אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/ח

יום רביעי ח' חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף ח

קיום מצות תלמוד תורה בק"ש שחרית וערבית

דעת הר"ן שחייב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה

בגמרא במסכת נדרים (ח.) אמר רבי גידל אמר רב, האומר 'אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו' - נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. ומקשה הגמרא: והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה. ומסיקה הגמרא: הא קמ"ל, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה.

ובפשטות כוונת הגמרא שאף שמחוייב ללמוד תורה מהר סיני, מכל מקום יכול לצאת ידי חובתו ללמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית, וממילא מה שמוסיף ונשבע שילמד פרק זה או מסכת זו, אין בכך משום שבועה חלה על שבועה - ולכן שבועתו חלה.

וביאר הר"ן שבודאי מסתבר שאין כוונת הגמרא באמת שיכול לפטור עצמו מחובת תלמוד תורה על ידי קריאת שמע פעמיים ביום, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו. ועוד דרשו חכמים במסכת קידושין (ל.) על הפסוק "ושננתם לבניך" - שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד. ובודאי קריאת שמע לחוד אינה מספקת להגיע לידי כך. ואם כן תמה הר"ן על יישוב הגמרא, שכיון שאדם מחוייב ללמוד יום ולילה עד שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו, א"כ מה יישבה הגמרא שאין כאן חסרון 'שבועה על שבועה' כיון שיכול לפטור עצמו ע"י קריאת שמע שחרית וערבית, הלא נתבאר שחיוב רב יותר, וא"כ ביחס לחיוב זה של 'ושננתם' נדון שוב ש'אין שבועה חלה על שבועה'.

וכתב הר"ן להוכיח מדברי הגמרא הללו ליסוד אותו שנה כבר במסכת שבועות, לפיו כל הדין ש'אין שבועה חלה על שבועה' הוא רק במקום שהחיוב הראשון מפורש בכתוב, אבל במקום שאין מקרא מפורש עליו - שבועה חלה עליו. וזה ביאור דברי הגמרא, שכיון שאי בעי פטר נפשיה - מהחיוב המפורש בכתוב - בקריאת שמע שחרית וערבית, ממילא אף שיש חיוב ללמוד בכל זמן עד שיהיו ד"ת מחודדין בפיך, מכל מקום חיוב זה אינו מפורש ושבועה חלה עליו.

שני גדרים במצות תלמוד תורה לימודה וידיעתה

ומה שנקטנו בדברי הר"ן שהזכיר שני עניינים: א' שחייב ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו, ב' שצריך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו. כך משמע מלשונו שכתב 'ואמרינן בפ"ק דקידושין' ולא כתב 'דאמרינן' ומשמע שהוא תוספת וענין חדש. ובאמת כך כתב באור ישראל (פכ"ז) שבמצות תלמוד תורה יש שני עניינים, א' לימוד התורה, ב' ידיעת התורה. ומצות לימוד התורה נלמדת מהכתוב 'והגית בו יומם ולילה'. וכמ"ש הרמב"ם, הטור ושו"ע: כל אדם מישראל חייב בתלמוד תורה... שנאמר "והגית בו יומם ולילה".

ומלבד זאת ישנו גדר נוסף במצות תלמוד תורה, והוא ידיעת התורה, וכמו שאמרו חז"ל בקידושין "ושננתם" - שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד... ופירש רש"י: יהו מחודדים בפיך, חזור עליהם ובדוק בעומקם, שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם וכו'. [ועי"ש שגם בדין זה חילק בין שני מינים, הא' לרכוש בקיאות בכל חלקי התורה, שיהיה תלמודו שגור בפיו. ב' היכולת להתחכם בתורה, לחדד השכל, לשננו ולהישירו, שיוכל לישא וליתן במלחמתה של תורה, ולעקור הרים בפלפולו. ולכאורה לזה כיוון גם הר"ן בדבריו כשכתב שמלבד קריאת שמע שחרית וערבית, חייב גם: א' ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו [היינו מקרא ד'והגית בו יומם ולילה']. ב' ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו'. וכ"ב רה"י רבי גרשון אדלשטיין שליט"א.

דעת הרא"ש והתוספות שחיוב ת"ת כל היום הוא רשות ולא חובה

ואף שהר"ן פירש שכל אדם חייב ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו, הרי שהרא"ש והתוספות על אתר ביארו דברי הגמרא כפשוטם, שיכול לצאת ידי חובת תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית, ומה שלומד מכאן ואילך אינו אלא בגדר 'רשות' ולא 'חובה'.

והנה כדברי הגמרא בנדרים, דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, נמצא גם בדברי הגמרא במנחות (צט:). שם שנינו במשנה שהחלפת הלחמים מעל השולחן היתה באופן ש'אלו מושכין ואלו מניחין' שנאמר (שמות כה ל) "לפני תמיד". ואילו רבי יוסי חולק וסובר שאפילו אם אלו נוטלים וואלו מניחים, גם כן חשיב 'תמיד'. ובברייתא המובאת בגמרא שנינו: תניא, רבי יוסי אומר, אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדש ערבית, אין בכך כלום. אלא מה אני מקיים 'לפני תמיד' - שלא ילין שולחן בלא לחם.

על כך מוסיפה הגמרא ומביאה את דברי רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך [והגית בו יומם ולילה]". ומביאה הגמרא עוד: אמר רבי יוחנן משום רשב"י, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים 'לא ימוש', ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ [- שלא יאמר בקריאת שמע סגי, ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה. רש"י]. ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עם הארץ [- שכיון שרואה שעל קריאת שמע לחוד נוטל שכר גדול כ"כ, אזי אם עוסק בתורה כל היום כל שכן ששכרו גדול, ועי"ז יבוא להרגיל את בניו לתלמוד תורה.

והנה מדברי רבי יוחנן משמע שדין זה שאפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש, כן הוא לפי האמת, ואילו לדברי הר"ן התבאר שבאמת מצד החיוב הרי הוא חייב ללמוד תמיד, ורק לענין 'אין שבועה חלה על שבועה' נקטינן שבמקום כזה חלה שבועה עליו. אך בדברי רבי יוחנן פשוט שלא העמיד דבריו רק לענין שבועה, וע"כ שלדעתו באמת סגי בקריאת שמע שחרית וערבית, וכפי שמוסיפה הגמרא שדבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ.

פסק הרמב"ם שחייב לקבוע זמן ביום ובלילה אך אינו יוצא בקריאת שמע

והרמב"ם (ת"ת פ"א ה"ח) פסק: כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה". ובלחם משנה הקשה שכן מדברי הגמרא במנחות משמע שרק לדעת רבי יוסי סגי בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ואילו דלעת חכמים אין די בכך אלא כשם ש'תמיד' האמור בשולחן הוא תמיד ללא הפסק, כך גם 'לא ימיש' הוא דין תמידי ביום ובלילה. ויישב הלחם משנה שדעת הרמב"ם שיש לחלק בין לשון 'תמיד' שמורה יותר על תמידיות מאשר לשון 'לא ימיש'. ואף שהגמרא אמרה שכן נלמוד מדברי רבי יוסי, אך באמת לומדים מדברי רבי יוסי לענין 'תמיד' אף לדעת חכמים, שכן גם הם מודים בלשון 'לא ימיש' שאין משמעו בתמידות.

ואמנם ממה שלא הזכיר הרמב"ם דין זה שיכול לפטור עצמו מקריאת שמע שחרית וערבית, למד הלח"מ שהרמב"ם לא פסק כדברי רבי יוחנן משום רשב"י, והקשה הלחם משנה על כך, שהרי בגמרא בנדרים משמע שהלכה כדברי רבי יוחנן שעפ"ד ביארה הגמרא את דברי רב גידל אמר רב. וביאר הלח"מ שמ"מ היה נראה לרמב"ם שהוא קולא גדולה שסגי בקריאת שמע שחרית וערבית. ואף שהלח"מ פירש שהרמב"ם פסק ש'לא ימיש' אינו תמידות אלא סגי בשונה פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, מכל מקום סובר הלח"מ שלא די לכך בקריאת שמע שחרית וערבית.

והעיר בספר זרעו של אברהם, כי מדברי הלחם משנה מבואר שביאר את דברי הגמרא בנדרים כפי שביארוה הרא"ש והתוספות, דהיינו שבאמת אין חיוב תלמוד תורה יותר מק"ש של שחרית ושל ערבית. משא"כ לדעת הר"ן שביאר בדברי הגמרא, שבאמת חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו, ורק לענין 'אין שבועה חלה על שבועה' - חלה השבועה במקום שהחיוב אינו מפורש. א"כ בגמרא בנדרים לא מפורש כלל שהלכה כרבי יוחנן, שהרי מדברי רבי יוחנן משמע שבאמת סגי בקריאת שמע שחרית וערבית לקיום עיקר דין תלמוד תורה, ואילו בגמרא בנדרים - לפי ביאור הר"ן - רק מבואר שהחיוב המפורש הוא ק"ש שחרית וערבית, אך באמת חייב להרבות עוד בלימוד התורה.

מחלוקת רבי ישמעאל ורבי יונתן בחובת תלמוד תורה הנלמד מהפסוק 'והגית'

ובהמשך הגמרא במנחות שם מביאה את דעתו של רבי ישמעאל בדבר החיוב ללמוד תורה כל היום: שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל. כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית. קרא עליו המקרא הזה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" - צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.

מאידך מביאה הגמרא את דעתו של ר' שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, שפסוק זה של "לא ימיש" "אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה", שכשראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", אמר לו הקב"ה 'יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. וכתב רש"י: הבטיחו שלא תשתכח תורתו ממנו. ואם כן לדעת רשב"נ לא נלמד מפסוק זה חיוב ללמוד את התורה כל היום.

ויש לדון האם לדעת רשב"נ עכ"פ יהיה חייב ללמוד ולהגות בתורה ביום ובלילה, מכח חובת 'ושננתם' שיהיו דברי תורה מחודדים בפיו, אשר בפשטות נראה מדברי הר"ן שאף מכח דין זה הסיק שחייב אדם ללמוד תורה כל היום. אמנם המדקדק בדברי הר"ן יראה שתחילה כתב 'חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו', ואילו אחר כך בהזכירו דין 'ושננתם' סיים: "וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי" - ומשמע לכאורה שרק מחמת שלעולם הוא חוזר על אותה פרשה לכך אינו מקיים בה ושננתם, אבל לו היה קובע עתים לתורה ביום ובלילה ועוסק בכל חלקי התורה, אזי היה מקיים ושננתם כראוי, ואין חיוב מצד ושננתם ללמוד כל היום וכל הלילה.

הכרעת הפוסקים שקריאת שמע דאוריתא וביאור השאג"א שלמדו כן מהגמרא בנדרים

ובגמרא בברכות (כא.) נחלקו אמוראים אם חובת קריאת שמע דאורייתא או דרבנן, ודעת רב יהודה משמיה דשמואל שחובתה דרבנן ולכן הכריע שספק קרא ספק לא קרא אינו חוזר וקורא. ותמה רב יוסף על דעתו מכח הפסוק "ובשכבך ובקומך" אשר ממנו למדו חז"ל חובת קריאת שמע שחרית וערבית. ומביאה הגמרא את יישובו של אביי: ההוא בדברי תורה כתיב.

וכתב הרי"ף: ולית הלכתא כשמואל דאמר ק"ש דרבנן, דקי"ל ק"ש דאורייתא, ע"כ. וכן פסקו רוב הפוסקים. והשאגת אריה (סימן א) עמד על כך שלא נתנו טעם לדבריהם, מפני מה פסקו שק"ש דאורייתא, ואדרבה מצד הסברא היה נראה לומר שהלכה כשמואל לגבי רבי אלעזר שהוא כתלמיד לגבי שמואל כפי שמוכח בכמה מקומות בש"ס. והכסף משנה (ק"ש פ"ב הי"ג) כתב שהכריעו כן מכח כמה ברייתות שלמדו דיני ק"ש מפסוקים, ומהם משמע שק"ש הוא דין דאורייתא. אמנם השאג"א תמה על דבריו: וכי נתחכם יותר משמואל, שהרי אף שמואל ודאי ידע מכל אלו הברייתות, ומדברי המשנה (ברכות י:) ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבוקר יעמוד שנאמר 'ובשכבך ובקומך', וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר "ובלכתך בדרך" וכו'. ואעפ"כ נקט שמואל שק"ש דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וא"כ כיצד אפשר לומר שהפוסקים פסקו מכח משנה וברייתות אלו שאין הלכה כשמואל.

וכתב השאגת אריה שנראה שראיית הפסוקים היא מסוגיית הגמרא הנזכרת בנדרים, שכן לפי שמואל הסובר שק"ש דרבנן, מבואר בגמרא שהוא מעמיד את הפסוק 'ובשכבך ובקומך' בדברי תורה. והיינו על דרך הפסוק "והגית בו יומם ולילה" שחובת לימוד התורה היא תמידית בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ואם כן כיצד מבאר הגמרא בנדרים אליבא דרב שאין לחוש כאן ל'אין שבועה חלה על שבועה' כיון שיכול לפטור את עצמו בק"ש שחרית וערבית, הלא עיקר הפסוק מלמדנו שחייב ללמוד תורה בכל עת בשכבך ובקומך - ואם כן אין שבועה חלה על שבועה. אלא על כרחך שרב סובר שקריאת שמע דאורייתא והפסוק 'ובשכבך ובקומך' עוסק רק בקריאת שמע ויוצא ידי חובת ק"ש בשחרית וערבית, ובזה יוצא גם ידי חובת תלמוד תורה. וכיון שרב חולק על שמואל, הרי רב ושמואל הלכה כרב באיסורים ולכן פסקו הפוסקים דלא כדעת שמואל והכריעו שקריאת שמע מדאורייתא.

ביאור השאג"א בגמרא בנדרים לפי דעת התוספות שק"ש דרבנן

אמנם התוספות במנחות (מג: ד"ה ואיזו) הכריעו בפשטות שק"ש דרבנן, ולפי דבריהם ע"כ 'ובשכבך ובקומך' עוסק בדברי תורה. ואם כן יקשה מדברי רב בנדרים על דברי שמואל וכחשבון דברי השאגת אריה. וכתב השאגת אריה ליישב לדעת התוספות, שהם מפרשים מה שהעמידה הגמרא בברכות את הפסוק 'ובשכבך ובקומך' בדברי תורה, דהיינו שיש חובה לקרוא פרשה אחת של תורה בבוקר ובערב בדומה לחובת קריאת שמע, אלא שאין חובה לקרוא קריאת שמע דוקא, רק שחייב לקרות בזמן שכיבה וקימה איזה דבר מן התורה שירצה.

ומעתה לא נחלק רב בנדרים על דברי שמואל, כי גם לדעתו מצי פטר נפשיה בקריאת פרשה אחת מן התורה בבוקר ובערב. ומה שנקטה הגמרא קריאת שמע, אף שלדעת התוספות אליבא דהלכתא הפסוק עוסק בדברי תורה ויכול לקרוא כל פרשה מהתורה שרוצה, מ"מ כיון שחכמים תקנו לקרות קריאת שמע ממילא אורחא דמילתא נקט שכל אדם מוציא את עצמו ידי חובתו כפי תיקון חכמים שתקנו לצאת ידי חובת מצוה זו באמירת קריאת שמע דוקא.

נידון האחרונים אם מקיים מצות תלמוד תורה כשקורא קריאת שמע לקיום מצותה

ויש להוסיף שיתכן וכל דברי הגמרא הם רק לפי דברי שמואל, כי אילו היה חובת קריאת שמע מדאורייתא אפשר שלא היה יוצא בקריאה זו ידי חובת תלמוד תורה, כפי שהאריכו האחרונים לדון בדברי הגמרא במגילה (ג.) לענין ביטול תורה למקרא מגילה, שלכאורה גם מקרא מגילה הוא דברי תורה. והארכנו בזה במק"א גם לענין מאמר חז"ל גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מתלמוד תורה, שלכאורה הוא פשוט כיון שבקריאת שמע בעונתה מקיים מצות קריאת שמע וגם מצות תלמוד תורה, ומשמע שאינו כן וכשקורא פרשה מן התורה לדין ק"ש או מקרא מגילה אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה.

וא"כ מה שמבואר בגמרא בנדרים שיכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, הוא רק לדעת שמואל שק"ש דרבנן והפסוק עוסק בת"ת ולכן יכול לפטור עצמו מחובת ת"ת בכך. ואם כן לא זו בלבד שאין קושיא על דעת התוספות מדברי הגמרא בנדרים, אלא אפשר שזה גופא מקור דבריהם.

עפ"ז אפשר לבאר את דעת הרמב"ם שמחד פסק שצריך לקבוע זמן ללמוד ביום ובלילה ומאידך לא פסק שיכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית, והתקשה הלח"מ בביאור דבריו. אמנם לפי מה שנתבאר יש לומר שהרמב"ם פוסק (ק"ש פ"ב הי"ג) שקריאת שמע דאורייתא ובספק חוזר וקורא. וכיון שכן יש לומר שדעת הרמב"ם שאינו מקיים בקריאתה גם את חובת תלמוד תורה שלו וכסברת האחרונים במגילה, ולכן פסק הרמב"ם שמלבד חובת קריאת שמע צריך לקבוע זמן ביום ובלילה ללמוד תורה.