אילת השחר/מכות/טז/א
אי שוויתי' שליח איהי קא מבטלא ליה אי לא שויתי' שליח כל כמיני'. מבואר דאם היה אפשר לקדש בלי רצונה מיקרי שפיר ביטלו, אע"ג דהוא לא יכול לבטל לבד דהוצרך שהמקדש יסכים לקדשה, מ"מ כיון שהמאנס סייע בזה לזה שקידש מיקרי ביטול בידים.
אי דקטלה קלבד"מ. בגליון הש"ס הקשה דיצויר ביטלו באם היא טריפה דאז אין קלבד"מ, וכן הקשה על מה שהקשו בתוס' דנוקי דהרגה בשוגג, ותירצו דזה לא מיקרי ביטלו, והקשה דעדיין משכח"ל דאם הרג במזיד ולא אתרו ביה דהוי שפיר ביטלו.
והי' אפשר לומר דכיון דכל הלאו הוא ע"י ביטול, אז לא מבעיא להריטב"א דצריך להתרות בו בשעת הביטול ועיקר האיסור לגבי מלקות הוא בשעת הביטול, אלא דאפילו לרש"י ולתוס' ג"כ הביטול הוא כאילו גמר העבירה, דהתורה אסרה לא תקח אם על בנים ותעשה מעשה שלא תוכל לנתק העבירה, וכן הלאו דלא יוכל לשלחה כלול בזה לא תשלחה ותעשה מעשה בידים שלא תוכל לקחתה, דהא בלי זה קשה להבין מה תלוי המלקות בהביטול בידים, ולפי"ז נמצא דהאיסור נגמר ע"י ביטול העשה והוא חלק מהאיסור והוא הגורם בעד המלקות, אלא דהתראה בעי בהתחלת האיסור, דודאי לא מסתבר דבמה שהתורה אמרה לא יוכל לשלחה, אז רצתה בזה התורה לומר איסור להורגה, דודאי יש עבירה להרוג גם בלי הלאו של ולא יוכל לשלחה, ובודאי דלא יבוא הפסוק להוסיף שיהיה לו עוד עבירה חוץ מהאיסור רציחה, ולפי"ז אין קושית הגמ' מצד דהוי קלבד"מ, אלא דעיקר קושית הגמ' דלא מסתבר שיבוא האיסור דלא יוכל לשלחה ויאמר שלא יהרגנה, אלא כיון דאליבא דאמת יש גם קלבד"מ, לכן הגמ' אומרת דקלבד"מ, אבל עיקר תירוץ הגמ' דאין לפרש הלאו דלא ישלחנה דהיינו להרגה, וא"כ גם בטריפה וגם במזיד ולא אתרו, אין לפרש את הלאו דלא ישלחנה דקאי לענין להרוג טריפה או לענין להרוג במזיד בלא התראה, רק אם היה נקרא ביטלו גם בשוגג, היה שייך לאסור לגרש אותה באם יהרגנה בשוגג, ולכן הקשו בתוס' שנעמיד בהרגה בשוגג, אבל לתירוצם זה אינו נקרא ביטלו רק במזיד, וע"ז פשוט דלא יבוא הלאו דלא יוכל לשלחה, ומה שהקשה הריטב"א לרש"י דעיקר האיסור משעת הלאו ובשעת הביטול לא שייך התראה, א"כ למה אמרינן קלבד"מ, אפשר דאין כוונת קושיתו דלפי"ז נעמיד את הלאו דלא יוכל לשלחה באם הרגה אח"כ כיון דאין קלבד"מ וילקה שפיר כה"ג, דהא אע"ג דאין קלבד"מ מ"מ א"א להעמיד הלאו בכה"ג, אלא כיון דאמרינן בגמ' קלבד"מ, קשיא ליה דלפי רש"י אין כאן קלבד"מ, אבל ודאי דהלאו דלא יוכל לשלחה לא נעמיד לענין שלא יהרגנה, דע"ז לא צריך לכתוב יתור מיוחד דבין כך אסור להרוג, וצ"ע.
אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. בשו"ת רעק"א (סי' י"ט) הקשה דהא באם ביטל חמץ ברוב כבר לא יוכל לקיים העשה דתשביתו מה"ת, וא"כ משכחת ביטלו באם ביטל אותם ברוב, וכן הקשה לרש"י ותוס' דס"ל דהלכה כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה, יצוייר ביטלו אליבא דהלכתא בהפסיד את זה כגון שזרק החמץ לנהר וביטל מצות שריפה [והא דלא קשה מכל נותר דזרקו לים דביטל מצות שריפה, משום דלדידן נותר בין כך לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה] וכן להשיטות דבאכילה לא מקיים תשביתו יצויר ביטלו באם אכל את החמץ [ובחזו"א או"ח סי' קי"ח ס"ק ז' חידש דבתשביתו כלול שני מצוות, א' מצד שלא יהא בביתו חמץ וזה הוא מקיים בכל דבר ומנתק בזה גם האיסור בל יראה, והב' מצוה לאבד זה מן העולם מצד איסור הנאה שבו, ולרבנן זה יקויים בכל ביעור מן העולם, ולר' יהודה דוקא בשריפה מצד דין איסוה"נ שבו וכמו נותר, וצע"ק דאיך אפשר בפסוק א' דתשביתו לומר דאם משביתו לא ע"י שריפה קיים מצות תשביתו, וגם עבר איסור תשביתו, כיון דמצות תשביתו הוא ע"י שריפה וכתוב בו איסור לא ע"י שריפה, דהא מבטל מצות תשביתו שמחמת דין איה"נ שבו פירושו של תשביתו שריפה, ובשלמא אם היה שני פסוקים אפש"ל דהם שני מצוות, דכשמשביתו לא ע"י שריפה מקיים המצוה ההיא אע"פ שאסור לו מחמת המצוה השניה שבפסוק השני, אבל באותו פסוק של תשביתו שכתוב בו שאסור לעשות לא ע"י שריפה, יהיה ג"כ כלול מצוה לא ע"י שריפה, קשה], והנה בעצם דין דביטלו מבואר בריטב"א דיועיל התראה בשעת הביטול דהתורה תלתה את הלאו לגבי מלקות ע"י הביטול, ולכאורה היכן מצינו בתורה לאו לא תבטל את העשה שיהיה שייך לתלות את החיוב מלקות בביטול העשה, ואפילו לפי רש"י צריך טעם היכן מצינו בתורה דאסור לבטל את העשה, דגם לפי רש"י כיון שצריך דוקא ביטלו בידים, הרי אין מה שא"א לקיים העשה מחייבתו מלקות, אלא מה שעושה בידים מבטל וגומר את העבירה בזה, והיכן מצינו זה בתורה, וע"כ צ"ל דזה כלול בהלאו, כגון בלא תקח האם על הבנים, פירושו לא תקח ותעשה מעשה שלא יוכלו לקיים העשה, ובזה ששוחטה הוא גומר שישאר לקיחתו בלי תקנה, וכן הלאו דלא תכלה, כששורף או אוכל את התבואה הוא ממשיך וגומר את הכילוי בידים, וזהו כלול בהלאו דלא תכלה דהתורה נתקה לעשה, אבל אסור לעשות המשך הכילוי, אלא דבזה הוא דפליגי הריטב"א ורש"י, דלהריטב"א עיקר הלאו לגבי מלקות הוא ע"י הכילוי, ולרש"י עיקר האיסור לגבי מלקות הוא התחלת הכילוי, ובודאי גם להריטב"א כשיתרו בו בשעת שריפת התבואה יתרו בו על הלאו של לא תכלה, דהא אין לאו אחר בתורה על כילוי פאה, וכן כשישחוט את הצפור יתרו בו על הלאו דלא תקח, משום דזהו נקרא גמר הלאו של לא תקח, וכבר נתבאר דגם לרש"י הביטול הוא מעצם העבירה והלאו, דאל"כ לא היה שייך דיצטרך ביטול דוקא במזיד ובכוונה, ואע"ג דרש"י כתב דהוי התראת ספק בשעת עבירת הלאו, כמו שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זו, דהשני אינו אלא תנאי בעלמא, ולכאורה לדברינו הא זה לא דמי, דכאן הביטול הוא ג"כ שייך להעבירה, מ"מ כיון דלרש"י צריך גם התחלת העבירה, א"כ אם נתרה בו בסוף, נהי דזה התראה על הסוף של העבירה, אבל כדי לחייבו מלקות הוא צריך שיתרו בשעת התחלת העבירה שיהיה ע"ז מזיד, ולגבי לעשות שיהיה מזיד על התחלת העבירה הא אינו אלא כתנאי.
ולפי הנ"ל נראה דלא שייך ביטלו בחמץ, דהא האיסור דחמץ הוא לא יראה בביתו חמץ, ואם מכלה את החמץ לא ע"י שריפה, ודאי א"א לומר שבזה שהוא מכלה את החמץ, ממשיך להשהות את החמץ בביתו, דהא אדרבה אם מכלה ע"י איזה צורה שהיא, הא עושה בזה שלא יראה אצלו חמץ, וזה ודאי לא שייך להיות נכלל בהלאו דלא יראה איסור לעשות שלא יהא החמץ בעולם, ואפילו לר' יהודה דמצותו בשריפה, לא שייך לומר דבזורקו לים הוא ממשיך את הלא יראה, דנהי דהעשה לא קיים, אבל ביטלו בידים להיות כלול בהלאו, לא שייך בכל הדברים האלה שעושה שלא יהיה חמץ בביתו, כגון שורפו או אוכלו או מבטלו ברוב, כל אלה אינם כלולים בלא יראה, אלא סתם הוא מבטל עשה ועל ביטול עשה אין חיוב מלקות.
ועיין מנ"ח (מצוה תקמ"ה) בשם התוספתא דבמתו הבנים אינו חייב כבר לשלח את האם, ויש להסתפק לדברינו באם לקח האם ושחט את הבנים דביטל העשה, אבל פעולת הביטול לא היה בהאם אלא בבנים, דאפ"ל דאין להחשיב שחיטת הבנים כהמשך לקיחת האם ואין כאן ביטול שיתחייב ע"ז מלקות, או דאפשר דמ"מ זה נקרא מעשה ביטול, ואם נימא כהצד הראשון דאין זה ביטול, יש לדחות מה שרצו האחרונים להוכיח דאם גירש אשה והולידה בת אח"כ מבעל שני אסורה משום בת אשתו, דאל"כ למה מסקינן דלא משכחת ביטלו באונס, הא משכח"ל בקידשה להבת שנולדה אחרי שגירש אנוסתו והוי ביטלו, דכיון דהיא אינה אסורה משום בת אשתו, חלו הקידושין בה, והאנוסה אסורה עליו משום חמותו, אבל להנ"ל ביטול כזה אפשר דלא יתחייב.
אבל מהא דאמרינן כאן בסוגיא בהדירה על דעת רבים, ופירשו התוס' דאמר הנאת תשמישך עלי, ומ"מ מיקרי ביטלו, משמע אע"ג דהאיסור יהיה עליו, ולא עשה שום מעשה בה לאסור אותה, מ"מ מיקרי ביטלו [ואמרו לי שבספר בנין ציון סי' קל"ו רצה לומר כהצד הראשון], ואפשר דמ"מ בבת אשתו כיון דאין המעשה מתיחסת לאסור אנוסתו דוקא לא מקרי ביטלו, ושאני בהא דאסר עצמו ליהנות ממנה, דזה מתיחס לגבי האשה האנוסה, וזה מקרי ביטל.
עיין באחרונים שהקשו על הא דאמרינן דכהן שגירש לוקה, לפי מה דאמרינן בכתובות (דף מ') דהא דאין עשה דלו תהיה לאשה דוחה ל"ת אם היא אסורה עליו משום לאו, משום דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל, וביאר רש"י דמלמדין אותה שלא תרצה, היינו דמדינא מותר לו לקחתה, אלא דמלמדין אותה שלא תרצה, א"כ הא הכהן שגירשה אינו מבטל את העשה, דהא יש לו אפשרות לחזור ולקחתה, רק היא מבטלת, ולמה לוקה [ובקהלות יעקב כתובות סימן מ"א רצה לומר כיון דמ"מ מדרבנן אסורה הוי כבר ביטלו וחייב מלקות, ולדברינו צ"ע כיון דמה"ת לא יצוייר ביטלו, אפילו שעכשיו נעשה אופן שהוי ביטלו, מ"מ הלאו הזה יתכן שאין בו מלקות כלל דאין כלול בהלאו אופן של מלקות וצ"ע].
והנה הא מבואר בגמ' כתובות (דף מ') דהגם דאין האשה מחוייבת במצות דולו תהיה לאשה, מ"מ לפי שיטת רש"י אם היא תרצה יהיה מותר לבוא עליה, אע"ג דהיא מוזהרת ג"כ בהלאו, מ"מ ע"י מצוה דידי', גם היא תהיה מותרת לעבור את הלאו, ואין עליה האיסור של חייבי לאוין, ומ"מ כיון דהיא אינה מצווה לרצות, ולמה תרצה ושיהיה מצוה לעבור על לאו, אפשר דיהיה בזה איסור מה"ת, לא האיסור ביאה דחייבי לאוין, אבל מ"מ איסור יש, ועיין ברעק"א (ב"מ דף ל') שהביא בשם הגהות מימוני להקשות על מה דצריך לימוד שלא ישמע לאביו שאמר לו לעבור על ד"ת משום מצות כיבוד אב, דהא אביו רשע שציוהו לעשות דבר עבירה, ופשיטא דאינו מחוייב לכבדו, וממילא אסור לו לעשות את העבירה, והגרעק"א רוצה לומר כיון דיהא מותר להבן לעשות העבירה משום מצות כיבוד אב, ועשה דוחה את העבירה, ממילא אין האב רשע, חזינן מהגהות מיימוניות דלא ס"ל כן, אלא דהוי רשע בזה שהוא אומר לבן לעשות עבירה, אע"ג דלהבן יהיה מותר לעשות מכח עדל"ת, א"כ יתכן מאד דגם רש"י יסבור דבמה שהיא רוצה שיקח אותה, ואז יש דין עדל"ת, מ"מ זה עבירה, וכמו בכיבוד אב לפי ההגה"מ, אלא דמ"מ אחרי שהיא רוצה יש עליו מצוה לעשות מכח עדל"ת, ולזה מלמדין אותה שלא תרצה, היינו דמה"ת אסור לה לרצות, והוי רשעית במה שהיא מכריחה אותו לעבור עבירה ע"י העדל"ת, ובזה ג"כ יובן למה מלמדין אותה, דבפשוטו קשה לפי רש"י למה באמת מלמדין אותה, וכי בכל עדל"ת מלמדין שלא יעשה את העשה, ולהנ"ל ניחא, ולפי"ז שפיר יש לחייבו כיון דאז אסור לה לרצות ומלמדין אותה שלא תרצה, ושפיר מקרי דמבטל בזה שגירשה, כיון דאז תהי' אסורה לרצות להנשא אליו.
ויש מקום לומר דאפילו אם לא נסבור כסברת ההגה"מ, ונסבור דכשהאב אומר לו לעבור על ד"ת, אינו רשע כיון דמותר לבן לעבור מכח עשדל"ת, אולי כאן גרע, דבכיבוד אב דהמצוה היא קיום רצון האב וכשרוצה הוי מצוה, ובאופן של מצוה אף פעם לא היה אסור, ומה שקודם היה אסור הוא מפני שלא היה בכלל מצוה, משא"כ כאן דאין מצוה לעשות רצונה, אע"ג דאז יש מצוה לקחתה, מ"מ היא ברצונה גורמת שיעבור עבירה, דהוי כדבר צדדי דע"י שהיא רוצה יש לו מצוה מחמת הולו תהי' לאשה, משא"כ בכיבוד אב דזהו קיום המצוה לעשות רצונו, ולכן רצונו אינה עבירה, משא"כ כאן דרצונה בעצם היא עבירה, דהא גם כשרוצה אין מצוה לעשות רצונה. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |