חידושי הרי"מ/כתובות/פד/א

חידושי הרי"מ כתובות פד א

דף פ"ד ע"א

משנה מ"ש והניח אשה ובע"ח כו' ר"ט ינתנו לכושל כו' ופירש"י אע"ג דמטלטלי כו' הכא דלאו ברשותי' קיימא כו' לבע"ח ולכתובה ע"ש. ותמוה טעמא דר"ט אטו ביורש יש חלוק בין שמונח בביתו או בר"ה הא א"צ קנין וזכות וממילא נעשה שלו. ונראה דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכן מלקוחות אינו מובן למה דהא רשב"ם סוף ב"ב כ' דיליף ש"ד מקרא דיוציא עבוט וזה במטלטלין. ולהפ' דגם מיני' אינו משעבדי כיון דלא סמך עלייהו י"ל דאף דש' דאורייתא דוקא אותן דסמך עלייהו כמו ערב בשעת מתן מעות משא"כ דאקנה או מטלטלין ומיני' רק בתורת כפי' לקיים מ"ע וביורשין ולקוחות לאו בני מיעבד מצוה כו'. אבל לתוס' וש"פ דמיני' ש"ד בתורת שיעבוד דהא גובין בע"כ ולא מכין כנ"ל. א"כ כיון דמשעבדי' מיני' מה"ת קודם שמכרן או הוריש ממילא יגבה אח"כ מלוקח ויורש כקרקע והרשב"א כ' באמת מדרבנן הא דמטלטלי לא משעבדי ע"ש:

ונראה למ"ש רש"י פסחים פ' כ"ש ל' דאמר זבין לוה ואקדשי' לכ"ע אתי מלוה וטריף כו' אפי' לרבא כו' מודה דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדשו הקדש ואע"ג שהן שלו אין ברשותו ורחמנא אמר איש כו' יקדיש כו' מה ביתו ברשותו כו' עכ"ל ותמוה דפשוט בכל הש"ס דמכירת הלוה מהני רק שגובה מלוה בתורת גוביינא פ"ק דב"מ גבי שבח שפי' רש"י בעצמו כן ע"ש:

אמנם הפי' דכשאין שיעבוד הגוף אין שיעבוד נכסים א"כ כיון דמכירת הלוה מהני איך יגבה המלוה מלוקח שאינו חייב לו כלום. ופי' הטעם דלענין להפקיע זכות המלוה שהנכסים כבר ערבין כשלא ישלם לוה יגבה מהם ואין הלוה בעצמו יכול להפקיע ערבות זה א"כ לענין זה אין מכירתו מועלת כלל דנהי דשלו משום מכאן ולהבא גבי מ"מ אינו ברשותו לענין שיוכל ליקחם לעצמו כשלא ישלם דלענין זה ברשות מלוה קיימי דכל שיכול להוציא בדיינין חשוב ברשותו כדאמר פ"ק דב"מ גבי מסותא. וממילא עדיין אתי מלוה וטריף ופריק דלענין לבטל זכותו לא הי' ברשותו דלוה ולא הועיל כלל מכירתו והקדשו לענין כשלא ישלם שלא יגבה מלוה מהן וא"ש. וא"כ זה דוקא בקרקע דמי שיכול להוציא בב"ד חשיב ברשותו ומי שא"י לזכות חשיב אינו ברשותו אבל במטלטלין דקי"ל גזל כו' שאינו ברשותו דמי שבידו ובביתו ואינו רוצה ליתנו חשיב ברשותו וזה שהוא שלו לגמרי מ"מ חשיב אינו ברשותו כדמחלק הש"ס להדיא ב"מ פ"ק (ז') בין קרקע למטלטלין כנ"ל א"כ ממילא א"י לגבות מלקוחות דשפיר הועיל המכירה לגמרי דהוי שלו וברשותו כיון שהועילה המכירה לגמרי ממילא אין מלוה יכול לגבות מלוקח שאינו חייב לו כלום וקנה לגמרי וא"ש כפשטי' הא דאין גובין ממטלטלין מן לקוחות. וכ' ביורש ג"כ זה הטעם עצמו דאם הי' זוכה לגמרי לא הי' גובה ממנו גם בקרקע דלא לוה רק שא"י להוריש רק זכות שיש לו ולענין לבטל זכות המלוה מלגבות לא הי' שלו ואף דהוי שלו כיון דמכאן ולהבא גובה מ"מ כיון שאינו ברשותו מצד שא"י להוציא כמ"ש רש"י ג"כ א"י להוריש כמו א"א מוריש קנס וט"ה אי אינו ממון וכן א"א מוריש שבועה לבניו כמ"ש רש"י שם דאינו ברשותו ולא חשיב ממון ע"ש:

וא"כ מה"ט במטלטלין דחשיבי ברשותו שפיר יכול להורישם שיזכו בהן לגמרי וכיון שזוכין ממילא א"י לגבות. וא"כ זה דוקא כשהמטלטלין ברשותו לגמרי כשמת משא"כ כשאין בביתו וברשותו רק בר"ה או אצל הנפקד ולוה דמה דזכי בהו להיות ברשותו רק משום שיכול ליטלן ולכך מטלטלי דכפרי' לא כ' הרשאה דאין ברשותו. שוב הוי כמו קרקע דא"י להורישן כלל לענין להפקיע זכות המלוה כיון דמיני' משעבדי לי' מה"ת ולא הי' בידו כלל ליטלן כשלא ישלם למלוה דהי' הדין ליתן לבע"ח. אין לו זכות להורישן כלל לענין שיפקע זכות הבע"ח כנ"ל:

ולכך במונח בר"ה כל הקודם זכה דגם הוא הי' לו זכות זה שאם יקח המטלטלין לרשותו יהי' שלו וברשותו ממילא יורשין הי' ג"כ זכות זה כשיקדמו ויתפסו זוכין לגמרי וכיון שזוכין א"י לגבות כנ"ל כמו שהי' יכול למכרן כשברשותו כנ"ל. אבל קדמן בע"ח זכה ג"כ דלענין להוציא מידו כשותפים לא הי' להמוריש זכות אין יורש ג"כ כנ"ל:

וכשהוא ביד אחרים תלי' איך הדין דאם הי' הדין שינתן ליורשים הי' חשיב ברשותו כיון דיכול להוציא כמטלטלין דלא כפרי'. משא"כ אם הדין דינתנו לבע"ח ולכתובה שוב לאו ברשותו דיורשים כמטלטלי דכפרי' דאין בידו ליטלם כנ"ל. ובאמת יזכו הבע"ח וכו'. משא"כ אם נפסוק הדין דינתן ליורשים באמת הדין דשלהן דזכו בהן דברשותי' כנ"ל. וא"כ שפיר טעמא דר"ט כמו בב' טובי' דשודא דדייני ות"ח קודם דראוי ליתן לו יותר כיון שהברירה ביד ב"ד ע"ש. וא"כ כאן כיון דכמו שנפסוק יהי' כדין ממילא כיון דמצוה לפרוע חוב אביהן אף אי מטלטלי לא משעבדי ואין כופין מ"מ מצוה איכא א"כ ממילא ראוי לפסוק דינתן לבע"ח ויהי' כדין כנ"ל. ומה"ט ינתן לכושל למ"ד דבראי' כיון דכל הזכות משום דמצוה לפרוע כו' וכיון דהלה בל"ז יגבה אין לו זכות כלל רק למאוחר שלא יגבה. לחד מ"ד לכתובה משום חינא ג"כ א"ש כיון שיהי' כדין כמ"ש תוס':

עוד י"ל דהטעם במטלטלין אף דמיני' משעבדי בתורת שעבוד דקרא דעבוט במטלטלין כנ"ל מ"מ לענין שיהי' השיעבוד משעת הלואה לא שייך רק בקרקע דא"י להוציאן שייך שמלוה מעותיו ובטחון ערבות שלו בעד מעותיו הוא הקרקעות מיד. אבל מטלטלין שדינם כמעות דאי, לא מזדבין הכא ולכך יהבינן מטלטלין לבע"ח כמ"ש תוס' ורא"ש דמקרבי לזוזי לא קרקע ע"ש. ואיך שייך שמיד יהי' ערבון הא גם מעות שמלוהו מקנה לו עד שיפרע דלהוצאה ניתנו וזה הוא ענין ההלואה ולא עדיף מעות ומטלטלין של לוה ממעות זה שמלוהו וזה בכלל השיעבוד הגוף לפרוע מעותיו או מטלטלין והשיעבוד הגוף הוא לזמן שקבע לו ולא שייך שיהי' עליהם מעכשיו שיעבוד. אבל כשמגיע הזמן ואינו משלם ונצרך לגבות שפיר אז ערבין אף גלימא דע"כ דלא הקנה לו רק עד שיגבה ואז שפיר השיעבוד גם על מטלטלין כיון שאינו משלם בעצמו ערבין בי'. ולכך שליח ב"ד ממשכנו כשאינו משלם מקרא דעבוט כנ"ל. מ"מ כשמכר או הוריש מקודם א"י לגבות כיון דקודם גוביינא לא הי' שיעבוד עליהם ואף שהגיע הזמן מ"מ ההלואה הי' עד שיגבה ממנו בתורת שיעבוד הגוף וכל שלא גבאו עדיין השיעבוד הגוף קיים לגבותה וממילא אין עליהם תורת ערבים ובתורת שיעבוד הגוף הוא רק לזכות בשעת גוביינא דע"ז הי' ההלואה כנ"ל:

וא"כ למ"ש הר"ן ז"ל לקמן בהא דמוכר שט"ח מצי מחיל משום דפקע שיעבוד הגוף וכ' הטעם במת דג"כ אין שעבוד הגוף ומ"מ גובין מיתמי מנכסיו משום דכך ערבותן של נכסים כשלא יהי' השיעבוד הגוף אף מצד שימות כו' ע"ש. וא"כ שפיר אף במטלטלין בשעת מיתה דנפקע שיעבוד הגוף דאי אפשר עוד לגבות ממנו חל השיעבוד שפיר על המטלטלין גם כן כמו בשליח ב"ד כנ"ל דאז שפיר כתורת ערבות משועבדים כנ"ל. אולם אז בא ג"כ זכיית היורשים שא"י לגבות מהם. ומה בכך שחל אז השיעבוד כיון שאינו קודם. אמנם הוי כמו במתנת ש"מ או בשעת גמר מיתה כו' דלא קדמו אחריך כדאמר פ' י"כ ב"ב. וכיון שבא בב"א לכך כשהמטלטלין ברשות יוררשים א"י להוציא מידם וכמו ב' שטרות היוצאין ביום א' כיון דסתרי אהדדי והן בב"א אם הי' א' מוחזק לא היו מוציאין וכשאין שום א' מוחזק אמרינן שודא כשחל בב"א ע"ש פ' חזקת. ולכך סבר ר"ט שפיר כשהן ברשותן זכו אבל כשאין שום א' מוחזק דאמרינן שודא ממילא הוא השודא דינתן לבע"ח או לכתובה דמצוה כו' לפרוע כנ"ל כיון דבאין בב"א זכייתם בתורת שיעבוד וזכות היורשים שלא יוכלו לגבות כנ"ל. עוד נראה לפע"ד דהא פסחים ל"א אמרינן דאי למפרע גובה שפיר יתומים שגבו כו' בע"ח גובה מהם כו'. וגם פריך התם ממתני' דנכרי שהלוה כו' דגם במטלטלין שייך הפלוגתא אי למפרע גובה כו' ע"ש. וקי"ל דמכאן ולהבא גובה ואמר בש"ס הטעם כיון דאלו הוי לי' זוזי הוי מסלק לי' בזוזי' השתא הוא דקני ע"ש. והנה בפסחים פ"ק ו' גבי בהמת ארנוניא דמשני התם דמצי מסלק לי' בזוזי כ' תוס' תימא לר"י דגבי מקבל צאן ברזל כו' אע"ג דמצי מסלק לי' כיון דאי לא משכחת זוזי שקיל בהמה כו' ותי' דהתם שמתחילה הי' הבהמה דנכרי וכיון דאי לא משכחת זוזי כו' לא נפקא מרשותי' אבל כשהבהמה דישראל ומצי מסלק לי' לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו ע"ש וכ"כ תוס' ב"מ פ' א"נ ע"ש. וא"כ בשלמא נגד הלוה עצמו שהי' שלו שפיר משום דמצי מסלק לי' למלוה בזוזי לא נכנסה לרשותו ולא יצאה מרשות לוה ואמרינן מכאן ולהבא גובה כנ"ל. אבל נגד היורשים שרוצים עתה לזכות שפיר אמרינן נגד הבע"ח שיש לו שיעבוד וגובה לבסוף דלמפרע גובה ואף דאי הוי להו ליורשין זוזי מצי מסלק לי' מ"מ מה"ט לא נכנס לרשותם כנ"ל כיון שעדיין לא זכו כלל כדברי תוס' הנ"ל:

ומה"ט שפיר כשאין ברשותם כל הקודם זכה דהא כ' תוס' בכמה דוכתי' דאף למ"ד למפרע גובה היינו דוקא בגבאו לבסוף כו' ע"ש וא"כ כשקדם בע"ח ותפס הוי גבאו לבסוף שפיר למפרע גובה משעת מיתה ואף דמצי לסלוקי לא נכנס בשביל זה לרשות יורשים כנ"ל ושפיר כדין זכה. אבל אם קדמו יורשין וזכו דלא גבאו לבסוף ולא שייך למפרע גובה ממילא באמת שלהן דזכו כנ"ל. ולכך כשהן ביד אחרים דכיון דמאי דאמרינן למפרע גובה הוא על שעת מיתה דעל אז שייך למפרע דבע"ח שלא יתחיל זכות יורשין דקודם על בחיי לוה לא יצאה מרשותו. וא"כ ג"כ באין בב"א. ואם הדין ינתנו לבע"ח יהי' חשיב גבאו לבסוף ויהי' למפרע גובה ויהי' כדין. ואם יהי' הדין ינתנו ליורשין יהי' ג"כ כדין דלא גבאו כנ"ל. וג"כ הטעם כנ"ל דמשום שודא ינתנו לכושל כנ"ל וא"ש:

גם י"ל דלא שייך כלל אלו הוי לי' זוזי מצי מסלק לי' דהא זוזי שלהם למה יוכלו לסלקו רק כמו דאיפלגו בלוקח לחד מ"ד אי א"ל זוזי ללוקח לא מצי מסלק דמה שייך מעות שלו שאינו משועבד וקי"ל דמצי מסלק משום דמה מכר כו' זכות כו' וכן ביורש גם זכות זה שהי' אביהם יכול לסלקו בזוזי יורשים ג"כ והא אביהם לא הי' יכול לסלקו במעות רק שנוכל ליקח המעות לא באופן שלא יוכל ליקח כמו לא יחזור במדבר או רואה ליסטים ע"ש. וא"כ שהם יהיו יכולין לסלקו בזוזי שע"י לא יוכל ליקח כלל באופן זה א"י לסלקו כלל במעות שאינו משועבד כנ"ל. ושפיר למפרע גובה מבשעת מיתה וג"כ א"ש כנ"ל:

גם י"ל דהא סוף ב"ב אמר דאי שיעבודא ל"ד אינו גובה מה"ת לא מיורשין ולא מלקוחות רק מיורש משום נ"ד ולא מלוקח משום פסידא כו' וביורש לא חשבינן פסידא. ותוס' כ' שם החילוק ביורש בין ע"פ לשטר דשטר שייך נ"ד דחשש שיוכל לגבות מלוקח שייך גם נגד יורש נד' משא"כ ע"פ דמלוקח לא יגבה לא שייך ד נ"ד גם נגד יורש ע"ש. וא"כ במטלטלין לרוב הפ' דלכ"ע שעבודא ל"ד דקי"ל מה"ט גובין מעבדים כמ"ש תוס' יבמות משום דיכול להבריחן א"כ לא משעבדי דלא שייך נ"ד דהא לא חשש כנ"ל. אמנם לדידן דקי"ל כר"פ דמלוה ע"פ גובה מיורשים ולא מלקוחות ופי' הרי"ף דגם דש"ד גובה מיורשין רק משום נ"ד אוקמה אדאורייתא והפי' הפשוט כמ"ש שם דבתר דתיקנו שלא גבי מלקוחות ע"פ א"כ יכול להבריחן כמו מטלטלין ושוב שיעבודא ל"ד והוצרך לתקן משום נ"ד. וגם ע"כ לא ס"ל כסברת תוס' לדידן דהא ג"כ לא חשש שלא יגבה מלקוחות ע"פ ואעפ"כ תיקנו משום נ"ד לגבות מיורש. וא"כ שוב מה חלוק בין מטלטלין לקרקע בין מה"ת בין מדרבנן. וי"ל אף דלא שייך כ"כ נ"ד מ"מ קצת שייך. אך ביורש שייך ג"כ פסידא דמ"מ שלו הוא דזכי בירושה והוא לא לוה. אך כמו במציאה דחשיב רק ריוח ולרש"י ריש ב"מ לא חשיב דררא דממונא וגם אמר שם דלאו מידי חסר כו'. ובש"ס פכ"ד דשבת ד' קנ"ג ע"א מי שהחשיך נותן כיסו דאמר דוקא כיסו כו' משום פסידא אבל מציאה לא. ובעי רבא מציאה הבאה לידו מהו וסלקא בתיקו ע"ש. דמציאה שכבר בידו חשיב פסידא ע"ש וא"כ י"ל דזה עצמו החילוק בין מטלטלין לקרקע דמטלטלין שביד היתומים והוי כמציאה שכבר באה לידו שייך ג"כ פסידא וכיון דנ"ד לא שייך כ"כ לא תיקנו כמו בלוקח. משא"כ קרקע דלא באה לידו רק רוצה לזכות לא חשיב פסידא ומשום נ"ד קצת כמו הנ"ל א"כ מטלטלין שאין ברשותם בשעת מיתה שוב הוי כרוצים לזכות וגובה משום נ"ד כנ"ל:

לכושל כו' לכתובה כו' תמוה מאוד כיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מיני' כמו שהוכיחו תוס' יבמות צ"ט ובכמה דוכתי'. ואין חיוב עליו כלל לשלם לה כשאין לו קרקע כדמוכח מנדרים ס"ה ואיך תועיל תפיסה. והר"ן כ' שר"ע ס"ל כר"מ דמטלטלי משעבדי לכתובה ע"ש. וקשה דלא אשתמיט בשום דוכתי לומר ר"ט הוא כו' דקדם לר"מ. ועוד למה לר"ע טעם דשבועה. וצ"ל דרק אבע"ח קאי ע"ש בתוס'. והא בכמה דוכתי לקמן אלמנה שתפסה לכתובה (לקמן צ"ו) דודאי כר"ע ס"ל ופי' הרי"ף מחיים ומה מהני כיון דאין חיוב עליו וכן לעיל פירות תלושין דגם לר"ע כל הקודם זכה ע"ש בתוס'. והנה לענ"ד הי' נראה דהא הדבר תימה שלא יצטרך לשלם לה כלל כשאין לו קרקע דא"כ אין שיעבוד הגוף עליו כלל רק שיעבוד נכסי ונהי דיש כח ביד חכמים לתקן שיעבוד נכסי לחוד. אך א"כ מוכרת כתובה למה יכולה למחול לטעם תוס' ב' שיעבודים כו' דהא לא נשאר אצלה כלום. הגם די"ל דלא העדיפו כח המכירה משאר מכירת שט"ח. בפרט להמבואר בש"ע דכשמתחייב לאחר אם יגרש אסור לשהות עמה דחשיב בלא כתובה א"כ ע"כ במכירה דמותר רק משום דלא נסתלק כחה לגמרי ומה"ט מהני מחילה. אך אין לזה טעם שיהי' הכל שלא כדין רק תקנה דכל דתיקון כו' ולתוס' והרבה פ' א"א לשעבד שיעבוד נכסי בתורת שעבוד כשאין שיעבוד הגוף כנ"ל. וצ"ל דיש שיעבוד הגוף לשלם מקרקעות וגם זה חשיב שיעבוד גוף דחיוב עליו אך א"א לומר שיהי' חיוב עליו לקנות קרקע לשלם דא"כ בנדרים עדיין קשה דשפיר אמר ר"ע חייב אתה כו':

והנה הר"ן ז"ל שם בנדרים כ' הטעם משום דאינו ודאי שיבא לגוביינא ע"ש. ואינו מספיק כלל ע"ש. ונראה לע"ד דכמו בבע"ח מטלטלי לא משעבדי מה"ת משום דלא סמכא דעתי' דיכול להבריח. רק מ"מ אף דלא ס"ד מ"מ משתעבדי מיני' דהא מ"מ חייב לו. אולם בכתובה דכל התקנה שחייבוהו חכמים הי' שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה כו' וכשלא שייך הטעם לא תיקנו כלל כמ"ש בש"ס לעיל ל"ט ע"ב באונס ע"ש. וא"כ כיון דקי"ל כר"מ דכל הפוחת כו' אפילו בתנאה הוי ב' זנות משום דלא סמכה דעתי' כו' כדאמר בש"ס להדיא לעיל נ"ז ע"ב כיון דא"ל כו' לא ס"ד והוי ב"ז כו' ע"ש. וא"כ שפיר לא שייך כלל התקנה של החיוב רק אקרקע דס"ד יש תועלת בהתקנה אבל במטלטלין דהגם שיהי' חיוב ושיעבוד עדיין לא סמכא דעתה כו' ויהי' בל"ז כמו בלי כתובה דשייך קלה כו' א"כ אין תועלת כלל בחיוב ושיעבוד זה ושפיר כיון דלא שייך התקנה אין חיוב ושיעבוד כלל גם מיני' כמו באותן דלא שייך הטעם שלא חייבוהו חכמים כלל כנ"ל וא"ש. אמנם זה שפיר בגרושה דהי' התק"ח כנ"ל. אבל אלמנה הי' התק"ח משום חינא כמ"ש תוס' ל"ט ע"ב דאל"כ הי' להם לתקן רק כשמגרש ע"ש. ואף שכ' דמשום גרושה כו' מ"מ מסקי תוס' שם דכיון שתקנו אלמנה משום חינא כבר משום גרושה שוב גם שלא שייך טעם דקלה מ"מ באלמנה יש לה משום חינא וצריך לטעם דיצא קנסה כנ"ל ע"ש. וא"כ באלמנה יהי' מטלטלי משועבדים כנ"ל דלא שייך טעם הנ"ל רק לענין החיוב אם יגרש כנ"ל. אמנם הא באלמנה בלא"ה מטלטלי דיתמי לעולם לא משעבדי. וא"כ שפיר אמר סתם מטלטלי לכתובה לא משעבדי בין מיני' כשמגרש דלענין זה לא שייך התקנה ובין כשתתאלמן דיש חיוב למפרע גם אמטלטלין מ"מ לא משעבדי שוב מטעם מטלטלי דיתמי כנ"ל. וא"כ בתפסה קודם מיתה כיון דמצד מטלטלי דיתמי שפיר מהני וכן לר"ט גם אחר מיתה כיון שלא הי' ברשותן שפיר מהני תפיסתה דבאלמנה אין יותר רק משום מט' דיתמי כנ"ל. וכל ראיות של התוס' דלא משעבדי מיצי' הוא מנדרים לקדושין מהא דגובה מהחבילה ע"ש. ושם בגרושה מיירי ובזה שפיר גם מיני' אין חיוב כנ"ל משא"כ לענין כשתתאלמן שפיר יש שיעבוד מיני' רק משום מטלטלי דיתמי ושפיר מהני תפיסה. ובגרושה באמת לא מהני תפיסה כנ"ל. ומה"ט מדויק שפיר דאמר לקמן אלמנה שתפסה ובכל המקומות ע"ש דדוקא אלמנה לא גרושה כנ"ל. והי' נראה ברור. אך בטלה דעתי נגד הראשונים ז"ל:

עוד י"ל דחיוב עליו עכ"פ לצאת י"ש לשלם כתובתה כמו אבק רבית וקם לי' בדר"מ. שוב ראיתי בירושלמי נדרים שם דמ"מ אומרים לו ליתן ע"ש והיינו כנ"ל. וגם זה יקרא שיעבוד הגוף רק ב"ד אין נזקקין לגבות מטלטלין לכתובה כשאינו רוצה אבל שפיר מהני תפיסה ככל חיובים דלצי"ש לרוב הפ' דמ"מ א"י להוציא מהתופס כנ"ל. ולכך לדידן צריך דוקא תפיסה מחיים משא"כ לא"מ שכבר זכו יורשים ועלי' דידהו אין חיוב כדאמר בריבית לברי' לא אזהר כיון שאין שיעבוד רק מצוה עלי' לשלם ע"ש. והיינו דאמר בכ"מ רק מטלטלי לא משעבדי כו'. או כתובה אינו גובית אלא מקרקע כו' ע"ש בתורת גוביינא אבל חיוב יש עליו. אך עדיין לא ניחא רק הא דקדושין דתני גובה מהחבילה כו' אבל היך דנדרים דאמר חייב אתה מה פריך די"ל לצי"ש כמו סוף ב"ק דמוקי מתני' חייב לצי"ש ועיין תוס' ב"מ צ"א תני ישלם כו'. אך י"ל דנהי דהתנא נקיט חייב על לצי"ש. אבל ר"ע שאמר לבע"ד דרך פסק חייב אתה ולא אמר לצי"ש ע"כ מדינא ככל חייב אתה ליתן דהוא פ"ד גמור. וע"כ כן דלרשב"א הובא ח"מ ס' קי"ט דאסור לגרש כשאין לו לשלם כתובתה א"כ כ"ש כשיש לו מטלטלין ואינו רוצה לשלם ומה דייק הש"ס הא שפיר אמר לו ר"ע כשרוצה לגרשה חייב ליתן לה כתובתה. וע"כ כנ"ל דהי' לו לפרש. בפרט דאמר לו זה לפתח על נדרי אלו יודע שכן לא נדר. ושמא בשביל שסובר דמדינא ומפקינן מיני' והי' לו לפרש דלצי"ש הוא דחייב ודייק שפיר דמדינא כנ"ל. כמ"ש תוס' סנהדרין במחתרת דאהדרינהו רב אף דחייבין לצי"ש כיון דנתנו סתם י"ל דסבורין מן הדין ע"ש. עוד י"ל כמו בפדיון בנו דאין פ' בקרקע ומ"מ אמר פ' יש בכור דדידי' אזיל וטריף ממשעבדי. ואיך יגבה מקרקע וכ' תוס' פ"ק דשבועות (ה' ע"ב) דימכרו הקרקע ויתנו לו מעות לכהן ע"ש. ולמה הא אין לו על הקרקע כלום. וע"כ דחיוב פדיון כשאר חוב רק גזה"כ דפירעון זה לא בקרקע רק מטלטלין וממילא יש זכות זה בין אצלו ובין בלוקח לכופו למכור הקרקע כדי שיתן ויפרע בכסף. וממילא בכתובה להיפוך דחיוב לגמרי רק תק"ח שפירעון זה במקרקע לא מטלטלין וא"כ נכוף למכור המטלטלין כדי שיקנה קרקע וישלם כנ"ל. אך ז"א דקרקע בתורת שיעבוד שייך כנ"ל דמ"מ נהי דאין הפירעון מהם אבל משועבדים לפרעון חוב הפדיון במעות וממילא מוכרין אף שאין מגבין כמו שהן מ"מ לדמיהן משועבדים. משא"כ מטלטלין שיהי' בתורת שיעבוד על פירעון קרקע הא מטלטלי לא משעבדי. אך זה שפיר בלקוחות ויתמי אבל לגבי דידי' שפיר נהי דמטלטלי לא משעבדי שאין הפרעון מהן מ"מ משעבדי לזה שיפרע קרקע שימכרם כנ"ל דבדידי' שייך ענין השיעבוד במטלטלי כבע"ח רק דלא שייך לכופו לזה אף דלר"פ מכין אי פריעת בע"ח מצוה היינו דשם נקנים דיהי' כתלוה וזבין שהוא כדין דבמה שפורע מקנה לבע"ח משא"כ לענין למכור ולקנות קודם שפורע לא שייך כפי' דלא יועיל מכירתו כנ"ל. וממילא תפיסה שפיר מהני דא"צ להחזיר א"ל שיקנה קרקע ויתן כנ"ל. ויש לדחות:

אמנם עיקר נלע"ד הטעם דמועיל תפיסה מחיים בכתובה. דהנה הא דמטלטלי לא משעבדי הוא דלא סמכה דעתה כנ"ל. והא חזינן דאקני משועבד לכתובה אף בסתם כאילו כ' דקנאי ודעתיד כו' ותוס' ריש פ' אע"פ כ' דאף שאין לו עתה קרקע מ"מ משועבד למה שיקנה אח"כ. והא ג"כ לא סמכה דעתה שיקנה וממילא אף שקנה הוא כמטלטלין כנ"ל. ונראה או משום דבשלמא מטלטלין לעולם לא ס"ד משא"כ מה שיקנה עכ"פ כשקנה שוב בטוח לכך מיד מתחילה חל השיעבוד על מה שיהי' שייך סמיכת דעתה אח"כ כמשמעות תוס'. או דהטעם כמ"ש תוס' בכורות מ"ט ע"ב בפדיון דאף שיקנה אח"כ משועבד גם דאקני דחיוב התורה עליו מתחילה ועד סוף והוי עכשיו כקנה ע"ש. וזה הטעם עצמו שייך בכתובה ג"כ דאסור לשהות כו' וזה כל המשך זמן שדר עמה תיקנו לה כתובה. ולכך כ' הרמב"ם דאף שמחלה לא מהני רק במגרש מיד אבל כשדר עמה עדיין מתחייב אחר המחילה עיין מ"ש שם. וממילא דאקני נהי דמקודם לא נשתעבד מ"מ כשקנה שיש סמיכת דעת משתעבדי אז כנ"ל. וא"כ מה"ט גופי' נראה דשפיר מהני תפיסתה במטלטלין כמו דמהני מתחלה אתפסוה מטלטלין פ"ק ע"ש. כן לענין כשתתפוס שבזה יש סמיכת דעתה שפיר חל השיעבוד מיד. או דאז כשתופסת חל השיעבוד והזכות דעדיין החיוב כתובה וכשהמטלטלין בידה שיש ס"ד הן כקרקע כנ"ל. וכמו קנה אח"כ ושפיר מהני תפיסה מחיים כנ"ל. רק דלא יועיל משום לא נתנה כתובה לגבות מחיים ועדיין לא ס"ד. אך זה רק כחוב הקבוע לו זמן כמ"ש רמב"ם וש"ע וזמן פירעון הוא כשתאלמן או תתגרש. וא"כ כמו שפ' הרא"ש פ"ק דב"ק ושאר פ' דכשרואין שכשיבא הזמן לא יוכל לגבות חובו יכול לעכב ת"י גם תוך הזמן. א"כ כשאין קרקע וכשימות לא תגבה כלום כשהמטלטלין ברשות יתומים. שפיר יכולה לתפוס קודם הזמן על הגוביינא דאח"כ. אך מ"מ י"ל דשוב עדיין לא סמכה דעתה גם אחר התפיסה דיכול הבעל לכופה שתחזיר. אך עכ"פ בשעת וסמוך למיתה שפיר מהני דא"צ להחזיר כיון שיש ספק שלא תוכל לגבות. ושפיר אז משעבדי כשתופסת ומהני גם לר"ע כנ"ל. ואף להפ' דבאינו מבזבז נכסיו א"י לתבוע תוך זמן ע"ש בש"ך ס' עג ראי' ממלוה לי' שנים כו' מ"מ כשתפס אין מוציאין ע"ש. ועוד דהא לא מצינו כשאין לו קרקע שיהי' אסור לישא אשה כמו בלי כתובה. ודוחק לומר דזה בכלל מה דתני אין עושין כתובת אשה מטלטלין. דהי' להפ' לבאר גם בגמ' לא מצינו כלל. וע"כ דסגי מה שמשועבד דאקני. וגם בזה ס"ד שיקנה קרקע. וא"כ י"ל דחשיב כמבזבז כשאינו קונה קרקע שיהי' לה ממה לגבות. דשם כ' ש"ך הטעם כשאינו מבזבז דהא נתרצה מתחלה ע"ש. משא"כ כאן דע"כ כל סמיכות דעת שלה היה שיקנה קרקע ויהי' לגבות א"כ כשאינו קונה שפיר מהני תפיסתה מטלטלין ומשועבדים כנ"ל. דס"ד כיון שהן ת"י כנ"ל:

שם במשנה שכולן צריכין שבועה כו'. הרא"ש ז"ל הביא הירושלמי ה"ע שפטרום מש' זו תורה וזו אינה תורה ופי' דעיקר הטעם כו' דמחוסר גוביינא כו' ונקיט טעמא דשבועה שאינו אלא תקנת חכמים לאלומי למילתי" כו' ע"ש ואין שום פי' לדברי הירושלמי. ונראה לע"ד דהרא"ש מפרש. דקשה לר"א דלא אמרינן א"א מוריש ש"ל ולדידן בשאר שבועות נוטלין שמדינא הי' לטול בלי שבועה אינו מפסיד כשא"י לשבע. וא"כ לא הי' התקנה רק לכתחילה שאפשר לברר ע"י שישבע אבל לא שיפסיד ממון ע"י השבועה וא"כ למה לר"ע לא יטול הבע"ח משום דצריך שבועה ומה"ט יפסיד הא לענין להפסיד ע"י החיוב שבועה אין עליו החיוב שבועה כלל כיון דמה"ת נוטל בלי שבועה וזו כונת הירושלמי זו תורה כו' היינו החיוב וזו אינו תורה החיוב שבועה ובדרבנן לא אמרינן משאיל"מ. ולכך ע"כ שאין זה טעמי' דר"ע רק הוכחה מדחזינן שכולן צריכין שבועה ואם היו חשובין נכסי בחזקת בע"ח שלא יזכו בהן היתומים כלל כמו דסבר ר"ט וכמ"ש תוס' פ' יש בכור משום דיתומין באין לזכות אלים זכות בע"ח יותר דכבר יש לו שיעבוד ע"ש. א"כ למה צריכין שבועה הא לא מיקרי כלל נפרע מנכסי יתומים הא השטר בחזקתו שאין לה זכות כנ"ל. וכן גרע מנפרע שלא בפניו דבחזקתו מכבר משא"כ יתומים שבאין לזכות כנ"ל. ומוכח מדצריכין שבועה דנכסי ברשותיהו כיון דמחסר גוביינא ושוב לא גבי ממטלטלי של יתמי כנ"ל. וממילא אף שפטרום משבועה לא גבי כנ"ל:

ולשטת תוס' דבפטרם באמת גבי י"ל דלא קשה מ"ש דנהי דכשאי"ל אינו מפסיד מ"מ כשיכול לישבע חייבו חכמים שבועה וכשאינו רוצה לישבע אינו נוטל ושוב אף שיהי' הדין ינתן לבע"ח מ"מ יצטרך לישבע דאפשר לברר משום כבר זכות היתומים ואינו נוטל כלל. דהא חשיב רק גורם לממון משום מי יימר דמשתבע כיון שכבר תיקנו ברשות ע"ש אף לתי' תוס' דמדינא נוטל בלא שבועה רק משום לא שבקת חיי לחשוד תיקנו ע"ש. וא"כ חשיב שאין לו זכות כנ"ל. ובירושלמי אפשר לפרש הגע ע' שפטרום משבועה דאז גובים גם לר"ע א"כ מי קודם אשה או בע"ח אמר זו תורה כו' דחוב מה"ת וכתובה דרבנן ולבע"ח יהבינן. דלר"ט לכושל כ' תוס' לעיל פ"ב לא מן הדין אלא מצוה. א"כ מפרש דר"ע פליג בתרתי ומדויק לשונו אין מרחמין בדין ואם היו גובין הי' הדין ליתן לבע"ח לא לכושל אלא בזה ינתן ליורשין שכ' צריכין שבועה כו' וכשפטרום ינתן לבע"ק כנ"ל:

עוד י"ל דזה עצמו כלשון של אבא שאול בן א"מ לקמן פ"ז דאף שפטרום מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא לפרע מנ"י ל"י אלא בשבועה דאינו מועיל הפטור נגד היתומים. והטעם דפטור שלו אינו מקדים ועל אח"כ לא מהני דנכסי דיורשין הן רק בשעת גמ' שבא החיוב שבועה יהי' בב"א הפטור שלו ואם חל חיוב החכמים דבא כו' לא יפרע אלא בשבועה ושייך ד' רב וד' תלמיד דמ"ש כמו בכור עם יציאת רובו עולה. ומדויק לשון אבא שאול בן א"מ כו' שאמרו חכמים כו' וכן לשון הירושלמי זו תורה החיוב וזו אינו תורה רק פטור שלו וכיון שחלין בב"א ד' ר' שומעין כנ"ל. ולא מהני הפטור נגדם ועדיין שייך שכולן צריכין שבועה כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש רי"ף דבהנך דמה"ת נוטל בלא שבועה כשאינו נשבע ותפס לא מפקינן וכן כשא"י לישבע משא"כ אותן שמדינא לא הי' נוטל כלום ע"ש בפ'. וי"ל דאף בהנך דוקא אי שיעבודא דאורייתא דמה"ת גבי ובלי שבועה שפיר כשאי"ל אין מפסיד ולא מפקינן כנ"ל. משא"כ אי שיעבודא ל"ד או שאר שכל החיוב דרבנן שוב אף שדינו בלי שבועה מ"מ מה"ת לא יהי' נוטל כלל רק מדרבנן ומדרבנן חייב שבועה ומפסיד כשא"י לישבע. וא"כ למ"ש תוס' פ' המפקיד במאמינו דמ"מ כשבא להפסד ממון ע"ש לא נכלל בסתם נאמנות של ענין שבועה ע"ש. וא"כ י"ל פי' הירושלמי דאף שפטרום משבועה אף בפירוש נגד היורשים ולמ"ד דמהני מ"מ זו תורה כו' היינו שפטרום רק מהשבועה שאינו תורה היינו כשנגבה מקרקע מהיורשים דש"ד והשבועה דרבנן ואינו רק חיוב דרבנן לחוד וכשא"י לא מפסיד כנ"ל. לא כשיהי' הגבי' המטלטלין דלכ"ע ש' ל"ד ובזה החיוב שבועה כמו אלו שמהתורה אין נוטלין אינו נכלל בכלל הפטור ועדיין מפסיד משום שצריכין שבועה כנ"ל:

עוד י"ל לגירסא שלפנינו ה"ע שפטורין משבועה דכונתו שתפסו שלא בעדים דבזה פטורין משבועה מ"מ זו תורה כו' היינו החיוב וזו אינו תורה מה שפטורין רק ע"י מעשה התפיסה וכבר מוקדם זכו היורשים דהיה עליה' חיוב שבועה מדינא כנ"ל. ולא מהני זה שפטורין עכשיו או דפטרום היורשים משבועה ג"כ לא מהני אף שתפסו אח"כ דכבר זכו כנ"ל. וא"כ בתוך זמנו או שיש ע"א מסייע וכה"ג אין ראיה שלא יועיל תפיסה או ביד אחרי' לר"ע כיון דפטורין:

גמרא לכושל שבראי' פירש"י מאוחר ואם אין משועבדי' י"ל באמת יחלוקו שאין כאן כושל רק לגבי מיורשים שאין מפסידין או אפשר דינתן למאוחר אף שא"י לנו עדיין אם יש למוקדם לגבות או לא כיון דאפשר שיהי' למוקדם יותר מזה חשוב כושל. וזוכה בשביל זה דכשיזכ' עבור מוקדם ודאי חב לזה ולהלה ספק אי חב לו ושוב אפשר אף שנתברר אח"כ שאין משועבדים וגם למוקדם אין לגבות מ"מ זכה המאוחר כמו לר"ע שצריך שבועה דזה כבר זכה בלי בירור. ודוחק כיון דנתברר דגם זה אין לו. ונראה יותר כנ"ל. ונקיט סתם לכושל לא למאוחר מטעם הנ"ל דדוקא כשהוא כושל יותר מהמוקדם משא"כ כשאין גם לו לגבות. או כשיש דאקני שהמאוחר יכול לגבות ולא המוקדם נותן למוקדם שזה כושל כנ"ל. וכן אם יש לשניהם לגבות ממשועבדים משמע ג"כ דמודה ר"ט דינתן ליורשים שאין כאן כושל גם נגד היורשים ושוב מטלטלין לא משעבדי ולכאורה הא סתם לוקח באחריות. א"כ מה בכך שיכול המוקדם לגבות מלוקח הא יהיה זה הלוקח בע"ח ויהיה ג"כ כושל כמו זה המאוחר שאין לו מה לגבות ויהי' יחלוקו. ולמה ינתן עתה למאוחר וי"ל כיון דאמרינן אחוי טרפך כו' דכל שלא טרף מלוקח אין חיוב א"כ עכשיו אין המוקדם כושל וינתן למאוחר ושוב לא יהיה ללוקח מה ליקח כשיהיה חיוב שאפילו בא בע"ח א' קודם נותנין לו מטלטלין ואין ממתינין על הב' ע"ש בח"מ. וי"ל הטעם לר"ט דתופס בשביל הכושל מהני דלמוקדם אינו חב דיכול לגבות וליורשים לא מיקרי חב דהא מצוה לפרע חוב אביהם כמו דמהני בתופס לבע"ח באינו חב לאחרים רק ללוה. משא"כ כשיתפוס בשביל המוקדם חב למאוחר ולא מהני כלל:

הרי"ף ז"ל מפרש כושל שבראי' בע"ח דלא גבי אלא בראי'. ותמוה מה טעם הוא זה שבשביל זה ינתן לו. ונראה לע"ד דהא לקמן פ"ו אמר דאי ליכא אלא לחד לבע"ח יהבינן ליה משום נ"ד משא"כ כתובה ותמהו תוס' הא ממתני' דהכא מוכח דאי לאו משום כושל לכ"ע לכתובה יהבינן כנ"ל ע"ש שנדחקו הרבה ולרי"ף ז"ל אתי שפיר כפשטיה דהיינו לכושל דבראיה דלבע"ח יהבינן כנ"ל. והטעם דהא תוס' סוף ב"ב כ' החילוק לגבי יורשים בין מלוה על פה לשטר משום דזה חשש להפסיד שיגב' גם מלקוחות שייך נ"ד וגבי גם מיורש וע"פ דלא חשיב ואף אם יגבה מיורשין עדיין היה יכול למכור גם מיורש לא תיקנו משום נ"ד כנ"ל ע"ש ולדידן דקי"ל כר"פ דמלוה על פה גבי מיורש ולא מלקוחות משום נ"ד ע"כ דגם שיכנס לספק שאם ימכור לא יגבה מכל מקום שייך נ"ד שלא יגרע כח הספק עכ"פ אם ימות. ואף דהא גם מיורש לא גבי רק תוך זמנו או הודה כו' דאל"ה טענין פרעתי וא"כ גם ביורשים יהיה הגביה רק כשיזדמן ולא חשש ואיך שייך נ"ד וע"כ דגם ע"ז תיקנו דבשביל שיכנס לספק רחוק שיהיה מבורר שלא נפרע מ"מ עכ"פ לא יגרע עוד ספק שיזדמן דג"כ לא יגבה שייך נ"ד יותר כנ"ל ואם כן שפיר טעם הרי"ף ז"ל דבעל חוב שהוא כושל דלא גבי אלא בראי' וא"כ היה עיקר התקנה שיגבה מיורשים גם מקרקע בשביל הספק שיזדמן שיהיה לו ראי' שלא נפרע וממילא גם במטלטלין דאף דסתמא כשהן ברשות היתומים לא יגבה מהן מ"מ כשיזדמן שהן אצל אחרים בש"מ גבי ושייך גם על זה נעילת דלת זכות ספיקו אף כשיזדמן כנ"ל דעיקר התקנה דנעילת דלת היה כנ"ל. משא"כ כתובה דא"צ ראי' לעולם ואדרבא עיקר התקנה היה רק במה שסמכה דעתה בודאי ומה"ט גופיה תקנו דאין נאמן פרעתי אף שאין כ' כו' שוב כיון דמטלטלי לא משעבדי ממילא גם שמזדמן שאינם ברשות יתומים לא שייך כלל התקנה כדי שתנשא דאין תועלת בזכות הספק הרחוק כנ"ל. ולכך לקמן באין קרקע רק לא' דעל קרקע עיקר סמיכתה שהוא ודאי א"כ שייך התקנה גם עליה שתגבה כדי שתנשא לזה הוצרך הטעם דיותר ממה כו' רוצה לינשא. וכיון דגם בע"ח בשטר דחשש כנ"ל שיהיה בטוח ודאי והתקנה לשניהם בשוה שוב לבע"ח יהבינן דנ"ד יותר מכדי שתנשא דרוצה כו'. משא"כ כאן במטלטלין סגי בטעם דכושל שבראי' דבע"ח שייך נעילת דלת על הספק ולא באשה כנ"ל והיינו בע"פ דגם אצלו ספק וכשהחוב בשטר דשוב אצלו בל"ז נ"ד יותר דחשש כנ"ל. ובל"ז יהבינן לבע"ח כדלקמן וא"ש:

וממילא י"ל דגם הרי"ף מודה לרש"י במאוחר ומוקדם כשזה יכול לגבות לא זה נותנין לזה שא"י דהוא כושל וכן בעדים ושטר שכ' הירושלמי כשיש משועבדי' רק בשניהם א"י לגבות בזה לעולם בע"ח כושל ודייק לה דלפירש"י מאוחר נגד מוקדם אין החסרון בראי' שיהי' נק' כושל שבראיה רק כושל שבשיעבוד ולכך מפרש לבע"ח כנ"ל. אבל מ"מ נכלל בכושל סתם דמתני' גם דין דרש"י וירושלמי כנ"ל. ומיושב דיוק הרא"ש דלא אמר לבע"ח מפני שהוא כו' דכולל גם כנ"ל:

לכתובה כו' תמהו תוס' דהוי ראוי. והרא"ש כת' משום שיעבודא דר' נתן. וצ"ל דאף דאמר לעיל ב' חומרי בכתובה ל"א. כמ"ש תוס' לעיל דגם בלא דר"נ ע"ש. והטעם משמע דעכ"פ צריך לשלם ונותנין אז לבע"ח בלא דר"נ כיון דמטלטלין שאין ברשות יורשים משעבדי. אבל שתוכל האשה לתבוע ולכופו באמת א"י. משא"כ בשומרת יבם דבלי דר"נ א"י לכופו וממילא אינו משלם דהוא החייב. אך א"כ שוב הוי ראוי ובלי דר"נ לא תגבה כלל כשישלם. ולענ"ד דלר"ט לא חשיב כלל ראוי דהא בבכור בעי למימר דגבו קרקע יש לו ומעות אין לו דקרקע שמשועבדת לו היה כמוחזק משא"כ זוזי ע"ש. א"כ נראה דאף דקי"ל גם גבו קרקע אין לו משום דהא הוי מצי מסלק ליה בזוזי דמה"ט מכאן ולהבא גובה ושוב מש"ה גם שנזדמן שגבו קרקע חשוב ג"כ ראוי והיינו אי מטלטלין לא משתעבדי. אבל לר"ט דגם מטלטלין משעבדי כנ"ל. א"כ זה היה מוחזק שהיה לו שיעבוד שיגבה או קרקע או מטלטלין וגם החיוב דמטלטלין יש לבע"ח עכ"פ שיגבה אותם כשישלם דינתן לכושל. ושוב לאו ראוי כנ"ל. דוקא בכור שאין לו שיעבוד וכשיגבה מעות לא יטול הוי ראוי כנ"ל משא"כ כתובה. אולם עדיין אינו מיושב דא"כ עכ"פ היה בחייה מוריש חשיב מוחזק דעכ"פ יגבה ומ"מ חשוב ראוי בבכור. והנה י"ל הטעם דשיעבוד הגוף חשיב ראוי שהוא רק חיוב שישלם אז וגם אינו שוה למכור דאין יכול למכור שיעבוד הגוף כמ"ש תוס' רק שיעבוד נכסי דשוה למכור י"ל דלאו ראוי דתוס' פרק מרובה פ' דאף שקי"ל גורם לממון לאו כממון מ"מ שורף שטרותיו חייב דשוים למכור לכל העולם ע"ש וממילא הא לר"ת ע"כ הטעם דקני לוקח שיעבוד נכסים הערבות אם לא יפרע וממילא יכול ליקח לגבות מלוה דכשאינו פורע יש השיעבוד נכסי שקנה ואי פורע למלוה שהוא המוכר באמתלא קני דאין כאן ערבות והיינו מחילה דמהני. וא"כ בבכור כשגבו בין מעות בין קרקע אם כן גבו בעד שיעבוד הגוף חלקם וכמוחל דאם היה מוחל הפשוט היה נמחל מחצה דשיעבוד הגוף שלו בשוה עם הבכור וכמו מוכר שט"ח כנ"ל. וממילא גם בפרע להם הדין דפקע שיעבוד הגוף ואין כאן שיעבוד נכסים כלל. ומיושב שפיר הלשון בין גבו קרקע כו' גבו מעות אין לו כו' ולא נקיט כנ"ל וגם בכתובה כן אם פרע ליורשים אין לה. רק כשדנין על התשלומין ינתן לכושל לכתובה דהא השיעבוד נכסי אית לה דאינו ראוי. אך שם פ' י"נ משמע גבי פלוגתא דר' ורבנן דאינו נוטל פי שנים במלוה ע"ש דמשמע גם קודם שגבו ע"ש. ונראה לע"ד דהא קשה כנ"ל כיון דשטר חשיב ממון ששוה למכור לזה יחשב ראוי הא עכ"פ יש לו החיוב והשיעבוד ששוה ממון והיה ראוי להיות הדין דמה ששוה החוב למכור יחשב מוחזק ויטול פי שנים. והמותר הממון כשמשלם והוא יותר על השווי למכור יטול בשוה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף