הפלאה/כתובות/כז/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוספות ד"ה לא תתיחד וכו' ולא פירש לטעמיה וכו'. נראה ליישב דלפי הס"ד דהכא דמשמע ליה דהתם דקאמר חוץ משפחתה הוא מטעם נאמנות דאין השפחה נאמנת ואין מי שיעיד עליה. א"כ אין לומר משום חשש קידושין דס"ל כמ"ש השלטי גבורים והביאו הב"ש בסימן קמ"ט ס"ק ד' ע"ש דבשניהם מודים שלא בא עליה אינה צריכה גט אפילו נתיחד עמה משא"כ לפי המסקנא דרב אשי דהתם לאו בנאמנות עסקינן דהא אם תאמר השפחה תאומן. אלא דשמא באמת יבא עליה ולא יודע שפיר יש לפרש דאיכא חששא דקידושין כך נלענ"ד נכון וק"ל:
בגמרא רב פפא אמר הא בשפחה דידה וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלא אוקמא למתניתין במסיח לפי תומו כדמשני רב פפא לקמן בברייתא. ותו קשה דנקט במתניתין דאין אדם נאמן על עצמו ולא נקט נמי בנה ובתה דבשלמא לרב פפי ורב אשי דקאמר תנאי היא יש לומר דבהא נמי פליגי תנאי ומתניתין אתיא כתנא דמכשיר בבנה ובתה. אבל לרב פפא משמע דליכא פלוגתא כלל. ולולי דברי רש"י ז"ל היה נראה לכאורה דרב פפא סבירא ליה דשפחתה כעצמה לגמרי ולא מהני אפילו במסיח לפי תומו ומפרש באמת ברייתא לקמן דשפחתה בכלל הימנה כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה מי לימא וכו'. והא דקאמר לקמן אמר ליה רב פפא כי תניא ההיא וכו'. רצה לומר דלרב פפי ורב אשי ע"כ צ"ל תנאי היא משום שפחתה וממילא דאין צריך לתרץ משום בנה ובתה דה"נ פליגי בהו. אבל לרב פפא דאין צריך לומר תנאי היא משום דיש לומר שפחתה כעצמה כדמשני לעיל אין צ"ל נמי תנאי היא משום בנה ובתה דיש לומר במסיח לפי תומו. ולפ"ז אתא שפיר הא דלא נקט במתניתין בנה ובתה משום דנאמנים כשהם מסיחים לפי תומם ואפ"ה שפחתה כעצמה דאינה נאמנת עפילו במסל"ת ואין להקשות דמנ"ל לרב פפא להמציא מדעתו דשפחתה בעצמה כיון דאין הכרח ממתניתין דמיירי במסיח לפי תומו ע"כ מדלא נקטא בנה ובתה וא"כ גם בשפחה הוי ליה לשנויא הכי דנאמנת במסיח לפי תומו. יש לומר משום דקשה ליה מתניתין דגיטין דלא תתיחד וכו' דלא נקט התם חוץ מבנה ובתה ואדרבא משמע דמותרת להתיחד כשיש עמהן בנה ובתה כדקאמר לקמן באשתו של ר' זכריה היא ביוצאת בראש בני. בשלמא לרב פפי ורב אשי בל"ז תנאי היא בבנה ובתה. אבל לרב פפא ליכא תנאי וניחא ליה דבנה ובתה יוכלו לומר במסיח לפי תומו. משא"כ בשפחתה דאינה נאמנת אפילו במסיח לפי תומו צ"ל דכעצמה דמי. אבל כל זה אינו לפירש"י דמפרש בהדיא לקמן ד"ה אמר לך וכו' הכל נאמנים אפילו שפחה דידה במסיח לפי תומו. וצ"ל ע"כ דסבירא ליה לרש"י ז"ל דבההיא דגיטין אינו מועיל מה שתאומן במסיח לפי תומו דאין סומכין על זה להתיחד לכתחלה. והא דבנה ובתה מועיל התם כנ"ל משום דעכ"פ בושה בפניהם דאף רב פפא ורב פפי דמשמע להו מטעם שלא תהיה נאמנת אח"כ מ"מ ודאי דאי אפשר להוציא לישנא דמתניתין מפשטא דנקט בשפחתה מפני שלבה גס בה. משמע דתליא בבושה לפניהם ובשפחתה לבה גס בה ואינה בושה. אלא דרב פפי ורב פפא קשה להו דנהי דאינה בושה בפני שפחתה מ"מ הא תאומן אח"כ כמ"ש בתוס' ד"ה לא תתיחד ע"ש. אבל באמת בבנה ובתה וכן בעבדה בלא זה ליכא חשש משום דבושה בפניהם. ולפ"ז שפיר נפקא לרש"י ז"ל מדהוצרך רב פפא לומר שפחתה כעצמה ע"כ דלא מוקי למתניתין במסיח לפי תומו דאל"כ מנ"ל דשפחתה כעצמה כנ"ל וא"ל משום דכתב השלטי גבורים דאפילו נכרי נאמן במסיח לפי תומו כמשמעות ברייתא דקתני הכל נאמנים וכו'. ולפ"ז מתניתין דנקט אפילו עבד ואפילו שפחה ולא נקט לרבותא טפי דאפילו נכרי נאמן ש"מ דלא איירי במסיח לפי תומו. ודוק:
והעיקר נלפענ"ד דיש לתרץ קושיות מהרש"א דלא מוקי מתניתין במסיח לפי תומו משום דלפמ"ש לעיל במתניתין דמשמע מלישנא דמתניתין כל כהנות וכו' דהיינו שנפסלות מתרומה דביה נשא וכמו שהוכחנו במתניתין א"כ לא מצי לאוקמי במסיח לפי תומו דאפילו ע"פ עצמה נאמנת לתרומה כמ"ש התוס' ד"ה במסיח לפי תומו. ולפ"ז נלע"ד דאתא שפיר הא דקאמר שפחתה כעצמה דמי דקי"ל דנוגע בדבר כעצמו דמי וכיון דאמרה תורה וכהן כי יקנה נפש וגו' דקנין כספה אוכלין בתרומה נמצא דאם היא כשרה גם שפחתה אוכלת בתרומה והוי ליה עצמה. ר"ל כמעידה על עצמה. ובזה אתא שפיר מ"ש במתניתין הא דהוכרח רש"י ז"ל לפרש במתניתין דמיירי לבעלה משום דאי לאו הכי מאי קמ"ל בהא דאין אדם נאמן על עצמו דהיא אינה נאמנת הא מרישא שמעינן דודאי מיירי באומרת טהורה אני. ולפי שנויא דר' פפא דגם שפחתה בכלל ואין אדם נאמן על עצמו כיון דהיא נוגעת בדבר לא קשה מידי וממילא איכא לפרושי לתרומה. ולפ"ז מתורץ נמי הא דלא קתני חוץ מבנה ובתה במתניתין חדא דיש לומר דלתרומה באמת נאמנים ואין ראיה מברייתא דהתם ליוחסין דבמילי טובא עשו מעלה ביוחסין משא"כ לתרומה דקילא טובא דהא איכא תנאי דמכשרי לגמרי שבויה לתרומה כדלקמן דף ל"ו ע"ב. ותו דלא משכחת כל כך דאי בנה ובתה מישראל הא בלא זה פסלי לה מתרומה כל שיש לה זרע מישראל. ואי מכהן הא קאמר לעיל דף כ"ה ע"ב דנאמן אפילו אביו משום שיש בידו להאכילו בתרומה ואף דמשכחת בכמה גווני מ"מ אין כל כך קושיא שיאריך לאשכוחי גוונא דאין בנה אוכל ואינו פוסל. ועמ"ש לקמן בזה בסוגיא. ודוק:
שם בגמרא שפיר קאמר לך דכתיב וכו'. לכאורה אינו מובן מאי בעי רב חסדא במאמר זה. ובחידושי חו"מ סימן ע"ב כתבתי דמזה ראיה לדעת הראב"ד שם דכל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כגון במודה במקצת שאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. או שטוען איני יודע נגד עד אחד. אם הוא במקום דלא ה"ל להלוה למידע פטור והיינו דקאמר רב חסדא שפיר קאמר לך דכוונתו דלא ה"ל למידע דאל"ה הוי סגי בעד אחד ורב חסדא אמר אייתי סהדי דמשמע שני עדים ולא סגי בעד אחד אע"ג דקאמר איני יודע ואינו מכחישו ואינו יכול לישבע והיינו דהקדים ואמר שפיר קאמר דלא ה"ל למידע ולא ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע אע"ג דבבבא מציעא דף מ' משמע דהיה שם קרקעות דקאמר ליפלוג ליה מפרדיסיה ובוסתני דשתליה ע"ש ואין נשבעין על הקרקעות מ"מ לשון פלוג לי בנכסי משמע נמי שהיו לו מטלטלין כדאמרינן בב"ב דנכסי כולל אף מטלטלין וקי"ל בקידושין דזוקקין לישבע אף על הקרקעות ואף להפוסקים בח"מ בסימן ע"ב דלא אמרינן בגלגול שבועה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מ"מ הקדים כן בשביל המטלטלין עצמם. ודוק:
מיהו לכאורה קשה לפמ"ש התוס' דזה שבא נולד כאן וכו' א"כ נהי דלגבי מרי בר איסק עצמו יש לומר כנ"ל דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מ"מ הא הדבר אינו נוגע למרי בר איסק לבד. אלא לאחיו בכל מקום שהוא דשמא יבא אחיו הנולד כאן ויברר ע"פ שני עדים שהוא אחיו ולמה יפסיד חלקו ממה שלקח זה דעכ"פ גזל של שניהם הוא. אך הנלפענ"ד דהכא מיירי שלא היה ידוע כלל אם יש לו אח ומה שכתבו שנולד כאן ויצא בלא חתימת זקן הכל הוא לפי דברי האח הבא לפני רב חסדא. תדע דהא משמע אם היה מודה מרי בר איסק שזה אחיו היה משלם חלקו ואמאי יהא נאמן על זה להוציא מיד אחיו האמיתי דהא קי"ל האומר זה אחי אינו נאמן וכן אם לא היה מרי בר איסק מביא העדים היה מזכה לאחיו כיון דגבר אלים היה ולמה יפסיד אחיו באלימותו דמרי בר איסק. ותו דאם היה ידוע שנולד כאן לא היה להבית דין להוריד את מרי בר איסק בקרקעות קטן דהא קי"ל דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואפילו למאי דקי"ל דבמטלטלין מורידין מ"מ הא הוי התם בוסתני ופרדיסיה אלא ע"כ דלא היה ידוע כלל שיש לו אח. ואפשר דמרי בר איסק הודה השתא שנולד לאביו בן כאן מ"מ אין הבית דין אחראין לאחיו כיון שאינו ידוע כלל לבית דין שיש לו אח והדין עם מרי בר איסק לבד:
שוב האיר ה' עיני ומצאתי ראיתי בתוס' בבא מציעא דף ל"ט ע"ב ד"ה שיצא וכו'. שדקדקו בזה דאפילו יצא בחתימת זקן מאי מועיל. ותירצו כיון שמרי בר איסק לא היה טוען ברי נראה מדבריהם ז"ל דלא נחתי להך סברא דהוי סגי בעד אחד אלא דס"ל לרב חסדא כרב הונא ורב יהודה דברי ושמא ברי עדיף היכא דהוי שמא גרוע כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ע"ב. ויותר נראה דס"ל דאף למאי דקי"ל כר' נחמן דחזקת ממון עדיף מברי מ"מ כיון שמודה מרי בר איסק שיש לו אח אזיל ליה חזקת ממון דידיה דעכ"פ אינו שלו. ומודה רב נחמן דברי עדיף וכבר כתבתי דאין אנו אחראין לאחיו כיון שאין אנו יודעין כלל שיש לו אח אלא ע"פ דברי מרי בר איסק וכיון דהוא אין לו חזקה דממונא נאמן זה בברי ועדיין צ"ע לדינא. מיהו מה שכתבו שם התוס' בקושיתם ועוד דהא תנן בפרק יש נוחלין האומר זה אחי אינו נאמן. אינו מובן. ונראה דכוונתם להוכיח כמ"ש דע"כ לא היה ידוע לבית דין כלל שיש לו אח דאל"כ אף אם יודה מרי בר איסק לא היה נאמן וא"כ למה לא יהא מרי בר איסק נאמן כשמכחישו. ועל זה תירצו שהוא לא היה מכחישו שנולד כאן אלא שאינו מכירו. ודוק:
תוס' ד"ה אמר ליה וכו' נראה לר"י וכו'. מדברי התוס' בבבא מציעא משמע דלא בעינן דוקא שיאמרו הלשון שכתבו כאן שהמשמעות שהם יראים כמ"ש הב"י בח"מ סימן כ"ח. אלא אפילו אם אינם רוצים לבא או שבאו ושתקו ואינם אומרים כלל כופים אותם שיאמרו עכ"פ אין אנו יודעין ואפ"ה מתורץ קושייתם דכל אדם יאמר כן על חבירו שהוא גברא אלמא וכו'. עוד כתב הב"י שם בשם הנימוקי יוסף וממשמעות דברי רש"י ז"ל והרמב"ם דצריכים להעיד בפירוש שאינו אחיו ולא סגי באין אנו יודעין. וקשה לי טובא חדא דמאי קאמר השתא נמי אתי ומסהדי וכי ס"ד שמחמת יראה יעידו שקר דמהיכי תיתי נחשוד אותם ברשעים דהא לעיל דף י"ח ע"ב אמרינן דה"ל רשע באנוסים היינו מחמת ממון בשלמא מה שאינם רוצים להעיד היינו כמ"ש לעיל שם דאינם מחויבים להפסיד ממונם כדי להעיד כיון דלא עבדי מעשה והוי כמו אנס שבא על ממון חבירו דאינו מחויב ליתן ממונו כל היכא דלא עביד מעשה דמאי חזית דדמא דחברי סומק טפי אבל שיעשו מעשה ויעידו שקר ויעברו על לא תענה לא חשידי. ונלענ"ד דזהו הטעם שכתב הטור ח"מ בסימן כ"ט דמועיל אמתלא בעדים שאמרו אין אנו יודעין ואין מועיל אמתלא לומר ששקר העידו דבזה שאמרו לא ידענו שייך אמתלא דבאונס ממון אין מחויבים להעיד משא"כ לשקר ולהעיד. ותו דמאי ראיה מייתי לכאן דילמא התם אמרינן תרתי לא עבדי להעיד שקר כיון דעדים כשרים הן ואינם רשעים דמה שלא רצו להעיד כבר כתבנו דזה אינם מחויבים ואין בזה רשעות וממילא לא חיישינן שיעידו בשקר דהוי ליה רשעים אבל בשפחה דאין כאן שום אונס ואפילו שתיקתה הוי ליה רשעות אלא דחשדינן לה מחמת קרבתה אליה דכעצמה דמיא עבדה איסורא ה"נ תעיד בשקר. ודוחק לומר דלפמ"ש רש"י ז"ל בד"ה השתא נמי וכו' או דדחלא מינה ה"ל כאונס ממון. ותו דאי נימא דאמרי איפכא שהרי לפי דברי האח הבא יודעים שהוא אחיו ויעידו בפירוש שאינו אחיו אין ראיה לשפחה במתניתין דכשרה להעיד דשמא אינה יודעת באמת ומעידה שיודעת דאינו הפך האמת ומאי ראיה ממרי בר איסק לדין השפחה. אלא ע"כ דתרתי דגבי מרי בר איסק היינו חדא שישתקו וחדא שיאמרו אין אנו יודעין. והיינו דכתבו התוס' בסמוך בד"ה תרתי וכו' חדא שישתקו ולא יאמרו האמת לבית דין והשני שיאמרו אין אנו יודעים שהוא שקר בפיהם דבאמת יודעים. וכן גבי שפחה כששותקת הוי חדא דהוי לה למימר אין אני יודעת והשני שאומרת טהורה וממילא מתורץ דגבי העדים נמי ליכא איסורא מחמת אונס ממון מה שאומרים שאינם יודעים ממה ששותקים דרשאים לומר אינם יודעים מחמת אונס ממון אלא תרתי לא עבדי מסתמא והוא הדין גבי שפחה. ותו קשה דלמה באמת לא כפה העדים עצמם כגון שיחרים על כל מי שיודע כדאיתא בח"מ בסימן כ"ח או להשביע אותן שבועות העדות. ולפמ"ש דבאמת אין העדים מחויבים להעיד כשיש אונס ממון א"כ לא רצה להחרים או להשביע כיון שיצטרכו להעיד שהוא אחיו והם אינם מחויבים ולא כפה רק אותן שיאמרו אין אנו יודעין. ותו קשה לי וכי שייך להביא עדים יותר ממה שטוען בעצמו שטוען לא ידענא וכמ"ש לעיל אלא ודאי העיקר כדברי התוס' דסגי בלא ידענא ודוק:
שם בגמרא דרב פפא מי לימא תנאי וכו'. כתב המהרש"א ז"ל דלא ניחא ליה למימר דשפחתה בכלל הימנה משום דקתני חוץ והוא דחוק דקי"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וכ"ש דהכא בכלל עצמה היא. אמנם לפמ"ש לעיל לפרש דהא דבכלל עצמה היא משום דשפחתה נוגעת בדבר שגם היא אוכלת בתרומה מקנין כספה משא"כ בברייתא דמיירי ליוחסין ע"כ דלתרומה הבעל נאמן כיון דאינו נוגע בזה ובברייתא קאמר חוץ הימנה ובעלה ואף דהבעל נוגע לענין יוחסין מ"מ ראוי להיות נאמן לתרומה דהא קי"ל דפלגינן דבורא אפילו בנוגע דנאמן לענין דבר שאינו נוגע כמ"ש הש"ך בח"מ סימן צ"ד סעיף כ"ו ס"ק כ"ח בשם מהרי"ק. ותו דמשמע מלשון הברייתא דאפילו הימנה ובעלה ביחד אפ"ה אינם נאמנים. וכיון דהבעל נאמן לתרומה שוב אין השפחה נוגעת כלל. ואין להקשות דאפ"ה כיון שאין הבעל נאמן להכשירה לו א"כ הוי ליה כמשתמרת לביאה פסולה דאמרינן בפרק הערל דף נ"ז דאסורה בתרומה וא"כ אכתי שפחתה נוגעת אף להתירה לבעלה. זה אינו דהא ודאי שפחת נכסי צאן ברזל קי"ל דאפילו באלמנה לכהן גדול אוכלת בשביל הבעל ואינה נוגעת כלל. ואפילו שפחת נכסי מלוג דאסורה באלמנה לכה"ג אינו אלא משום גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה כדאיתא בריש פרק אלמנה לכהן גדול. משא"כ במשתמרת לביאה פסולה כיון דלאחר מיתה תו אינה משתמרת לביאה פסולה ודאי אפילו עבדים נכסי מלוג אוכלין בשביל הבעל דהא ליכא למיגזר משום שמא תאכיל לאחר גירושין ומיתה דהא על אחר גירושין ומיתה הבעל נאמן דתו אינה משתמרת לביאה פסולה וא"כ עכ"פ אין שפחתה נוגעת כלל. וכיון דקתני בברייתא חוץ מהימנה ובעלה דהיינו אפילו שניהם אינם נאמנים א"כ ליכא למימר שפחתה כעצמה והוא בכלל הימנה. ועיין שם בריש פרק אלמנה לכה"ג דבבת ישראל אינו אלא משום לא פלוג דבת כהן. ודוק היטב. ועמ"ש בסמוך:
שם כי תניא האי וכו'. כי הא וכו'. הנה הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות אסורי ביאה וש"ע סימן ז' סעיף ב' פסקו כאוקימתא זו דשפחתה אינה נאמנת אלא במסיח לפי תומו ופסקי בסתם דקרוב נאמן ולא חילקו בבנה ובתה ופסקו דקטן אינו נאמן אלא במסיח לפי תומו. ותמהו האחרונים דנהי דנימא דבבנה ובתה לאו הלכתא משום סתם מתניתין דלא נקטא חוץ מבנה ובתה. מ"מ בהא דנקט בהך ברייתא תינוק ותינוקת דמשמע דקטן נאמן בלא מסיח לפי תומו מנ"ל לחלוק על הברייתא במילתא דלא מצינו פלוגתא. ותו נהי דהש"ס מפרש כן אליבא דרב פפא מ"מ מנ"ל לפסוק דלא כרב אשי דבתרא הוא ואיכא נמי רב פפי בהדיה. והנה לכאורה נראה דהא דפסק דקטן אינו נאמן תליא בהא דס"ל דבנה ובתה כשרים מסתם מתניתין דלא נקט חוץ מבנה ובתה דלא כברייתא ומש"ה ס"ל דמעשה דרבי שהצריך מסיח לפי תומו בבנה ע"כ דקטן הוי כמשמעות דברי הרמב"ם וש"ע שהביאו הך עובדא לענין קטן. ופסקו כן כיון דמעשה רב ובל"ז הך ברייתא דלא כהלכתא. מיהו נראה דאין אנו צריכין לזה דמוכרח דע"כ קטן פסול דלפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד ד"ה שני אנשים דמהך שנויא דמשני במסיח לפי תומו מוכח דשבויה חמירא עכ"פ מתרומה דרבנן וכמ"ש גם בשמעתין וכיון דבתרומה דרבנן אמרינן לקמן דנאמן גדול מה שראה בקטנו משמע דקטן אינו נאמן בתרומה דרבנן וכ"ש בשבויה נמצא דלהך שנויא ממילא מוכח דלית הלכתא כברייתא אף בתינוק. ולפ"ז יש לומר דס"ל להרמב"ם דע"כ הש"ס דמשני הכי להלכתא הוא דאי ליישב אליבא דרב פפא דאין צ"ל תנאי היא קשה דמאי נ"מ הא לפי שנויא דמסיח לפי תומו אכתי צ"ל כתנאי בקטן ש"מ דהש"ס ניחא לי לאוקמי הכי להלכתא כדמייתי עליה עובדא דרבי דמשמע מיניה דקטן אינו נאמן אלא במסיח לפי תומו להכי פסקו כרב פפא וכן בקטן כעובדא דרבי. ודוק:
פירש"י בד"ה בגרושה כהן שגירש וכו'. הא דלא מפרש בפנויה כפשטיה וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סימן קי"ט. לכאורה היה נראה דרש"י ז"ל פירש כן לפי גירסתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן וכו' ואי נימא דהאיבעיא בפנויה לא נפשוט מידי. וכן כתב הב"ש בסימן קי"ט. ואין לומר דפשיט מדיוקא דלא תנשא משמע דפנויה מותרת. זה אינו דלא מיבעיא למ"ש הרא"ש דשכונה גדולה ממבוי. א"כ האיבעיא דהוי בחצר אחת דומיא דשבויה א"כ לא נפשוט מידי ואפילו לפירוש התוס' דשכונה קטנה ממבוי אפ"ה ליכא למימר דפשיט מדיוקא דיש לומר דפנויה צריכה הרחקה טפי משום שהאיסור קל מנשואה דאיכא חומרא דאשת איש דהא מהאי טעמא קילא מכהן לפי' התוס'. גם יש לומר דנשואה בעלה משמרה כמ"ש הר"מ כהן והובא בר"ן. וכ"ש דאין לדייק מדיוקא דכהן אבל בישראל שרי דיש לומר דבכהן חמיר דאסור אפילו במבוי. מיהו נראה דאין לפרש כן דהא רש"י ז"ל פי' בד"ה לא תדור וכו' אבל ישראל כל זמן שלא ניסת תדור בשכונתו. משמע להדיא דסבירא ליה דשכונה קטנה ממבוי דאל"כ הוי ליה למימר רבותא טפי דתדור עמו במבוי כדמוכח מדיוקא דכהן וס"ל נמי דיש לדייק מלשון לא תנשא דכל זמן שלא ניסת מותרת אפילו בשכונה. וא"כ הוי מצי למיבעי האיבעיא לענין גרושה לישראל. ונראה עיקר דס"ל לרש"י ז"ל דאין לפרש האיבעיא בגרושה סתם דפשוט הוא דאין להחמיר בפנויה ואיסורא דרבנן יותר משבויה דהא משמע דרב פפא ורב אשי שהוצרכו לעיל לתרץ רומיא דמתניתין דידן דמיירי בשבויה מההיא דלא תתייחד וכולי ולא ניחא להו לשנויי כמו רב פפי דבשבויה הקילו וקי"ל נמי דלא כרב פפי משמע כיון דפנויה ליכא כל כך חיובא לא החמירו בה יותר משבויה ותו דהא בברייתא דאבל רבתי שהביא הב"י בסוף סימן קי"ט ב"ש אומרים המגרש את אשתו לא תדור עמו במבוי ובחצר בד"א בזמן שנשאו וכו' דע"כ הא דקתני ובחצר בתר במבוי לדיוקא דבלא נשאו מותרת בחצר כמו בשבויה. ומהיכי תיתי נימא דסוגיא דידן פליגא. ואין להקשות על גירסת רש"י ז"ל לא תנשא בשכונתו דשכונה קטנה ממבוי מן ברייתא זו דנשאו אסורות במבוי. דיש לומר דנשאו ונתגרשו קאמר וכמ"ש הפוסקים דנשאת ונתגרשה דהוי ליה מחזיר גרושתו משנשאת דינה כמו בכהן דשניהם בלאו. מיהו יש לומר לשיטת הרמב"ם ז"ל דהתם ב"ש לשיטתיה דס"ל בגיטין דף ע"ט ע"ב פוטר אדם את אשתו בגט ישן ופירשו התוס' בשם ירושלמי דלטעמיה אזיל דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר עבירה ומזוהמת עליו לכך מיקל ביחוד. וכן כתב הרמ"א באהע"ז סימן קי"ז ס"א דהיכא דזינתה מאוסה היא בעיניו ולא חיישינן ליחוד. ולפ"ז יש לומר דמה"ט נמי מקיל בשבויה הכא יותר מגרושה ולא לעיל לרב פפא ורב אשי משום דבשבויה לענין יחוד עם בעלה כהן כיון דהאיסור הוא משום שמא נטמאה מזוהמת קצת בעיניו ולא חיישינן ליחוד כל כך כמו בגרושה שלא זינתה. משא"כ לעיל דמיירי לענין שמירה בשעה שהיתה שבויה אין לחלק. מיהו זהו דוחק קצת כיון דאנוסה היא בשבויה לא ממאסה לבעלה. וכ"ש בעובדא דר' זכריה בן הקצב דהוא העיד עליה ורוצה לקיימה הרי אינה מאוסה בעיניו. ועיין בסמוך. וק"ל:
והנה הר"מ כהן תמה על הרמב"ם דמה איסור יש בפנויה. ולכאורה קשה עליו דלא מפרש מטעם חשש קידושין כדפירש"י גבי לא תתיחד עמו בגיטין דף ע"ג ובזה אתי שפיר טפי ברייתא דאבל רבתי דב"ש מתיר כל זמן שלא נשאת משום דלטעמיה אזיל דס"ל בגיטין דף פ' במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דלא חיישינן לקידושין. מיהו יש לומר דס"ל כמ"ש לעיל דף י"ג דכשאינם מתיחדים לפני עדים לא שייך קידושין בלא עדים ובמגרש ולנה עמו בפונדק שאני דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואיכא עדים ולא חיישינן הכא כולי האי דשמא יתיחדו לפני עדים כיון דהם נזהרים שלא להתיחד כלל. והעיקר נלפענ"ד דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה דס"ל דפנויה אסורה מן התורה בלאו דלא תהיה קדשה. וממילא דאתיא שפיר נמי מה שדקדקנו לעיל דרב פפא ורב אשי מדמי לעיל לשבויה משום דהתם שלא נתגרשה לגמרי ליכא איסור דאורייתא. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |