אילת השחר/כתובות/צ/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png צ TriangleArrow-Left.png א

דף צ' ע"א

קטן שהשיאו אביו וכו' שעל מנת כן קיימה. ויש לעיין במה נעשה חיוב, דהא מבואר דמתחייב מאתיים אע"פ שהיא כעת בעולה כמבואר בתוס', ואיך זה מהני ומה מועיל רצונו מ"מ הא לא עשה קנין התחייבות מחדש, ואולי זה מדין תקנת חכמים דכשרוצה להתחייב אז יש דין עיקר כתובה עליה [עי' קרבן נתנאל אות ע'], וכן נראה להסברא דאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה בלי שכתב לה, מ"מ בדכתב לה הוי עלה דין כתובה ולא סתם התחייבות, דנהי דלא חייבוהו כתובה מ"מ כשרוצה וכותב אז דין כתובה עליה מתקנ"ח. וכל זה להני דס"ל דחייב מאתיים אע"ג דבשעה שנשאה כשהיא גיורת או כשהגדיל הקטן היא כבר בעולה, אבל להרמב"ם דמשלם רק מנה צ"ע למה צריך שע"מ כן קיימה, דאפילו לא קיימה הא לכל הפחות צריך להיות חייב מנה.

עי' בשלטי הגבורים דהביא פלוגתא דיש דסברי דדוקא כשהיא בת ישראל והוא התגייר אז מהני מה דע"מ כן קיימה, אבל לא באם אינה בת כתובה כגון גוי' שנתגיירה, והיינו דפליגי אם תיקנו במי שהיא בת כתובה דאז מהני החיוב דשייך לתקן עליה דהוי כאילו אז הי' לה זכות כתובה אבל לא כשהיתה אז גוי', ולאידך דס"ל דרק בגוי' יש לה כתובה שכתב לה אז, דאילו ישראלית כיון שהי' אז עבירה לא יהי' לה כתובה מאז דבכה"ג לא תיקנו רק כשכתב לגוי' והתגיירו שניהם. ולכאורה להני דסברי דרק בת ישראל, נהי דלה שייך חיוב כתובה, מ"מ עליו דהוא הי' גוי לא שייך עליו חיוב כתובה, משמע דעיקר מה דצריך להתחדש הוא דין חיוב אליה, אבל לגביו אין חילוק כיון דשייך חיובי ממון על גוי שייך נמי חיוב כתובה עליו.

ועי' בריטב"א דכתב דהחידוש הוא לענין ממשעבדי, או דהחידוש דגובה מאתיים אע"ג דכשנושאה כעת היא בעולה, ולבסוף כתב דלא צריכינן לזה אלא דס"ד כיון דבעילתה היא כניסתו וס"ד דבהא לא תקון רבנן, היינו דס"ד דלא יהי' לה תקנת כתובה כלל כיון דלא הי' ממש נישואין, וצ"ע חדא דמה דאי"צ נישואין משום דכיון דאין אדם עושה בעילת זנות וכונתו לקידושין א"כ הרי זה כמו תמיד, ועוד דאטו הנישואין מחייבין הא מה שהיא קנוי' לו בתור אשתו מחייב כתובה, א"כ מאי נפק"מ איך נהייתה אשתו.

ועי' בלח"מ (פי"א מאישות הל' ז') דכתב בשיטת הרמב"ם כמש"כ הריטב"א, וצ"ע דאפי' אם זה הוא החידוש מ"מ למה דוקא שע"מ כן קיימה, דמשמע דאם יתנה דאינו רוצה אינו חייב לשלם אפי' מנה, ולמה הא כיון שהיא אשתו למה אינו מחויב ליתן לה לה לכל הפחות.

יש לעיין בסברת ר' יהודה דס"ל דגם תוספת אית לה דדעתו גם על התוספת, דמ"מ במה נתחייב בתוספת כיון דאז השטר לא הועיל דהוי חספא בעלמא כמש"כ הריטב"א, א"כ מה מהני מה דדעתו על כל מה שכתב. (מהדו"ק)

תוד"ה לא שנו. והא ע"כ לא גביא ממשעבדי דמוקדם הוא. הנה שיטת התוס' בב"מ (דף ע"ב) דבשטר מוקדם אינו גובה אפי' מבני חורין, מ"מ כאן כיון שידוע לנו שנשאה יגבו שפיר ממנו את הבני חורין ולא צריך לזה השטר כלל. ואין להקשות דיוכל תמיד לטעון פרעתי, דהא הטוען אחר מעשה ב"ד לא נאמן לומר פרעתי, ואפי' למאן דפליג, מ"מ היכא שאין כותבין כתובה לכו"ע אינו נאמן לומר פרעתי, ובאופן דגר שנתגייר עם אשתו וכן קטן שנשאה אין דרך לכתוב כתובה ולכו"ע אינו נאמן לומר פרעתי.

פרק עשירי
מי שהי' נשוי
דף צ' ע"א

הראשונה קודמת לשני'. יל"ע לפמש"כ החזו"א (אהע"ז סי' נ"ו ס"ק ט"ז) להסתפק אם כל החיוב כתובה חל לאחר מיתתו, נמצא דהחיוב חל לשניהם שוה, דלפני זה לא הי' כלל חיוב לאף אחד מהם.

והעיר ח"א דלפי המבואר בחזו"א שם דמ"מ השיעבוד חל משעת נישואין וכזורק חץ א"ש, אך ענין הבדל בין אשה לאשה בכתובה אינו בשביל שחייב לא' מנה ולהשני מאתיים, אלא לא' שנדונייתה יותר, אז לא נישואין סיבה רק כפיקדון כל א', ובזה שכל א' התחייב לשלם כנגד הנדוניא והתחייב לשלם לאחר מותו יכול להיות שכל השיעבוד הוא רק מלאחר מותו, מ"מ צ"ע.

והתוס' לעיל (ל"ד ע"ב) חילקו בין אונסין דלא מתחיל שיעבוד השואל אבל בפשע מתחיל השיעבוד מאז, חזינן דבשעת שאלה דזה סיבה להתחייב מ"מ לא אמרינן כיון דזה סיבה להתחייב לכן כבר חל השיעבוד מאז, ורק בפשע מתחיל כבר השיעבוד, א"כ במה שהכניסה מבית אביה לא ברור שמתחיל השיעבוד מאז.

ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה. בריטב"א מבואר דהוא דוקא בגבית ב"ד דבל"ז לא מהני תפיסה כלל בקרקע, אבל ברמב"ן המובא בשטמ"ק משמע דגם תפיסה מהני, דהא כתב דקסבר דשיעבודא לאו דאורייתא ואינו גובה מלקוחות אלא משום נעילת דלת, וזה רק ללקוחות אבל לא לגבי בע"ח מאוחר כיון דתרווייהו בע"ח נינהו אם אתה נועל לזה אתה פותח לזה, ועוד שאין אדם עשוי להלוות ע"מ שאם קדם ותפס יש לו ואם בא לב"ד יפסיד. משמע מדבריו דהתפיסה תהי' שלא בב"ד, דאם רק בב"ד אלא שלא יודיע להם שיש מוקדם, א"כ הו"ל למימר דאין אדם מלוה מעותיו באופן שאם יגבוהו ואח"כ יודע להם שהי' מוקדם יוציאו ממנו, ועי' ש"ך סי' ק"ד ס"ק י"ד.

ומלשון רש"י (ד"ה איידי) דכתב אם תפסו והחזיקו בקרקע, משמע דהכונה בלי ב"ד, דאילו בגביית ב"ד א"צ לעשות חזקה דעצם פסק דין לגבות הוי קנין, כמו שהוכיח בחזו"א (ב"ק סי' י"ח ס"ק ו' בד"ה יש לעיין) מהא דב"מ ל"ה ע"ב, וכן משמע לכאורה ברשב"א בב"ק (פ"ט א') דלגבית ב"ד א"צ לעשות מעשה קנין. (מהדו"ק)

כדתנן בן קודם לבת. בהא דמדמינן להא דבן קודם לבת, דהתם החידוש הוא דגם בת יורשת כשאין בן, דבלי זה הי' סברא דבכלל לא יורשים כלל גם כשאין בן, וכמו דטענו בנות צלפחד דא"כ תתייבם אמנו, אבל כאן לא ס"ד דלא יירשו כלל בני הקטנה.

מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה מפקינן מינה. צ"ב מאי ראי' דהא לפי"מ שהקשו תוס' דלמה לא נוציא מבע"ח השני דמ"ש מלוקח דבע"ח גובה מיני', והוצרכו לחדש דע"ז יש תקנת נעילת דלת ושאני מלוקח, א"כ בלי תקנה מוציאין, לכן לא הוצרך להשמיענו דמוציאין ואדרבה דמוציאין אינו חידוש.

תוד"ה ש"מ. תימה מה סברא היא זו וכו'. הקשו למה יועיל מה שגבה דהא כמו שטורף מלקוחות ה"נ יגבה ממי שגבה. והנה כאן כל הסוגיא אזיל אי שיעבודא לאו דאורייתא, א"כ מלוקח גובה משום דלמא קנה מה שמשועבד, אבל מבע"ח למה יגבה וכי הי' אסור להלוות לו, גם הי' אסור לגבות בעד חובו, לכן מה שגבה גבה, ואין ראוי בע"ח ראשון לגבות מבע"ח השני.

בא"ד. ותירץ רשב"ם דבע"ח מאוחר עדיף מלוקח שלא תנעול דלת וכו'. הנה משום נעילת דלת תיקנו רבנן לגבות מבינונית, אבל כאן וכי מחוייב בן אדם לתת מתנה מממונו, דהא אם לא יוכל לגבות בע"ח השני יצטרך להלוות ולא לגבות, נמצא דחייב לתת מתנה להלוה.

בא"ד. שלא תנעול דלת בפני לווין. והיינו דאי מהני הגבי' בדיעבד כבר לא ימנע להלוות. ולכאורה וכי זה שיוכל לעשות שלא כדין ולגבות אע"פ שלכתחילה צריך הראשון להקדים זה יהי' סיבה שיסתמך כבר להלוות על סמך זה שיעשה שלא כדין, וע"כ צריך לדחוק דהכונה דאם יגבה בלי שידעו שיש בע"ח מוקדם כיון דיהי' גבוי כה"ג, לא ימנעו מלהלות, משא"כ אם יוציאו אז מהם זה יגרום לנעילת דלת.

ובהא דאיירינן אם גבו גבו אין לומר דהב"ד יגבו בידיעה שיש בע"ח מוקדם ויטעו בדין דיחשבו דאין דין קדימה לבע"ח מוקדם, ובכל זאת הנידון אי מהני הגבי', דלא מסתבר, אלא ע"כ דמיירי דלא ידעו הב"ד, אבל אי ידעו כיון דהי' אסור להם להגבות להמאוחר וטעו בדבר משנה דחוזר ממילא אין להם כח ב"ד, והוי כאילו סתם התפיסו, דלריטב"א ונמוק"י בקרקע בלי ב"ד לא מהני כלל, וכן הכריע בש"ך (חו"מ סי' ק"ד ס"ק י"ד).

בא"ד. הואיל ויכול לקדום לא ימנע מלהלוות. ואע"פ דמבואר בירושלמי הובא ברא"ש בפירקין (סי' ה'), וכן נפסק בשו"ע (סי' ק"ד סעיף א') דאם זמן הפרעון של המלוה מאוחר קודם לזמן פרעון של הראשון גבינן לי', א"כ הא איכא נעילת דלת מבע"ח הראשון, דהא לא יוכל הראשון לגבות כ"ז שלא הגיע זמן פרעון, ואם איש אחר ילוהו לזמן פרעון יותר מוקדם אז השני יגבה ואז כבר לא נוציא. וצריך לומר דהאי דינא דהירושלמי הוא רק להלכה דפסקינן דמה שגבה לא גבה, דאז אח"כ כשיגיע זמן של הראשון יוציא מהשני, דאל"כ הו"ל כמו במטלטלין דכתב בשו"ע שם דהמלוה הקודם מעכב שלא להגבותם לבע"ח השני כיון דאם יגבה לא יוכל הוא לגבותם ולהוציא מהמלוה השני, וה"נ בקרקע למ"ד מה שגבה גבה דיוכל הבע"ח המוקדם לעכב שלא יגבו בתחילה להבע"ח המאוחר. (מהדו"ק)

בא"ד. ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשניה ואחת לראשונה וכו'. יש בזה הישג יד דהא לא יכול לתת עוד א' שמשועבד לראשון לערך הראשון, ולמה לא יוכל לתת הכל לשניה וכי ההקדש לא רוצה לשלם בעבור הערך השני.

עוד יש לעיין אם ענין פריעת חוב הוא מפני שהמלוה צריך לקבל מה שהלוה, או מפני שהלוה צריך לשלם מה שלוה, ובודאי מה שהלוה חייב לשלם מפני שהמלוה צריך לקבל מה שהלוה, א"כ מה שייך לומר דהלוה לא יוכל ליתן הכל מפני שצריך ליתן בעד החוב הראשון.

בא"ד. בקובץ שיעורים (אות שכ"ז) כתב והנה טעם הסוברין דבמטלטלין או במלוה ע"פ ליכא דין קדימה הוא משום דס"ל דבכה"ג ליכא שיעבוד נכסים כלל אפי' מיני' דידי' ובמקום דליכא שיעבוד נכסי לא שייך דין קדימה, אמנם נראה דזהו רק לענין המלוה דאין להמוקדם זכות יותר מן המאוחר, אבל הלוה חייב לפרוע להמוקדם תחילה מטעם פריעת בע"ח מצוה עכ"ד.

וצ"ע דלפי"ז למה באמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' סלעים מקרי אין בהישג ידו לתת יותר משום דמוטל עליו לקיים מצוה קודמת, וכי בשביל זה אין להבע"ח ראשון זכות להשיג עוד סלע, דהא להמלוה יש זכות ממון להשיג עוד סלע, ואיזה טענה היא שעלי לקיים מצוה ליפטר מחיובו לשלם בעד חוב השני.

בא"ד. וכשנתן א' לראשונה נמי יצא וכו' שכבר נתן לשני'. יש לעיין אי הכונה דאי לא גבה אז הי' יכול הלוה להוציא ולהגבות להבע"ח המוקדם, דאל"כ אף אי לא גבה מ"מ הא הוא כבר הגבה להראשון ואין לו יותר, או דרק ההקדש יכול להוציא ומקרי דיש ממה לגבות אע"ג דאין תלוי בידו של הנודר להוציא, ואם נימא דגם הוא יכול להוציא הרי דאי לא גבה הוי כאילו לא גבה כלל, ובקובץ שעורים (אות שכ"ד ושכ"ה) דן בסברא כזאת, ומהא דמבואר בשו"ע דאף דלא מהני גביית המאוחר מ"מ לכתחילה יכולים להגבותו וכשיבוא הבע"ח הקודם יוציא, ע"כ צ"ל דחל דין גבי' ולא יוכל הלוה להוציא דאין לו כבר כח רק הבע"ח יוכל להוציא ע"י ב"ד, דאילו יכול הלוה להוציא אי"צ להמתין עד זמן פרעון הראשון, וגם לא הי' שייך לחייבו לשלם וממילא לא שייך לגבות קודם עבור השני, וא"כ אין ביד המעריך להוציא אף אם מה שגבה לא גבה, ונצטרך לומר דהכונה דאי מה שגבה לא גבה כיון דההקדש מוציא בעד ערך הראשון נמצא דלא נתן כלום עבור ערך השני.

יש לעיין להמבואר בר"ן (לעיל דף פ"ה) דבמלוה שיש שתי חובות יש רשות להמלוה לומר דלוקח בשביל איזה חוב שרוצה, א"כ כשנתן הד' סלעים בשביל השני' למה לא נימא דההקדש יטעון דהוי בשביל הראשונה, וכיון דיש עוד סלע יקח את הכל בעד הערך הראשון, ויש לומר דהא דהמלוה יכול לומר כן אינו אלא משום כח תפיסה דתופס נגד רצון הלוה, ובהקדש לא שייך תפיסה דאין יכולין לזכות אלא מכח הנותן או מכח גוביינא דב"ד, אבל סתם תפיסה לא שייך בהקדש, וכיון דהוא נותן להשני אין ב"ד מונעין ממנו וזה נחשב פרעון בעד ערך השני.

בא"ד. ותירץ דגבי הקדש ודאי מה שגבה גבה דאין לחוש הואיל והכל הקדש. צע"ק דבשלמא אם זה זכות להראשון על השני שייך לחלק דעל הקדש שאני, אבל כיון דהראשון זוכה דהשתעבד לו וזכה קודם, מאי נפק"מ אם הכל הקדש, ואפשר דענין שיעבוד כיון דמחוסר גוביינא, אז כשאין המלוה רוצה לגבות מזה אין זה כמו שמוחלים כל החוב אלא דאינו גובה מהשיעבוד, ואז הוא כלא הי' משועבד כלל, ולא כאילו נותן מה שהי' לו כבר, וכיון דאין הקדש רוצה לגבות ממה שהקדש גבה עבור ערך השני נמצא דכאילו לא הי' משועבד כלל להראשון מה שנגבה עבור השני וצ"ע. (מהדו"ק)

בא"ד. עוד תירץ דהתם במטלטלין. כונתם להמבואר דאין הקדש מתחלל על הקרקע כמבואר בב"מ (דף נ"ד), וע"כ מיירי דמשלם במטלטלין.

בא"ד. והא דמתמה עלה הש"ס דמסיק נמי שמע מינה מה שגבה לא גבה היינו נמי בכתובה דוקא ובבעל חוב דאדעתא דהני לא נחית לקנות שעבודא אבל במטלטלין דלוקח אדעתא דהני מטלטלי נחת דינא הוא דאמרינן דאין יכול להוציא מידם. יש לעיין קצת דהא בכתובה ובע"ח ג"כ ירד ע"מ לגבות או קרקע או מטלטלין אלא דלא נחת על דבר מיוחד, ובשלמא אם השאלה אם אפשר לסלק לזה שגבה בדבר אחר שייך שפיר לחלק דבכתיבה ובע"ח יותר סברא שנוכל לגבות ולסלקו בדבר אחר, אבל כיון דהשאלה היא לגבי לגבות ממנו לגמרי, מ"ש מאם ירד על דבר מיוחד או לא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א