אילת השחר/מכות/טו/ב
רש"י ד"ה ר' יוחנן סבר. וכשמתרין בו אל תגרש ספק הוא שמא לא יבטל את העשה להדירה בהנאה ולכשידירה ויבטלנו קאמר דלקי אלמא התראת ספק שמה התראה. יש לעיין דלכאורה אם בא לשאול לב"ד אם צריך לחוש שמא ידירנה אח"כ נדר שאין לו התרה, בודאי היינו פוסקים לו דאין לאסור לגרש מחמת זה, ונהי דגם בל"ז אסור לגרש, אבל מחמת חשש שמא ידירנה אינו טעם דלכן יהי' אסור לגרשה, וא"כ כיון דמצד זה אין כלל אפילו ספק איסור, איך שייך דהתראה כזאת תחייבו מלקות אם לבסוף אירע דבר שלא הי' צריך לחוש לזה כלל.
והנה בא' שאין ידוע כלל מי אביו, ויתרו בו שאל תכה איש הזה שמא הוא אביך, ואח"כ יתברר שזה הי' באמת אביו, מסתבר דלא יהי' חייב מיתה אפי' למ"ד התראת ספק שמיה התראה, כיון דעל ספק כזה אין כלל לחוש מצד הדין, וה"נ בנידו"ד כיון דעפ"י דין אין לחוש כלל שמא ידירנה, ואם יש לנו חשש שמא באמת בלבו כבר להדירה נדר כזה, הא אז אין זה ספק, ועל כרחך כיון דאין אנו יכולים לדעת זה, ויתכן דאינו חושב כלל ע"ז, א"כ אין שייך ע"ז התראה כלל, ודחוק לומר דכיון דאח"כ הדירה יש לנו לומר דמסתמא גם בשעת גירושין הי' דעתו להדירה.
ולשיטת הרמב"ם דכל הספיקות אינן אסורים מן התורה, אין להקשות דאיך ס"ל למ"ד אחד דהתראת ספק שמיה התראה כגון בהכה זה וחזר והכה זה, הא לא הי' עליו איסור תורה מצד הכאת אביו [אם הרמב"ם יסבור גם בחייבי מיתות דבספק מותר מן התורה], דשאני התם דהוי כחתיכה א' משתי חתיכות, דכתבו דהרמב"ם מודה דכה"ג אסור מן התורה.
רש"י ד"ה וריש לקיש. והעשה ניתן להיות תחת המלקות. דברי רש"י חסר ביאור דסוף סוף הא הוי התראת ספק דשמא יקיים תיכף כשיזהירוהו. ולזה מסתמא התכוונו התוס' (בד"ה במאי) שכתבו דפ"ה קשה להבין, ועי' מהרש"א שכתב דאין זה רש"י שלפנינו, אבל אפשר דכונתם לרש"י שלפנינו, דנראה מדקדוק לשונו דהעשה הוי כמו המלקות דבזה נתכפר העון אבל אין זה עקירת האיסור, ולעיל (עמוד א' בד"ה הניחא) כתב רש"י דהעשה ניתן לעקור את המלקות, היינו דאינו עוקר את האיסור, אלא דיש לפנינו ב' דרכים, או לקיים את העשה וזה יהי' במקום המלקות, או ללקות. והנה התראת ספק הא אינו אלא אם ספק אם זה איסור, וכאן הוי איסור ודאי אלא דאפשר שיקיים העשה שזה במקום מלקות, וכה"ג אינו נקרא התראת ספק. והתוס' מיאנו בפירושו דקשה להם לומר דזה רק תיקון כמו המלקות, אלא דזהו תיקון על העבירה, וא"כ הוקשה להם למה זה לא התראת ספק [ואמרו לי לעי' בנוב"י תנינא או"ח סי' צ"א ד"ה והנה לכאורה יש להכריע עי"ש].
בא"ד. הנה מבואר ברש"י דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו הוי התראת ספק כי אולי לא יבטל אח"כ, ולהתרות בשעת הביטול לא מהני כמו בשבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה דלא יועיל להתנות בשעת אכילת ככר התנאי. ובריטב"א הביא דאדרבה למ"ד ביטלו ולא ביטלו לא הוי התראת ספק דמתרינן לי' בשעת ביטול העשה, ומה שהקשה רש"י דזה דמי להתרו בו בשעת אכילת התנאי, לא דמי דהתם התנאי אינו שום חלק מהאיסור, משא"כ כאן התורה תלתה לאו זה לענין מלקות בביטול העשה, ולכן שפיר מועיל שיתרו בו בשעת ביטול העשה כי הוא מגופו של הל"ת לענין ההתראה, כי עיקרו של לאו זה הכתוב תלאו בעשה זה למלקות.
ומ"מ צ"ע דהא נהי דלגבי מלקות קובע ביטול העשה, אבל עצם העבירה הא כבר נעשתה, וזה חידוש גדול דמהני ההתראה על החיוב מלקות בלי להתרות על העבירה שיש בה חיוב מלקות, דבאופן זה ההתראה היא בעיקר על הביטול העשה שזה יגרום לו חיוב מלקות, וזה סגי אע"פ שעצם האיסור כבר עבר קודם.
תוד"ה ועבר. עיין בשבועות דף כ"א ברש"י דמשמע דא"א לדעת בדיוק הזמן שבשבילו נתחייב, וצ"ל דמיירי דהתרו בו כל הזמן של הרגעים האחרונים לפני עמוד השחר, דאל"כ הא הוי ספק בכלל אם היתה התראה, דאם העבירה היתה אחר כ"ד של התראה הא חסר התראה, וע"כ דהתרו בו כל הזמן, וממ"נ עבר בתוכ"ד של התראה, אלא דהוי ספק מתי הוא הזמן, וכמו בהכה את זה וחזר והכה את זה דהוי התראת ספק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |