גם על הנך בבי דמוכרחים אנו לאוקמינהו ג"כ דאמר נטילת לולב עלי הנחת תפילין עלי דאל"כ מ"ש בהו נדר משבועה ועל הנך בבי ישאר הקושיא וכי מצות ליהנות ניתנו ומזה הוכיח הר"ן דינו דבאוסר בפירוש עליו דבר שאין בו הנאה כמו זריקת צרור לים דחל הנדר וע' בס' ב"מ הנ"ל שפקפק על האי דינא שהמציא הר"ן ועי' בש"ך סי' רל"ו ס"ק י"ד מ"ש בשם הר"ן לחלק בין הנשבע שלא לאכול מצה סתם ובין הנשבע שלא לישב בסוכה סתם דגבי מצה מקרי כולל משום דכל לחם שהוא מצה מקרי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"ש ובזה יש ליישב ג"כ קצת דברי הר"ן דהכא דהאומר קונם ישיבת סוכה עלי בלשון ב"א הכונה הישיבה דמצוה לחוד וזה ימים רבים אשר היה קשה לי להבין לשון המשנה דנקיט קונם סוכה שאני עושה ולא קתני סוכה שאני יושב כדנקיט באינך לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח דהא העשיה בסוכה אינו עיקר המצוה אלא הכנה לישב בה ובאמת בש"ע ובשאר פוסקים הלשון בסוכה ג"כ על הישיבה וכן כאן בגמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי ואחר זמן רב מצאתי בס' שושנים לדוד על משניות במס' שבועות פ"ג שעמד ע"ז וכתב דמתניתין רבותא קמ"ל דלא תימא דאין פיו ולבו שווין דכוונת לבו שלא לישב בסוכה ובפיו אמר שאוסר עליו העשיה קמ"ל דזה אין מקרי אין פיו ולבו שווין משום דבהעדר העשיה ממילא

יהיה בטל מהישיבה עכ"ל וע' מנחות (מב.) ואלו לעשות סוכה לא מברך כו' ושם ע"ב כל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה הוא כו' בישראל א"צ לברך כו':

ובס' יד שאול סי' רט"ו הביא בשם תשובת מ"ע סימן ל"א דמתניתין מיירי בסוכה שהיא מושלמת כהלכתה דאם אינה עשויה ממש וליתא לסוכה בשעת הנדר אינו חל משום דלא איתנייה בעולם וכ' ע"ז הרב בעל יד שאול דאינו מובן דל"ש בזה דשלב"ל שהרי נדר על המצוה והוא אסר ע"ע מצות הסוכה ובעיני יפלא שמלבד זה הא על עצמו יכול אדם לאסור אפילו דשלב"ל ורק על חברו אין אדם אוסר דשלב"ל כדאיתא לקמן (דף פה:) אלא יאסור דשלב"ל על חברו שהרי אין אדם אוסר פירות חברו על חברו וע"ש בר"ן דבעינן דיהיו חד מינייהו ברשותיה או הפירות או האדם הנאסר וע' בר"ן (דף לא.) לוקח בפחות כו' דאע"ג דקיי"ל אין אדם אוסר ע"ח דשלב"ל ה"מ כו' אבל באוסר הנאתו על חברו כו' ואיהו הא איתי' בעולם כו' ע"ש עכ"פ על עצמו יכול לאסור אפילו דשלב"ל. אמנם מדין דבר שאין בו ממש יש להעיר וכמ"ש הר"ן כאן דהוכרח לתרץ דבאומר סוכה לישיבתה או כיון שמזכיר שם החפץ שאוסר עליו נעשה כאומר סוכה לישיבתה ומחמת זה אפשר דבעינן דוקא שיהיה הסוכה עשויה וע' בר"ן (דף נז.) ד"ה האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי כו' שכתב דמעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא עי"ש ולשון המשנה קונם סוכה שאני עושה משמע לכאורה איפכא שהסוכה אינה בשלימות עשויה אלא שעוסק עדיין באמצע העשי' והכונה שלו סוכה שאני עוסק בעשייתה אני אוסר ישיבתה עלי:

כתב המחנה אפרים הל' נדרים סי' מ' מי שנוהג שלא לאכול בשר מן י"ז בתמוז ואילך ה"ז נדר ומ"מ אם נזדמנה לו סעודה של מצוה שרי לאכול דאין זה נדר ממש אלא חשוב כמו קבלת תענית והוי כאומר אעשה מצוה זו שחייב לעשותו ומש"ה כל היכי דאיכא מצוה שרי דאין הנדר של מצוה חל על מצוה עכ"ל וע' בהג"מ פ"א מהל' תענית טעם אחר כי לא נהגו להתענות בכה"ג:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף