אילת השחר/כתובות/צה/ב

אילת השחר כתובות צה ב

דף צ"ה ע"ב

וקש לחמש שנין. וצ"ל דהכרם דקש לא הי' שוה כנגד החוב, ולפי"ז חזינן דאע"פ דהכרם אינו שוה כדי החוב רק כשיוכל ליהנות ממנו כ"ז שהעצים טובים ואין לו בזה לגבות אלא פרדס לפירותיו על כמה שנים, דהוא מין שכירות, ומ"מ שייך לומר הנחתי לך מקום לגבות כיון שאתה יכול לגבות שכירות פרדס לפירותיו, ומשמע דב"ד מגבין זכות להשתמש בהדבר, כדמוכח בב"ק (דף צ"א) דאמרינן דמשתלם מרידיא אלא דהוי מעלייה הרי דגובין מזה חוב. ויש לעיין אם כיון דלא מקרי מגופו לעניין גביית שור תם א"כ אולי אינו נחשב כגובה מקרקע, והא יש מחלוקת אי במטלטלין אמרינן הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואין לחלק בין רידיא לשכירות, דא"כ התם בב"ק נגבה ממנו שכירות, ויש לדחות דאם נגבה שכירות הוי כמכירה דכתבו התוס' שם דבזה אין ממתינין בהריגת השור, משא"כ ריוח חרישה נוכל להמתין, ומסתבר דמ"מ הוי כגביית קרקע.

וברש"י ד"ה איהו דאפסיד כתב שמשכן כרם זה באחריות, משמע דבלי אחריות הי' נשלם החוב בפרדס שקש והיינו דזה כמכירה, ואם ימכור דקל לפירות לכמה שנים והדקל התייבש אחרי שנה אז בלי אחריות אינו חוזר עליו, ואם יש ע"ז דין גבייה בב"ד, צ"ע דהא לעיל (דף מ"ז ב') הקשו בתוס' דבקונה פרה ונטרפה לאח"ז נימא דהוי מק"ט דאילו ידע שתיטרף לא הי' קונה, ותירצו דהמוכר לא הי' מסכים, והיינו דהלוקח ע"כ הסכים דלא יהי' מק"ט כה"ג, וא"כ בגביית חוב ודאי דהוי מק"ט דהא אין ביד הלוה להתנות שלא יחזור עליו, דהא גובה בע"כ דידי' ואינו רוצה מה שיתקלקל לאחר זמן, א"כ למה צריך אחריות. ואולי זה גופא כונת רש"י דיש תמיד אחריות אפי' בלי הסכמת הלוה, וכדאמרינן לקמן (דף צ"ז) ארמלתא דזבין אחריות איתמי. (מהדו"ק)

ומוקמינן לכולהו בידא דלוקח. ובתוס' הקשו אפוכי מטרתא למה לי, ותירצו דאה"נ דמחמת פסידא דלוקח תיקנו שלא יוציאו ממנו כלל. מבואר דהי' שייך האי דינא דכל א' יוציא, ולכאורה בשלמא במשנה דכ"ז שלא גבה הוי ברשות זה שאוחז וצריך לגוביינא שייך כ"ז דעי"ז יתפשרו, אבל הכא לכאורה הא מה דהבעל מוציא מיד הלוקח הא אינו מחוסר גוביינא כיון דהוי לוקח ראשון אז ממילא הוי שלו, וכן אחריך כיון דזוכה והנכסים שלו תיכף כשמתה ואי"צ לדין גביה, וכן הלוקח לגבי האחריך, וא"כ בהכרח הי' צריך להיות בלי שום תקנה דלא יוכלו להוציא מהלוקח.

וכן במשנה ג"כ צע"ק אם יש דין דהלוקח מוציא מיד בע"ח לכאורה אינו צריך לעשות גוביינא, דתיכף שהאשה הראשונה מוציאה מיד שני' מיד זה חוזר ללוקח, משמע דבכל זאת צריך גוביינא וצ"ע. (מהדו"ק)

הכא לוקח הוא דאית לי' פסידא. והיינו כמבואר בב"ב (דף קל"ט ע"ב) דבמקום פסידא לא תיקנו לו רבנן שיהי' דינו כלוקח ראשון, ועי"ש בתוס'.

פרק אחד עשר
אלמנה ניזונית דף צ"ה ע"ב

יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. הנה הם חייבין רק אם במציאות ירשו נכסיה, ולא מצינו בכל קרוב הראוי לירשו ולא ירש במציאות כלום שיהי' מחויב לקבור מכספו, אלא כמש"כ רש"י תקבור את עצמה דהיינו אם ירשו מנכסיה, ובבעל תיקנו דקבורתה תחת כתובה, היינו אפי' אם לא ירש כלום מ"מ חייב מתקנתא. ובב"ש (סי' פ"ט סק"ה) דייק דיורשיה חייבין אף אי במציאות לא ירשו, כגון הכא שכתבו התוס' דאף אם יש רק מטלטלין דבזמן הגמ' אינו משועבד ולא גבו מ"מ חייבין בקבורה. ואפשר לומר דכונת התוס' דמ"מ הורישה נכסים שהשיגה באלמנותה, אלא דמ"מ כיון דהשאיר הבעל מטלטלין הרי דנכסי הבעל לא שילמו לה והוי כאילו זכות כתובתה לבעל [עי' בחכמת שלמה שבגליון השו"ע], וממילא יהי' בזה תקנת קבורה שתקנו לבעל קמ"ל דמ"מ אין תקנת כתובה לבטל בכה"ג. ובחלקת מחוקק (שם סק"ד וה') רצה לומר בראב"ד דכונתו דירשו נ"מ ונדוני' לכן יורשיה חייבין בקבורתה, אלא דדחה דממהרי"ל משמע אחרת, היינו מדכתב מהרי"ל דאף אם לא הכניסה כלום חייב לקוברה הבעל. וצ"ע דמי דמי דלבעל יש חיוב כתובה מיוחד מתקנתא, ועי' בפ"ת (סי' פ"ט סק"א) דהביא שבתשב"ץ הביא מהירושלמי שהאשה שאין לה כתובה כלל ג"כ חייב לקוברה, וזה ג"כ ע"כ מתקנתא מחמת דין כתובה שיש לו ותמורת זה תקנו חיוב קבורה.

אמנם יש לתמוה על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם במש"כ דאם מתה ולא נשבעה דאז יורשי הבעל חייבין בקבורתה, והשיג דהא טוענין דגבתה א"כ הו"ל כאילו יורשיה יורשין כתובה, ולמ"ל להך טעמא תיפו"ל דאין לחייב לבעל דהא אין לו כה"ג תקנת כתובה, ומה שאין משלמין הא אין זה מתקנת כתובה שתיקנו לבעל, ואפשר דהוצרך לזה באם ליורשיה לא הי' מה לירש ויורשי הבעל הא למעשה נשאר להם כתובתה, א"כ דל מהכא תקנתא דבעל מ"מ יהיו חייבין לקוברה מחמת דבמציאות יש מנכסיה אצלם, ולזה קאמר דאין נכסיה אצלם וצ"ע. (מהדו"ק)

תוד"ה ואין. ויש לומר דהיא גופה קמ"ל מתני' דקבורתה תחת כתובתה. יש לעין דהנה הא ודאי אף אי הבעל הי' חייב בקבורה גם כשאינו יורש כתובתה, היינו דהי' סברא דרבנן חייבו אותו קבורה וכמו מזונות וכדומה, אבל היורשים דידי' ודאי לא הי' מחויבין אא"כ ירשו נכסים דבעל, דבל"ז מה"ת יהי' חייבין חיובים דידי', וא"כ התינח למ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשים הי' שייך לחייב יורשיו בקבורה אם קבורה לא הי' תלוי בכתובתה, אבל אי מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין, א"כ אין ראיה ממתניתין דלעולם חיוב קבורה אינו תלוי בכתובתה והבעל הי' מחויב אבל היורשין למה יתחייבו כיון דחיובו אינו עובר עליהם, ולא דמי לשאר חיובים דרמו רבנן לכתחילה מיורשיו כגון מזונות, אבל חיוב קבורה הא אינו ס"ד דיהי' תקנה מיוחדת ליורשיו אלא מכח חיובו והם צריכים לשלם חיובו, וכיון דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשין לא שייך לחייבם בזה.

וכן מה שכתבו לתמוה למה לא כתוב במשנה דאין חייבין בפרקונה, דבר זה שייך רק למ"ד דמלוה ע"פ גובה מן היורשין וכנ"ל.

ויש לעיין קצת בתירוצם דתירצו דמיירי דליכא אלא מטלטלין ולכן ס"ד דהוי כיורשי כתובתה כיון דבאמת נשאר אצלם, דמ"מ הא ודאי אין חיוב קבורה עליהם מצד עצמם אלא מכח דיני חיובי הבעל, דאילו מכח דינם סתם מחמת דירשו נכסיה מהיכי תיתי נחייב אותם יותר מיורשי נכסי מלוג שלה, וכיון דהבעל אינו חייב היכא דאינו יורש נדוניתה, למה הוי ס"ד לחייבם בקבורה, דזיל בתר חיובו דבעל אין כאן חיוב, וזיל בתר מי שיורש במציאות נכסי דבעל שלכן הם יקבלו לפרוע חיובו, למה יהא מוטל עליהם יותר משאר היורשין שירשוה, עוד יש לעי' דאיך שייך לומר דהוי כיורשי כתובתה, כיון דאינו מחמת דין תקנה דירושת כתובה אלא דמחמת שאין נכסים, וזה לכל היותר הוי כיורשין נכסים אבל לא דין יורשי כתובתה.

ובמהרש"א חידש דיורשי כתובתה יהי' חייבין אע"ג דלמעשה לא ירשו דא"א לגבות, וצ"ע אם כונתו דמ"מ ירשו נכסים ממנה כגון נכסי מלוג, דבל"ז מהיכי תיתי נחייבם, דהא עליהם אין דין תקנת קבורה אלא כתמיד יורשין דמחויבין מחמת דמנכסי המת לוקחין לקוברו, וכיון דהם לא קיבלו נכסיו איך שייך לחייבם, בשלמא בבעל יש תקנה מיוחדת דקבורה, ואפילו אם במציאות לא ירש כתובתה, כיון דדין ירושת כתובה יש לו הוא כבר נכנס בתקנה דתיקנו לבעל לקבור אשתו, אבל יורשיה ודאי רק אם ירשו במציאות חייבין, אמנם מלשונו משמע דהם לא ירשו כלל וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א