אילת השחר/כתובות/כז/ב

אילת השחר כתובות כז ב

דף כ"ז ע"ב

מי אמרינן מה לי לשקר או דלמא לא אמרינן. הנה בטעם הצד דלא נימא מה לי לשקר משמע דהוי סבר דהוי כבמקום עדים, כמו שרצה לפשוט מהא דאגר חמרא ואמר לו שלא ילך בנהר פקוד, ובשטמ"ק בשם הריטב"א פירש הטעם דטענת נחבאתי אינה ברורה כל כך דחושבת שלא טוב לטעון כן ולא יאמינו לה, ומאי דפשיט מהא דאגר חמרי' וא"ל שלא ילך בנהר פקוד, אע"ג דלא דמי ממש, מ"מ קס"ד כיון דגריעא טענתה לומר שהיא לבדה נחבאה אע"פ שנאמנת בכך אין להאמינה במיגו דהיא סבורה דלא תהי' נאמנת. ולדבריו זה לגמרי ענין אחר ממיגו במקום עדים, דהא במקום עדים היינו דהטענה שטוען כעת היא נגד עדים ולא משום דהי' קשה לו לטעון הטענה האחרת, גם דיחוי הגמ' לפי"ז דחוק, דמה יש אי לא ודאי איטמי, דמ"מ אין מיגו כיון דאין סבורה שיכולה לטעון נחביתי.

ואפשר אולי לפרש דהנה ע"כ צ"ל דכעת הוי ס"ל דשבוי' היא בחזקת טמאה וכשאומרת לא נחביתי ולא נטמאתי הוי כאומרת נגד עדים, דאנו מחזיקים אותה שנטמאת, אע"פ שאין זה ודאי במציאות מ"מ גם זה כמיגו במקום עדים, לכן מדמה זה להא עובדא דאגר חמרא שלא ילך לנהר פקוד, דהתם נמי אין ודאות שיהי' אז מים כמבואר בשטמ"ק, ומ"מ מקרי נגד עדים כיון דאנו מחזיקים דהי' מים, ה"נ מה דכאן אנו מחזיקים שנטמאת אין מועיל מיגו נגד זה, ולכן חילק דמה שאנו מחזיקים מכח הדין תקנ"ח אינו דומה לשם דאנו מחזיקים במציאות.

והנה לפי הבעיא דמספק"ל דלא יועיל לא נחביתי וטהורה, הקשה בהגהות מים חיים דאיך הבין את המשנה דתנן בה להדיא דבאומרת נשביתי וטהורה אני נאמנת. והנה בהא דמסקינן דמטהרינן אם יש מחבואה, משמע דיש בזה חילוקי דיעות, דהר"ן הוכיח דמטהרינן להו בלי שיטענו נחביתי, אמנם מהריטב"א משמע דוקא אם טוענת, וכן משמע קצת מרש"י דכתב אי בעי אמרה נחביתי, ולהסברא דצריך לטעון ודאי דאם תודה דנשבתה וטמאה היא תהי' אסורה מעיקר הדין ולא מדין שויא אנפשה חתיכא דאיסורא, אלא דכיון דהיא ספק שבוי' ומתירין על פי טענתה, אז כ"ז שלא טענה ומודה הרי היא מדין שבוי' אסורה, ואפי' אם היא אשת איש לא נימא דעיניה נתנה באחר אלא אסורה כדין, ולכן יש מקום לומר דגם באומרת נשביתי וטהורה אני הוי כאומרת נגד מה שמוחזק בעינינו דבעינינו כודאי שבוי', דאז לומר לא נטמאתי אין לה נאמנות דשבוי' נחשב אצלינו כאילו נתברר שנטמאה, ולא דמי לאומרת שבוי' אני דאמרינן במתניתין דנאמנת, דהתם נאמנותה לומר שבוי' אני אינו אלא מדין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא לכן איננה כלל בעינינו כשבוי' וכטמאה ושפיר מהני שם הפה שאסר, משא"כ כאן, ואע"ג דבכל הדברים מהני הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כאן ס"ד דשבוי' הוי כאילו יש בירור שנטמאה, ואפי' לשיטת הר"ן דגם בלי שטוענת נחביתי מתירין, הא מיהת דיש ספק שלא נחבאה אלא דמקילין לומר שמא נחבאה, מ"מ כשטוענת לא נחביתי מאמינין לה ואז בעינינו כודאי טמאה, וס"ד דכיון דבעינינו כאילו נתברר שהיא טמאה לא יועיל נגד זה מיגו דהוי כנגד עדים, וע"ז דחי דמה דמחזיקין עפ"י דין דרבנן כטמאה לא מקרי עדיין בירור שיהי' בזה מיגו נגד עדים, כיון דאין זה בירור מהמציאות אלא דעפ"י דין מחזיקין אותה כטמאה וע"ז מהני מיגו.

אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו. הק' הגרעק"א דהא כיון דלנו זה ספק אם נטמאה למה תהי' אסורה לבעלה כיון דהבעל והאשה אומרים דלא נטמאת, דמ"ש מהא דלעיל (דף כ"ב ב') דיש תרי ותרי וזה ספק באיסור אשת איש החמור, בכ"ז אם נשאת לא' מעדיה והוא והיא אומרים ברי לי לא תצא ומותרת לו, כ"ש כאן דיש לנו לא לאוסרה על בעלה, ועי' באור שמח (פי"ב מהל' גירושין הל' ז').

ובשערי יושר (שער ו' פ"ח) כתב דבשבוי' נתנו לה חכמים דין כודאי נטמאת, והוכיח זה מהתוס' לקמן (דף ל"ו ע"ב ד"ה ואלו) דלכן גם קנס לא תקבל מחמת דגזרו אטו שתנשא לכהן ועשאוה כבעולה לכל דבריה. אמנם משם אין כ"כ ראי' דסגי אם עשאוה כספק בעולה מחמת זה דאז כבר ג"כ אינה מקבלת קנס.

ואפשר לישב הקושיא דהנה בהא דבתרי ותרי ונשאת לא' מעדיה והיא אומרת ברי לי לא תצא, מפרשים משום דלנו זה ספק ואין אנו יכולים בספק שלנו לאוסרם כיון דהם טוענים דלהם אין ספק, ומ"מ יש להסתפק אם הביאור משום דלגבי זה יש להם נאמנות שכן הוא כדבריהם, או דבלי דין נאמנות א"א לנו להזדקק למה שאין אנו יודעים והם טוענים ברי, ויתכן שיהי' בזה נפק"מ לדינא, כגון בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, דהא לולא התרי ותרי העד הי' נאמן לומר שמת בעלה, וכן היא היתה נאמנת, אלא דבמקום תרי ותרי אין לה נאמנות להכריע, דהא לא עדיפי מהשנים שאומרים מת, ואם השנים האומרים מת אינם נאמנים להכריע כדבריהם כ"ש היא עצמה, מ"מ לגבי דידהו אמרינן דיש להם נאמנות כמו אילו לא הי' תו"ת, ולפי"ז באם היא גזלן דאורייתא, דאע"פ דכל הפסולים כשרים להעיד שמת בעלה, מ"מ גזלן דאורייתא אינו נאמן, ובודאי גם היא אילו אומרת מת בעלי והיא גזלן דאורייתא לא תהי' נאמנת, א"כ כאן בתרי אומרים מת ותרי אומרים לא מת, והוא והיא אומרים ברי שמת תצא כיון דהיא גזלן דאורייתא שאין לה כלל נאמנות בזה, או דאינו כלל משום נאמנות, אלא דאין לנו להזדקק למה שאין אנו יודעים, והם אומרים דהם מותרים זה בזה לכן לא מפרישינן להו.

ואפי' בתרי אמרי נתגרשה ותרי אמרי לא נתגרשה, דהתם גם בלי התרי ותרי לא הי' להם כח נאמנות, מ"מ הא אין דין מיוחד שהתורה או חכמים הפקיעו נאמנותם של אלו, אלא דכיון דצריך שנים אין הם נאמנים יותר מאחרים לכן לא הי' מהני עדותם, אבל לגבי עצמם נאמנים כל היכא דלנו אין דין כודאי שהיא אשת איש כגון בתרי ותרי, לכן מהני ברי דידהו לענין שיש להם נאמנות לכל הפחות לגבי עצמן.

ואם נאמר כן נוכל לומר דכ"ז בתרי ותרי דמיתה וגירושין, אבל בשבוי' הא כיון דכל הפסולין כשרים ובכ"ז השבוי' עצמה אינה נאמנת, ע"כ דלגבי שבוי' יש דין מיוחד דפסלו נאמנות הבע"ד, א"כ מה יועיל מה דהוא והיא אומרים ברי, דהא זה עיקר דין דנתחדש בשבוי' דאין נאמנות לגבי עצמן, אלא דר' זכרי' בן הקצב חשב דהוא נאמן דעיקר הדין דנתחדש דאין נאמנות הוא רק להשבוי' אבל לא להבעל, ע"ז אמרו לו דגם הוא באותו דין דלא רק התקנה היתה שהיא לא נאמנת, אלא דנתחדש דין דבענין שבי' אין נאמנות לגבי עצמו, וכיון דבעלה הוי ג"כ כלעצמו לכן אינו נאמן וממילא גם בספק אסורה לו.

רש"י ד"ה ואעפ"כ. שאסרו עליו לפי שכהן הי'. ברעק"א ביאר דמהרע"ב [ומסתמא כונתו על התוס' יו"ט] דפי' זה במתניתין דאינו נאמן דהי' כהן, משמע דרק משום דהוא כהן וזה נוגע לו לכך אינו נאמן, אבל מרש"י דלא פירש כן במשנה משמע דבמתני' לא יהא נאמן אפי' אינו כהן, ולכן פירש זה רק בברייתא דהי' אסור לו להתייחד עמה משום דהי' כהן. וצ"ע למה בעלה ישראל לא יהא נאמן, דאטו אין אדם נאמן לומר על דבר שאירע עמו ממש אם התוצאות מזה אינו נוגע לו כלל, ולמה יהי' דינו כבע"ד לענין זה, ועי' באבנ"מ סי' ל"ה סק"א.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א