הפלאה/כתובות/ל/ב

הפלאה כתובות ל ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוספות ד"ה דין ד' מיתות וכו'. לכאורה היה נראה מדקאמר אע"פ שבטלו ד' מיתות משמע דוקא במקום שאם היה בית המקדש קיים היה חייב מיתה כגון בעדים והתראה אבל בלא התראה לא דאל"כ הוי ליה למימר אף בזמן שבית המקדש קיים בלא התראה דחייב דין ד' מיתות. וכן משמע מפשטיה דקרא בכל חייבי מיתות בית דין דבמזיד בלא התראה נידונין בכרת. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' דחזינן כמה עובדי ע"ז וכו' דהא האידנא ליכא התראה. מיהו זה אינו כדמוכח מהאי דפרק אחד דיני ממונות דלא היה עדים והתראה. וכן כתבו התוס' שם בהדיא. ולפ"ז צ"ל דבכל כריתות דכתב גבי חייבי מיתות היינו שמת בחמשים כדין כרת או לפירש"י דכל כרת הוא ערירי. אבל עכ"פ נידון בדין ד' מיתות. ולפ"ז נראה דאתי שפיר טפי הא דקאמר לקמן דאיכא בינייהו בין אביי לרבא מיתה בידי שמים דלרבא מיתה בידי שמים אינו פוטר היינו דמוכח כן לדידיה מדכתבה רחמנא במולך דכרת פוטר מתשלומין אע"ג דאיכא נמי דין ד' מיתות דהוא בידי שמים אינו פטור אלא משום כרת. ובזה אמרתי פירוש הפסוק בהושע סימן י"ד תאשם שומרון כי מרתה באלהי' בחרב יפולו עולליהם ירטשו וגו' דשומרון היה לה דין עיר הנדחת דדינו בסייף וכיון דנתחייבו בדין ד' מיתות ובכרת דהיא ערירי לכך בחרב יפולו במקום סייף ועולליהם ירטשו בדין ערירי. וק"ל:

בגמרא מאי איכא וכו' המ"ל דאיכא בינייהו כרת ומלקות דמצריך הש"ס לקמן דף ל"ז תרי קראי למיתה וממון ומיתה ומלקות א"כ לאביי דיליף אסון מאסון דכתיב גבי תשלומין. לכאורה ליכא למילף מיני' מיתה בידי שמים ומלקות או כרת ומלקות אבל לרבא דיליף מכרת שלי כמיתה שלכם אין חילוק כלל. וא"כ בכל חייבי כריתות דאית בהו מלקות איכא בינייהו אי לקי או לא ואפילו אי נימא דס"ל לר"נ בה"ק כר' יצחק דחייבי כריתות לאו בכלל מלקות כדמשמע מסוגיא דמגילה דף י"ז ע"ב וכמ"ש לעיל אפ"ה נ"מ אם נתחייב מלקות משום דבר אחר בשעה שנתחייב כרת. ואפשר דלאביי נמי דיליף אסון אסון אפ"ה אין גזירה שוה למחצה. א"נ יש לומר דלפי הצריכותא לקמן דמלקות ומיתה דהוי אמינא לחייב מלקות ומיתה משום דהוי כמיתה אריכתא לא שייך הכא סברא זו בכרת או במיתה בידי שמים ושפיר ילפינן דפטור ממלקות כמו בכרת ותשלומין. אך לפ"ז אכתי למה הוצרך לדחוקי לאשכוחי חיוב מיתה וממון כאחד בתחב לו חבירו כדלקמן בסמוך הוי ליה לאשכוחי במלקות ומיתה כאחד דלא שייך מדאגביה קניא לגבי מלקות ומשכחת גווני טובה כגון זר שאכל מליקה כדאמרינן ביבמות דף ל"ג או תרומת חמץ לפני זמנו דהוא בלאו וכיוצא בו. וצ"ע.

תוס' ד"ה זר שאכל תרומה וכו' והשתא בשוגג נמי לפטור וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלפענ"ד לתרץ דהתם מוקמינן למתניתין כר' יוסי הגלילי ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור אפילו באיסור מוסיף לפירש"י בחולין דף ק"א ע"ב א"כ יש לומר דלא חל איסור חמץ על איסור תרומה דע"כ ל"ל שנתחמץ קודם ואחר כך הפרישו לתרומה לא מיבעיא לר' הונא בריה דר' יהושע בפסחים דף ל"ג דאין חל עליה שם תרומה כלל משום דאין שיריה ניכרים ואפילו לר' נחמן דס"ל דהיכא דלא אחמיץ במחובר חל שם תרומה מ"מ אי אפשר לומר דמיירי בהכי דא"כ איך חל אחר כך איסור תרומה שיתחייב חומש על איסור אכילת חמץ ובמתניתין שם תנן בשוגג משלם קרן וחומש וגם אין לומר דבתחלה לא חל איסור חמץ על איסור טבל וכשהפריש תרומה חל איסור חמץ ואיסור תרומה בבת אחת דהא משמע בחולין שם דריה"ג ל"ל אפילו איסור בבת אחת ועל כרחך מיירי שנתחמץ לאחר שהפריש תרומה ואם כן לא חל איסור חמץ וליכא למיפטר משום שגגת כרת דחמץ ובמזיד פטור שם משום מיתה בידי שמים דתרומה כפירש"י שם ואפילו לשיטת התוס' בחולין דמודה ר' יוסי הגלילי באיסור מוסיף מ"מ הכא אין לומר דחמץ הוי איסור מוסיף לכהנים דהא מתניתין שם מיירי בתרומה טמאה כדקתני ומדמי עצים כפירש"י שם א"כ אסורה אף לכהנים וליכא איסור מוסיף ולא נקט חמץ אלא לאשמעינן היתר הנאה בחמץ כפירש"י שם. ודוק:

עוד נלענ"ד דהא צריך להבין מ"ש התוס' דהטעם בתרומת חמץ דחייב בשוגג משום דגלי גלי דהיכא גלי קרא הא אמרינן בסמוך דלא משכחת זר שאכל תרומה אלא בתחב לו חבירו ומצי לאהדורי על ידי הדחק דאל"ה כיון דאגביה קניה א"כ דילמא קרא דמחייב אוכל תרומה בשוגג היינו בלא תחב לו דמדאגבהי קניה. אבל בתחב לו חבירו דילמא באמת פטור משום חייבי מיתות שוגגין. ואין לומר דמוכח דגלי קרא בחומש דאינו מתחייב חומש אלא בשעת אכילה זה אינו דיש לומר דחומש שאני משום דבמקום קרבן קאי כדאמרינן בשבת דף ס"ט ע"ב ונראה דלפמ"ש לקמן בתוס' ד"ה ולאביי וכו' דבמפריש תרומה משלו ועדיין לא נתנו לכהן לא שייך מדאגביה קניה וכמו שיבואר בס"ד. א"כ מדילפינן בב"מ דף נ"ו מקרא דאפילו חומשא דחומשא משלם מדכתיב חמישיתיו על שם שמשלם חמישיות הרבה הרי דמשמע שעדיין לא נתן לכהן החומש כשאוכלו ולא שייך מדאגביה קניה כיון דלא זכה בו הכהן עדיין ואפ"ה מתחייב ושפיר מוכח דגלי קרא. ולפ"ז יש לתרץ קושיות התוס' דהא דלא אמרינן באוכל חמץ הקדש כיון דגלי גלי דבהקדש שפיר שייך לומר כיון דאגביה קניה ולא אתי כאחד. משא"כ התם בפסחים דף כ"ט מיירי באמת ע"כ שתחב לו חבירו שבא בבת אחת. ודוק:

וראיתי בספ"י שכתב דלפמ"ש התוס' דרבי נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי א"כ המ"ל דאיכא בינייהו הזיד במעילה דמעידנא דאגביה נתחייב במעילה כדאיתא במסכת מעילה. ותמהני מאוד דהא כתבו התוס' בפסחים דף ל"ג בהדיא דלרבי דס"ל חיוב מיתה במעילה אינו אלא באכילה דומיא דתרומה א"כ אכתי קשה דמעידניה דאגביה קניא ואף לפמ"ש שם בחידושיו דרש"י ל"ל סברת התוס' שם מ"מ על התוס' לא קשיא מידי. וק"ל:

תוס' ד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי וכו'. לולי דבריהם היה נראה לעניות דעתי לתרץ דהא הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות חמץ דהקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה א"כ לא שייך לומר מדאגביה קניה וכבר נתחייב משעת הגבהה דאין לחייבו על ההגבהה משום דאיכא מלקות דבל יראה בשעה שקנאו רק דבשעת אכילה כבר הוי ליה בל יראה לאו שאין בו מעשה כמ"ש הרמב"ם שם וכדאיתא בפסחים דף צ"ה והכי ס"ל לר' יוסי הגלילי בסוף מכות דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה אלא דפטור מטעם מיתה דתרומה כרבי נחוניא בן הקנה. ונראה דס"ל להתוספות דע"כ מיירי שהוא שוגג על החמץ דאל"ה למה ליה למימר כרבי נחוניא בן הקנה ומשום מיתה דתרומה כפירש"י שם תיפוק ליה משום מלקות דחמץ. ודוחק לומר שהוא שוגג באיסור אכילה דחמץ והזיד באיסור דבל יראה. אך זה הוא לפי שיטתם דלעיל אבל לפמ"ש לעיל דלר' יוסי הגלילי שם דמוקי מתניתין כותיה לא חל כלל איסור חמץ על איסור תרומה טמאה שפיר יש לומר דהזיד בחמץ ונהי דלענין אכילה לא חל על איסור אכילה דתרומה אבל אכתי איכא משום בל יראה בשעת הגבהה (ואין לומר דע"כ רבי נחוניא בן הקנה ס"ל כריש לקיש דלוקה ומשלם דאל"כ למה ליה לפטורי מטעם כרת תיפוק ליה מטעם מלקות. זה אינו חדא דלר' יוחנן דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין אין הכרח דיש לומר בשוגג א"נ דס"ל כר' יצחק דליכא מלקות בחייבי כריתות. וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דלרבי נחוניא בן הקנה כי היכא דפוטר כרת מתשלומין הכי נמי פוטר כרת ממלקות וליכא מלקות כלל) ודוק

ובזה נלענ"ד דאתא שפיר טפי דלפי דבריהם ז"ל דצ"ל בפסחים שם נמי שתחב לו חבירו וכו' דאינו מחייב רק על הנאת מעיו קשה דהא קי"ל בי"ד סימן קי"ט דבאיסור דאורייתא אינו משלם הנאת מעיו דלא חשיב הנאה בשלמא הכא דמוקי שתחב לו חבירו ע"כ צ"ל משום דמזיד שאני דניחא ליה בהנאה זו אבל בפסחים דמיירי נמי בשוגג אי ס"ד דמיירי שתחב לו חבירו ליכא הנאה כלל ודוחק לומר דתשלומין תרומה בשוגג שאני דכפרה הוא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהתם אין צ"ל כלל דמיירי בתחב לו חבירו ודוק:

עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש הראב"ד בפ"ו מהלכות מעילה דכל אדם שהקדש שלו תחת ידו הרי הוא כגזבר ולא מעל אע"ג דנתכוין לגזול עד שיוציאו מתחת ידו א"כ מאי מקשה הש"ס מדאגביה קניא דשפיר המ"ל בתרומה שהפריש ולא נתן עדיין לכהן דכיון שעדיין ברשותו לא שייך לומר מדאגביה קניא. וצ"ל דפשיטא ליה דלא מיירי בהכי דא"כ כיון דלא זכה בו כהן א"כ הוי ליה ממון שאין לו תובעים וע"כ לא שייך ביה חיובא אלא בבא לצאת ידי שמים ובזה לא מיפטר מטעם קים ליה בדרבה מיניה כדס"ל לרבא עצמו בב"מ דף צ"א דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דהיינו לצאת ידי שמים. א"כ לא שייך איכא בינייהו אליבא דרבא דאפילו אי הוי ס"ל הכא כאביי לא שייך קים ליה בדרבה מיניה. א"כ יש לומר דבפסחים שם דאזיל הסוגיא התם אליבא דאביי דס"ל התם לפי דמים משלם ואביי גופיה פליג התם על רבא בב"מ שפיר יש לומר בתרומה שלא נתנו עדיין לכהן וכדמשמע שם לישנא דברייתא בד"א במפריש תרומה והחמיצה וכו'. ודוק:

ואפשר לומר דס"ל להתוספות דאפילו בתרומה שלו אכתי שייך קושיא שניה כיון דלעסיה קניה דאפילו בתחב עצמו לתוך גרונו מ"מ כיון דממאיס כפירש"י הכא א"כ כבר נתחייב לשלם כדין מזיק תרומה. ובזה נכון נמי מה שיש לדקדק דלא הקשו התוספות מאוכל חמץ של הקדש בפסחים דף כ"ט דקאמר שם דפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דהתם יש לומר בגיזבר דלא קניה בהגבהה והתם לא שייך לומר דנתחייב כשלעסו מטעם מזיק דקי"ל מזיק הקדש דפטור. וק"ל: ובחידושי פסחים הארכנו בזה:

תוס' ד"ה ואי לא וכו' קשה לר"י דלוקי וכו'. צריך להבין הא דפסיקא להו דאף דלא עביד מידי כיון שתחבו מרצונו חייב על הנאתו ועמדו בזה המפרשים ז"ל. ונלע"ד טעמם משום דהרי בכל העריות מוזהרין הנשים כאנשים אף דאשה קרקע עולם ולא עבדה מידי אלא כיון דברצונה נעשית קרינן בה הנפשות העושות. וה"נ ממש הכא אע"ג דלא עביד מידי מ"מ כיון דברצונו הוא חייב. מיהו הא קשה לי דמשמע דאלו היה התחיבה באונס אפילו אם ברצונו בלעו אין בו חיוב כיון דאי אפשר לאהדורי וכן הוא באמת לתירוץ ריצב"א הא אמרינן בפסחים דף כ"ה ע"ב דכל היכא דלא אפשר וקא מכיון אסור לר"ש ואפילו לר"י דפסחים שם ואפילו ללישנא בתרא לרבא ומשמע דאסור וחייב קאמר. א"כ מה בכך דלא מצי לאהדורי מ"מ כיון דמכוין לבלעו ברצון חייב ואי אפשר לחייבו ממון דיכול לומר שברצון בולעו וקים ליה בדרבה מיניה. וכ"ש לפמ"ש דעיקר הקושיא הוא לרבא כנ"ל וס"ל שם דאזלינן בתר כוונה. וצ"ל דס"ל להתוס' דמשום כוונה לחוד אינו חייב מיתה וצ"ע:

בא"ד דאע"ג דאמרינן גזל ולא נתייאשו וכו'. לא הבנתי דבריהם בזה דלמה לא הוי ליה יאוש כיון דלא מצי לאהדורי הוי ליה כזוטו של ים ולאחר יאוש בודאי פטור כדאיתא בריש פרק הגוזל ומאכיל. ואפשר דס"ל דכיון דאין הבעלים שם הוי ליה יאוש שלא מדעת דקי"ל דלא הוי יאוש והכי ס"ל לאביי גופיה. אך לפמ"ש לעיל דעיקר הקושיא לרבא דלאביי הוי מצי למימר במפריש תרומה משלו ולא נתנו עדיין לכהן א"כ הא רבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ושפיר יש לומר דהוי לאחר יאוש ופריך שפיר. ואפשר דזה בכלל דבריהם שכתבו דבשעה שזה נהנה כבר אבוד מן העולם ולשיטתייהו אזלי שכתבו בב"מ דף כ"ב ע"ב ד"ה איסורא וכו' דבכה"ג אפילו לאביי הוי יאוש אפילו שלא מדעת ע"ש. מיהו הא קשה לי דלמה ליה לאוקמי כלל בגזל הוי ליה לאוקמי במכירה דהא אמרינן בפרק מרובה דף ע' באומר עקוץ לך תאינה וכו' דפטור מלשלם כיון דנתחייב מיתה א"כ משכחת בישראל שאמר לכהן מכור לי תרומה ויתחבנה בגרונו נמצא בתחיבה בלא מצי לאהדורי פטור מלשלם משום חיוב המיתה. ונלענ"ד דצ"ל דס"ל להתוס' נמי כסברת ריצב"א דאף שאגדו בידו כבר קנהו כשהוא בפיו אלא דס"ל דאפ"ה לא מחייב מחמת גזל כיון דלא עביד מידי קודם הבליעה ואין לחייבו אלא משום שנהנה כמ"ש התוס'. משא"כ במכר לו תרומה קנהו מיד ומתחייב בממון קודם חיוב המיתה דאינה אלא בשעת הנאה ובליעה. מיהו אכתי קשה דהוי ליה לאוקמי במכירה והתנה עמו בפירוש שלא יקנה עד שעת הבליעה. ובזה הוי עדיף טפי דלא הוי צריך לומר כלל שתחב לו אלא שמכרו לו והתנה שלא יקנה עד שעת הבליעה. ואפשר לומר דבכה"ג שאין המכירה חלה אלא א"כ עביד איסורא באכילת האיסור א"כ הוי ליה מקח שנעשה באיסור דאינו מועיל לרבא דס"ל בריש תמורה כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכבר כתבתי דעיקר הקושיא הוא לרבא. ועיין בתוס' ריש תמורה ובש"ך סימן ר"ט ודוק:

בד"ה לא צריכא וכו' כדאשכחן בסוף ארבעה אחין וכו' שחתך אצבעו וכו'. והתוס' ביבמות שם כתבו דמשכחת שהיה אצבעו חתוכה עד משהו האחרון ע"ש ונראה דאפ"ה אתי שפיר הוכחת הריצב"א משום דאי אפשר שלא יגע הסכין משהו קודם שנחתך. אמנם לולי דבריהם היה נלענ"ד הא דקאמר הש"ס שם דוקא שחתך אצבעו ולא נקיט שאר מומין כגון פגם באזנו או בעינו או בשפתו. ותו קשה דלמה ליה למימר בסכין טמאה הא קי"ל דאבר מן החי מטמא א"כ ממילא נטמא מן האבר בשעת פרישתו דהא שם קאמר דמשכחת איסור בבת אחת אליבא דר' יוסי ושמעינן לר' יוסי עצמו בפרק בהמה המקשה דף ע"ג ע"ב דס"ל הכי שבשעת פרישתו נטמא אם לא בניתז בכל כחו ע"ש וא"כ שפיר בא לגמרי בבת אחת. אלא שהתוס' כתבו שם בד"ה שבשעת פרישתו וכו' דכשהסכין מפסיק לא נטמא בשעת פרישתו אך זהו כשהסכין לאו בר קבולי טומאה אבל כשהסכין בר קבולי טומאה כדאיתא בריש חולין נטמא הסכין ונטמא הוא מן הסכין. ולפ"ז יש לומר דבאמת הא דקאמר שם שחתך אצבעו בסכין טמאה היינו סכין שהוא בר קבולי טומאה (וכדמצינו בכמה דוכתין לשון זה בפרק במה אשה בירית טהורה וכבלים טמאים דהיינו שהם בני קבולי טומאה ובפרק ר' עקיבא מנין לספינה שהיא טהורה) ולא שהיה טמא מקודם וא"כ שפיר באים בבת אחת דבשעת פרישתו נטמא הסכין ונטמא האדם ונעשה בעל מום בבת אחת והיינו דנקיט אצבעו שהוא אבר שלם ומטמא. ועוד נלענ"ד דנכון בזה דעת הראב"ד בהשגות בהלכות טומאת מת פרק חמישי דאינו חייב על ביאת מקדש ושימש בטומאה אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליו ולא על כלים הנוגעים במת. וצ"ל בדוחק לדידיה דהא דקאמר שם בסכין טמאה חייב משום טמא ששימש היינו לאו דוקא חיובא אלא דעכ"פ איסורא איכא ולפמ"ש אתי שפיר דבחבורין אף הראב"ד מודה כמ"ש שם המשנה למלך וה"נ נטמא האדם מן האבר ע"י הסכין בחבורין ודוק:

בד"ה רב אשי וכו' ופליג אדרבא וכו'. עיין מהרש"א שהקשה דא"כ מאי איכא בינייהו בן אביי לרבא. וכן הקשה בספר שיטה מקובצת בשם הרשב"א ז"ל וכ"ש לפמ"ש לעיל דע"כ קושיות הגמרא מאי בינייהו הוא לרבא דוקא א"כ יותר קשה דלא משני רב אשי מידי אליבא דרבא. ונלענ"ד ליישב לפמ"ש התוס' בסמוך בסוף הדיבור בשיטת ר"י דמוכח דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב והוא מפרק בן סורר ומורה דבעי לחייב כשאין אסון באשה אע"ג דהוי ליה רודף משום דהוי ליה מיתה לזה שרצה להרגו ותשלומין לבעל. ויש לומר דמזה נפקא ליה לרבא באמת דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב א"כ הוכחה זה אינו אלא למאי דקי"ל דהיכא דניתן להצילו בנפשו פטור מתשלומין אע"ג דלא נהרג משום דקי"ל דאפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין כמו שפירש"י להדיא בסנהדרין דף ע"ג ע"ב א"כ לפמ"ש לעיל דרבי נחוניא בן הקנה ע"כ ס"ל דחייבי מיתות שוגגין חייבין. כדמוכח מילפותא דאביי דאסון אסון דס"ל דאי אסון ממש ליכא למילף כלל. כמ"ש לעיל בשם הרשב"א והרא"ה זלה"ה ולמ"ד דין אסון ע"כ חייבי מיתות שוגגין חייבין כדלקמן א"כ ממילא דברודף לא שייך כלל קים ליה בדרבה מיניה וליכא הוכחה דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב. וממילא דאיכא בינייהו דאי הוי אמר כאביי הוי פטור במיתה לזה ותשלומין לזה לרבי נחוניא בן הקנה וכ"ש לפמ"ש לעיל דגם לטעמא דרבא דיליף מואם העלם יעלימו וכו' מוכח ג"כ ע"כ דסבירא ליה לר' נחוניא בן הקנה דחייבי מיתות שוגגין חייבין. א"כ אליבא דרבי נחוניא בן הקנה שפיר קאמר רב אשי דאיכא בינייהו בקרע שיראין של חבירו. ועמ"ש לקמן ישוב אחר יותר מרווח לענ"ד. ודוק:

בא"ד ממון לזה וכו' פי' ממון לבת וכו'. הנה מהרש"א ז"ל הגיה ממון לאביה כפירוש רש"י בסנהדרין. ובספר פני יהושע מקשה דמאי זכות לאב מאן יימר שתתגרש מן האירוסין או תתאלמן. ולע"ד נראה דלא קשה מידי דאיכא למימר שכבר נתגרשה והעדים מעידים שזינתה קודם הגירושין והצריכו האב להחזיר הכתובה או כשעדיין לא גבה. ותו דנראה לי דאפילו לא נתגרשה עדיין יכול האב למכור זכותו בטובת הנאה אם תתגרש כיון דזכות בתו דידיה הוא. גם מ"ש שם בספר פני יהושע דהיא יכולה למכור זכותה בטובת הנאה אם לא תתגרש עד לאחר הנשואין צ"ע כיון דבשעת אירוסין אינו שלה עדיין כדקאמר לקמן דף ל"ט ע"ב שלי דאבהו הוי וה"ל כמו מוכר דבר שלא בא לעולם דלא מהני וכן משמע לעיל בר"פ בתוס' ד"ה ועל אשת אחיו וכו'. מיהו בירושלמי מוקי כשבא עליה עד שלא מת וכו' הרי דס"ל דלא מועיל המחילה במפותה כיון דבשעה שבא עליה לא היה שלה ואם נימא דהיא יכולה למכור בטובת הנאה הוא הדין דהוי מועיל המחילה והדרא קושיות התוס' שם לדוכתיה דאי לעצמה תקשי ליה דמחלה וממ"נ וכו'. ואין להביא ראיה ממ"ש התוס' לקמן דף מ"ג ע"ב ד"ה ומגבא וכו' דמהני מחילתה קודם נשואין היינו דתקנת חכמים היה כן דבשעת נשואין יכולה לימחול. אך נראה דאכתי יש לקיים הגירסא ממון לבת כגון שהיתה יתומה שמת אביה לאחר שקדשה ואפילו למ"ש מהרש"א דהיכי דחייב נמי מיתה בשבילה פטור מתשלומין אם הוא שלה מ"מ יש לומר בקטנה ויתומה דלא רצו לחייבה מיתה כמ"ש מהרש"א. אך לע"ד צ"ע דאם נימא דמיירי בקטנה כמ"ש מהרש"א א"כ הרי קי"ל פיתוי קטנה אונס הוא ולא הפסידה כתובתה ולשיטת הרמב"ם דס"ל להלכתא דפיתוי קטנה לאו אונס הוא אתי שפיר אך אין זה שיטת התוספות לעיל דף ט"דס"ל דפיתוי קטנה אונס הוא. וצ"ע. והנה בספר פני יהושע הקשה לפי גירסת מהרש"א בשיטת רש"י בסנהדרין דאף שהמיתה בשבילה כיון שהאב זוכה בממון הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה. א"כ בסיפא דמתניתין בחייבי מיתות דפטור מתשלומין אמאי הא הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה. ודוחק לאוקמי סיפא דמתניתין ביתומה או בנתארסה ונתגרשה דקנסא לעצמה כמ"ש התוס' לעיל בר"פ ד"ה והבא על אשת אחיו וכו'. וכ"ש לרב פפא דאוקמי במפותה דמחלה וע"כ דקנסא לאביה. ותו קשה הא דלא הקשו התוס' על רש"י דמיתה לשמים הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה דבחייבי מיתות נמי דבסיפא הוי ליה מיתה לשמים ואמאי פטור מתשלומין. ונלענ"ד לתרץ דבאמת הא דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב אע"ג דה"ל לגבי ממון עדות שאי אתה יכול להזימן דלגבי עדים שיצטרכו לשלם לו כשיוזמו הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד ויפטרו מתשלומין. אלא דזה אינו דבממון לא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימן דלא בעינן כלל דרישה וחקירה. ועיין בש"ך ח"מ סימן ל"ח א"כ ממילא בקנס דבעינן דרישה וחקירה ועדות שיכול להזימן ע"כ פטור מקנס אף במיתה לזה וקנס לזה דמ"מ לגבי העדים יהיה מיתה וממון לאחד וכיון דאינהו פטורין איהו נמי פטור מקנס ודוק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---