קרן אורה/נדרים/טז/ב

קרן אורה נדרים טז ב

דף ט"ז ע"ב

גמ' חומר מכלל דנדר הוא והא מותר קתני אלא אסיפא דאידך בבא ופי' ז"ל דבזה א"ש דבנדרים נמי איכא איסורא בבל יחל מדרבנן אבל אקרבן לא אוכל לך לא שייך למיתני זה חומר כיון דהתם מותר לגמרי ולענ"ד לא הוי צריכי לזה דודאי שייך למיתני זה חומר אפילו אם בצד הקל היתר הוא לגמרי אלא דהכא בקרבן לא אוכל לך לא שייך למיתני זה חומר כיון דהתם לאו נדר הוא כלל ואין זה קולא בנדרים כיון דאין בלשונו נדר כלל כמו בקרבן לא אוכל לך או לא קרבן לא אוכל לך אלא דלפי מה שפירש בטעמא דלא שבועה לא אוכל לך משום מכלל לאו אתה שומע הן א"כ שפיר שייך למיתני בהא זה חומר בשבועות מבנדרים. דבנדרים בלא קרבן לא אוכל לך לא אמרינן מכלל לאו כו' ודוקא בשבועה הוא דאמרינן הכי משום חומר שבועה כמו שכתבו התוס' ז"ל והתוס' ז"ל כתבו עוד דלא שבועה אסור משום גזירה בעלמא ולפ"ז ג"כ לא א"ש הא דפריך והא מותר קתני משמע דאי הוי איסור בנדרים א"ש ולדברי התוס' ז"ל אפילו אי לא תני מותר ג"כ תיקשי מאי חומר היא זו כיון דבשבועה נמי ליכא אלא איסור דרבנן בלא שבועה אבל לפי מה שפירשתי ניחא דעיקר הקושיא דהכא לאו נדר הוא כלל ולא שייך בזה חומר בשבועה ובכמה דוכתי מצינו דתני חומר כה"ג ובצד השני היתר הוא ואין להאריך בזה:

הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' עי' ר"ן ז"ל שהקשה הא הוי דבר שאין בו ממש ותירץ דאמר קונם סוכה לישיבתה, ובשם התוס' ז"ל כתב דזה לא הוי דבר שאין בו ממש כיון שהזכיר שם הסוכה הנאסרת ולא הוי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ הנאסר כמו שאני מדבר או שאני ישן ולשיטה זו הא דאמרינן לעיל יאסר פי לדבורי היינו נעשה כאומר דבקונם פי מדבר נמי סגי כיון שהזכיר פיו וכ"כ הרשב"א ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג נראה דפי מדבר וידי עושות לא מהני והוי דבר שאין בו ממש וכמו שכתב הל"מ ז"ל שם ואפ"ה כתב גבי ישיבת סוכה אסורה עלי דהוי נדר גמור וכן בהנאת תשמישך עלי וכמ"ש לעיל ולענין ישיבה יש לומר דלא חשיב דבר שאין בו ממש ודמי לאכילת ככר זה עלי דהוי נדר גמור דכוונתו על הככר עצמו וה"נ על הסוכה הוא מכוין אבל בהנאת תשמישך אסורה עלי קשה מ"ש דבשאיני משמשך כתב דהוי דבר שאין בו ממש משום דהוי כאומר שימושי אסור עליך דהוי דבר שאין בו ממש. וכי אמר תשמישי עליך או תשמישך עלי אמאי הוי נדר הלא מפורש כתב שם דבדיבורי או הילוכי או שימושי עליך קרבן הוי דבר שאין בו ממש ואינו אסור אלא פי לדיבורי ורגלי להילוך וה"ה פי מלדבר ורגלי מלהילוך ואפשר פי מדבר ג"כ סגי וכמ"ש הכ"מ ז"ל בדעתו והכי משמע בפירוש המשנה שלו וא"כ בתשמישי עליך הוי דבר שאין בו ממש וכן ישיבת סוכה גם כן מי עדיף משימושי עליך או שימושך עלי. והא לא תיקשי במש"כ דלא בעינן דוקא יקדשו ידי לעושיהן אלא מעשה ידיה גם כן יכולה להקדיש ובפ"ג כתב דעשייתו אינו יכול לאסור דיש לחלק דעשייתו הוי דבר שאין בו ממש דכח הפועל אין בו ממש אבל מעשה ידיה דהיא הפעולה יכולה להקדיש אלא דהוי דבר שלא בא לעולם וכבר האריך הר"ן ז"ל בזה לקמן וצ"ל דדוקא דיבורי והילוכי קרבן או שימושי הוא דהוי דבר שאין בו ממש אבל כשהוא אומר דיבורי והילוכי ושימושי עליך קרבן שאני דקמכוין לגופו לעשותו קרבן לדברים אלו ועדיין צ"ע:

והנה לפי דברי האומרים דנדר דרך איסור בעלמא הוא נדר גמור וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ א"כ בכה"ג מנ"ל דאינו חל על דבר שאין בו ממש דבשלמא להתפיסו בקרבן א"ש דאין על מה שיחול הקדושה כיון שאין בו ממש אבל דרך איסור בעלמא למה לא יוכל לאסור על עצמו כל דבר וצ"ל דדרך איסור ג"כ צריך שיהיה ממש בדבר הנאסר דאל"ה על מה יחול האיסור ואין הלכה זו ברורה אצלי עדיין:

בא"ד הקשה הר"ן ז"ל כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי אמאי יאסר הא אינה בכלל הנאה כלל ולא עדיף מאם הקדיש הסוכה לגמרי דמותר לישב בה כיון דאין זה בכלל הנאה וה"נ נהי דאסר סוכתו עליו כקרבן למה יאסר בישיבה ותירץ בשם התוס' ז"ל כיון שאסר עליו הישיבה בפירוש יכול להקדיש גם לזה אע"ג דבסתם הקדש היה מותר לישב בה אבל היכא דאסר בפירוש אפילו דבר שאין בו הנאה חל הנדר ולפ"ז איכא לאשכוחי בדבר מצוה ג"כ חומר בשבועה מבנדר דהיכא דנשבע סתם שלא לישב בסוכה השבועה חלה בכולל ע"י שאר ימות השנה ובנדר אינו נאסר כלל דלשאר ימות השנה קמכוין דישיבתה הנאה היא ולא מצוה אבל ימות החג לא נאסר כלל כיון דמצוה היא ולא הנאה וי"ל דע"כ אין בישיבת סוכה הנאה אפי' בשאר ימות השנה דאם היה בה הנאה אפילו אם מצוה ג"כ היא לא נתבטלה הנאתה וכמ"ש הר"ן ז"ל לעיל וכיון שאמר ישיבתה נאסר בימות החג ג"כ אלא דלא מסתבר לומר דישיבת סוכה לאו הנאה היא כלל ואטו אם הקדיש הסוכה מותר לישב בכולה. וכן מוכח בירושלמי בשמעתין דמייתי ראיה דנדר חל על דבר מצוה שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. וכבר הבאתי לעיל דברי התוס' בר"ה דמספקא להו בתקיעת שופר עלי קונם אם נאסר. ושמא דוקא בישיבת סוכה דיש בה הנאה הוא דמיתסר. אבל בתקיעת שופר דבלא המצוה אין בו הנאה כלל אפשר דלא מיתסר וכקושייתם כאן. ולא אבין דבריהם ז"ל דהא תנן נמי תפילין שאני מניח ובהנחת תפילין ג"כ אין בהן שום הנאה אם לא המצוה ואפילו הכי נאסר. ואפשר כוונתם ז"ל דהיכא דנתכוין לשיר שפיר יש בו הנאה. וכי קאמר תקיעת שופר עלי לשיר קמכוין. אבל למצוה מותר דאין בזה הנאה כיון דלא מכוין לשיר אבל בישיבת סוכה בכל גוונא יש בה הנאה ומש"ה נאסר גם בישיבה של מצוה:

ולפ"ז ע"כ ס"ל כדברי הרשב"א ז"ל דגם במצוה דאית בה הנאת הגוף ג"כ איתמר כללא דמצות לאו ליהנות ניתנו ומ"מ לא הוי להו לחלק סתמא בין סוכה לשופר דודאי בשופר נמי אם אמר תקיעת שופר של מצוה עלי אסור כמו בתפילין ועיין שם בר"ה דנחלקו בעה"מ והר"ן ז"ל במצוה של דבריהם אי גם בזה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו בעהמ"א ז"ל ס"ל דבמצות דרבנן לא אמרינן דלאו ליהנות ניתנו והר"ן ז"ל חולק עליו שם דמ"מ מצוה היא ונראה דמחלוקתן תליא בהא דבעהמ"א ז"ל ס"ל דתקיעת שופר ג"כ קצת הנאה היא ותקיעה של מצוה דוקא הוא דשרינן משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ומבטלה הנאתה דרשות וא"כ דוקא תקיעה של מצוה דאורייתא הוא דשרי אבל מצוה דרבנן אינה מבטלת הנאתה ואסור כמו תקיעה של רשות והר"ן ז"ל ס"ל דליכא הנאה כלל בתקיעת שופר אם אינו מכוין לשיר ובזה לא נאסר כלל אלא דס"ד דמצוה ג"כ הנאה היא קמ"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ ה"ה דמצוה דרבנן לא חשיבא הנאה וכ"ש הוא ועיין בשעה"מ בהלכות לולב שהאריך בזה והרשב"א ז"ל הקשה ג"כ קושיית הר"ן ז"ל והביא תירוץ התוס' הנ"ל ומשמע מדבריו דסברת התוס' זו הכל אחד עם מש"כ לענין דבר שאין בו ממש דכל שהוא מזכיר שם החפץ חל שפיר וה"נ דכוותיה אע"ג דאין לאסור המצוה מחמת איסור חפצא כיון דליכא הנאה מ"מ כיון שהזכיר החפץ לאסור גם בזה חל בל יחל שפיר ולא הבנתי דמה ענין זה לזה. ומדברי הר"ן ז"ל נמי נראה דלאו דברים אחדים הם והך סברא לחוד והך סברא לחוד ודו"ק:

והקשה הרשב"א ז"ל בשמעתין בהא דנדר חל על דבר מצוה ליתי עשה דמצוה ולידחי ל"ת דבל יחל ותי' דהוי עשה ול"ת ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואין זה מספיק דהא בריש יבמות משמע דעשה השוה בכל דוחה לתו"ע שאינו שוה בכל וקונם הוא איסור שאינו שוה בכל אלא על הנודר לבד הוא האיסור. ונהי דיש לומר דזה דומה לנזיר דלא מיקרי אינו שוה בכל כמבואר בד' מהרש"ל ומהרש"א ז"ל שם בריש יבמות וכמ"ש שם בחי' אכתי תיקשי הא ישנו בשאלה וגבי נזיר נמי נדחית עול"ת שלו מטעם דישנו בשאלה כדאמרינן התם אבל לא הבנתי קושיתו דהא משמע בגמרא דמקרא דידור נדר לה' יליף דחל על דבר מצוה וצ"ל דמשמע ליה דלמסקנא מסברא ידעינן דנדרים חל על דבר מצוה כיון דאסר חפצא עליה והמצוה בטילה מאליה וכן משמע בירושלמי דמייתי מסברא דנדר חל על דבר מצוה שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. אלא דנראה דז"א אלא לאביי דס"ל דמצוה הנאה מיקרי' שפיר דמסברא אית לן דחלין על דבר מצוה אבל לרבא דמיירי דאסר עליו המצוה בפירוש א"כ ליכא למילף מסברא דאדם מקדיש סוכתו לשמים וע"כ מקרא דכי ידור נדר לה' הוא דילפינן. וגבי נזיר גופא מצינו יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ולא דחי עשה ול"ת. ואין כאן מקומו. ושם יתבאר בעז"ה:

אך לפ"ז יקשה שמעתא דריש יבמות הא דלא ילפינן מנזיר דעשה דוחה לתו"ע משום דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה תיפוק ליה דמנדרים איכא למילף איפכא דאפי' עשה ול"ת דישנו בשאלה ג"כ אינה נדחית. וממ"נ סתרי אהדדי שמעתא דיבמות עם שמעתין דאי מקרא ילפינן א"כ מאי פריך התם ואי מסברא תיקשי איפכא אמאי אינו דוחה עול"ת דישנו בשאלה ונראה לומר דאפי' אי מסברא שמעינן דנדרים חלין על דבר מצוה לא תיקשי לידחי העשה את לתו"ע כיון דע"כ לא נדר אלא לזמן מצוה לחוד כמו מצה בליל פסח וסוכה בימות החג וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ אי נימא דהעשה ידחה העול"ת א"כ יצאו דבריו לבטלה ולא חלין כלל ולבטל לגמרי העשה ול"ת לא שמענו דיש כזאת בכח העשה אלא דא"כ בהקדיש סוכתו לשמים ליתי עשה ולידחי לתו"ע דהא ההקדש חל אלא דבחג העשה דוחה הל"ת ע"כ נראה יותר דמקרא יליף לה ובאמת שמעינן מינה דאין עשה דוחה לתו"ע שישנן בשאלה ועיין מש"כ שם בחי' ליבמות וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נזירות ועיין בשעה"מ שהאריך בזה עיי"ש:

והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב דמש"ה נדרים חלין על דבר מצוה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כמו אכילת טבל והקדש דהוי מצוה הבאה בעבירה ובאמת גם באלו יש להקשות ליתי עשה ולידחי ל"ת וכבר האריכו בזה המפרשים ובחבורו כתב ז"ל כשתתבונן בכתובים כו' דבנדר כתיב ככל היוצא מפיו יעשה בין רשות בין מצוה ובשבועה כתיב להרע או להיטיב היינו רשות דוקא מדבריו ז"ל נראה ג"כ דעיקר הדבר מסברא הוא דשמעינן אלא דיש לזה סמך במקרא ומה שהביא מלהרע או להיטיב הא בגמ' מסקינן דמהתם לא שמעינן אלא למעוטי מקרבן ולאיפטורי מלאו מלא יחל דברו הוא דילפינן לה והוא ז"ל לא הביא הך דרשא כלל ומש"כ לענין מככל היוצא מפיו בירושלמי משמע איפכא דר' ישמעאל יליף מינה דאפי' במזיד אין שבועה חלה על דבר מצוה שנאמר ככל היוצא מפיו ולא היוצא מפי שמים. עיי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף