אילת השחר/כתובות/כז/א

אילת השחר כתובות כז א

דף כ"ז ע"א

בעי רבי ירמיה אינה מחזקת אלא אחת וכו' מר מדמי לי' לבבת אחת ומר מדמי לה לזאח"ז. בר"ן ביאר דכאן הוי כבא לשאול עליו ועל חבירו כיון דיודעת שזה נוגע לכל הנשים ואי"צ שתטעון נחבאתי דאל"כ מי יימר דכל א' תטעון נחביתי. וצ"ע דלפי"ז גם לפני שבאה א' לשאול ג"כ אנו יכולים לדון על כל הנשים ואין צריך באה לשאול כלל, וכיון דטעמו משום דבעיני השואל זה מקרי תרתי דסתרי מה שאנו מתירין לכולן וכאן הא אי"צ שתבוא לשאול ונוכל שפיר להתיר כולם, ואפשר דאה"נ דלא צריך לשאול, אלא כיון דכ"א מהן יודעת שלכולן מתירין מקרי בעיני כל הנשים תרתי דסתרי.

לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו. יש לעיין מה כאן הצד להחמיר, אם זה משום דאם אנו מתירין שניהם ואנו יודעים שזה א"א אין לנו לפסוק דבר שאינו אמת, אע"ג דלגבי כל דבר בפנ"ע יש להתיר, וכן משמע קצת ברש"י וכן ברש"י פסחים (דף י') הואיל ובהוראה אחת א"א לומר טהורים אתם דהא האחד ודאי טמא, או משום דבעיני השואל זה מחזי כשיקרא. והנה בר"ן הוכיח כפירש"י דכאן זה כבא לישאל עליו ועל חבירו, דליכא למימר כבאו לשאול בבת אחת דאטו משום דאנן ידעינן דנפסוק להם טהורות לכן זה בת אחת, א"כ גם בב' שבילין כן דאנו יודעים דלכולם שישאלו נפסוק להם דטהורים הם, וע"כ דרק כשבא לישאל עליו ועל חבירו דאז בעיני השואל נראה כשקר, אבל כשאינו שואל מי אומר דיודע שיש עוד אדם שיבוא לשאול, אבל כאן זה כבא לשאול על חבירו כיון שיודעת שכולם היו שבויות לכן הוי כיודע ובא לשאול על חבירו, ונמצא דלדבריו הענין מה שיודע דגם חבירו הוא באותו שאלה ויש מחזי כשיקרא, ולכן כתב מזה ראי' דאינה צריכה לטעון נחביתי אלא אף אי אינה טוענת היא טהורה, דאי צריכה לטעון הא אינה יודעת אם כ"א תטעון לא נחביתי.

ולדבריו צ"ל דחלוק באו לישאל בבת אחת דאז לכו"ע אסור דא"א לומר לשניהם טהורין אתם, אבל בבא לישאל עליו ועל חבירו טעם האוסר הוא משום דיודע שגם להשני זה נוגע, וזה מחזי כשיקרא בעיניו כשמתירין כולם.

התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי. יש לעיין לפי המבואר בש"ך (יו"ד סי' ק"י בכללי ספק ספיקא דין י"ח) בשם האו"ה דבאיסור דרבנן מחמת שמא אירע איסור בגופו דינו כאיסור גמור מה"ת, כגון בגבינות עכו"ם האסור משום שמא הוא איסור, אז אפי' אם יש ספק אם זה גבינת עכו"ם או גבינת ישראל מ"מ לא מקילינן בזה משום ספק ספיקא, וכן נמי לא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא [ועמש"כ לעיל דף כ"ו ב' על תוד"ה אנן, דבזה מבואר דברי התוס' שם], א"כ הא שבי' הוי כגוף האיסור וכחומר איסור גמור מה"ת, א"כ מה יועיל דלא ודאי איטמי, מ"מ הא ודאי נשבית, דכל אלו שלא היו במחבואה הא דין שבוי' עליהם והא ודאי איכא טובא דנשבו.

וע"כ צ"ל דמ"מ לגבי להעמיד כל א' אחזקה שאני, דכל חומרות שאנו אומרים באיסור דרבנן כזה הוא לגבי דין חומרת ספק, אבל לגבי דין חזקה מתחשבין בזה כבדין ספק ואין ודאי איסור.

ויש לבאר דאע"פ שעשאוהו ודאי איסור, מ"מ הא כל זה מפני שיש להסתפק אולי נטמאת, והנה בב' שבילין הוי תרתי דסתרי במה שמתירין שניהם, ולכן בבא לישאל עליו ועל חבירו א"א לטהר שניהם, אבל כאן אף אם נטהר כולם אין כאן סתירה דהא יתכן דכולם טהורין, לכן לגבי בא לישאל על כולם יש לטהר אע"פ שכשאנו דנין כלפי כל א' עשוהו כודאי אסורה.

ויש לעיין אם יש לנו לומר דלענין ספיקא דדינא דינו בכל זאת ככל ספיקא דרבנן דפסקינן לקולא, דהא פסק הרי"ף ז"ל דביש שם מחבואה שאינה מחזקת אלא אחת כולן מותרות, וכ' הר"ן כיון דזה בעיא דלא איפשיטא, הרי דלגבי זה דינו ככל ספק דרבנן לקולא, אע"ג דלגבי שאר ספיקות ס"ל האו"ה דלא מקילינן כבספיקא דרבנן, או אפשר דסברת הרי"ף כמו שהובא בשטמ"ק בשם הריטב"א דבעיא דאין מחזקת אלא אחת איפשיטא, והר"ן דס"ל משום ספק דרבנן לקולא לא יסבור כהאו"ה אלא דגם באופן דשבוי', וה"נ בגבינות עכו"ם היכא דיהי' ספק אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ואין חילוק בין ספק במציאות לספיקא דדינא.

תוד"ה כאן בכרכום. אע"ג דמספקא לן באינה מחזקת אלא אחת הכא פשיטא לן דשרו דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא. היינו דאינו ודאי אם ידעו מהמחבואה אבל לערוק ודאי ניסו ומסתמא הצליחה, וצריך טעם הא ההיתר הוא דתלינן על כל א' שמא נחבאה, אבל הא ודאי דאם הי' נוגע לא' היו מתירין, ורק משום דנוגע לכולן ביחד וכיון דלא נחבאו כולן לכן מיבעיא לן, ואותו ספק יש גם במה דערקא חד מינייהו.

והנה הרמב"ן הסתפק במאי דאמרינן דאם הי' מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות, אם מיירי דבמחבואה יכולים ליכנס כולם, ולפי"ז בהא דמספק"ל באינה מחזקת אלא אחת לאו דוקא אחת אלא דאין מחזקת כולן דאז כבר יש להסתפק, או דכל הבעיא בא' ממש אבל כל שיש מקום לכמה מהן להתחבאות זה נכלל במאי דפשיטא דמצלת. ומדברי התוס' משמע דהבעיא גם באם יש במחבואה מקום לכמה נשים, דהא במאי דאמרינן א"א דלא ערקא חד מינייהו ודאי אין הכונה דוקא אחת ערקא, דהא יתכן מאד דהרבה ניסו לברוח ואין לנו מספר מדוייק דרק א' היתה יכולה לברוח, א"כ אם נימא דכה"ג אין הבעיא דאז ודאי מותרות, מאי הי' קשה להם מאינה מחזקת אלא אחת, משמע דכל שאינה מחזקת כולן זה כבר בהבעיא, ע"ז הי' קשה להם דגם כאן ודאי לא הצליחו כולן לברוח, וא"כ זה כבר כעין הבעיא דאין מחזקת אלא אחת.

בא"ד. ולפי' הקונטרס קשה טובא חדא דפריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא. עי' בר"ן דתירץ שיטת רש"י, וביאור דבריו דהנה הא דפריך דלמא עקר חדא מינייהו ודאי לא נימא על כל עיר שמא עקר עכו"ם ובעיל, אלא ע"כ דבכרכום הא הם כמו בשבי' ואין ביד הנשים אפשרות לשמור עצמן ולהמלט אלא דבכרכום של אותה מלכות אין המלך רוצה שישחיתו ויזיקו לבני העיר ולא יבעלו, לכן כיון דמ"מ יש אפשרות שיבעלו לכן פריך דצריכות להיות אסורות כדין שבויות דהא אין ביד הנשים להציל עצמן, משא"כ באם יש מחבואה דיש ביד האשה אפשרות להתחבאות ולא להיות שבוי' אז יש להקל כיון דאינן כשבויות דבידן להתחבאות. וצ"ע אם שייך כאן להתיר כ"א לומר שהיא מהרוב, דכיון דהחשש הוא על יחידים שערקו הא ודאי רובן לא נבעלו, אלא כיון דהדרא לניחותא לא שייך בזה לילך אחר הרוב כמבואר בנזיר דף י"ב.

תוד"ה והלך בא' מהם. להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות פן יבואו לידי טומאה ודאי אם יגעו שניהם בככר אחד. הנה מזקיקים ע"כ היינו דכ"ז שלא יטבלו הם טמאים מדרבנן, א"כ למה הטהרות שעשו טהורים הא אנשים שהם טמאים מדרבנן נגעו בהטהרות, וצריך לחלק בין שעשו לפני שבאו לב"ד למה שעשו אח"כ, וצ"ע בר"ש (ריש פ"ה דטהרות) דכתב זה רק בשיטת ר"ע ור' יוסי, משמע דלשאר התנאים ל"צ כלל לטבול אפי' לגבי טהרות דמכאן ולהבא, ואם כאן אמרינן זה ברבנן צ"ע שם מה פליגי ר"ע ור' יוסי.

תוד"ה בבא לישאל. אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח"כ בא לישאל על חבירו דמר מדמי לי' לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד א' ומר מדמי לי' לזאח"ז כיון שטהרוהו קודם. צע"ק דבשלמא אם יש דין דכדי לפסוק לו דטהור צריך קביעות ב"ד שייך לומר דכל זמן ישיבת הב"ד אז מה שעומד בפניהם הוי כמעמד א' [וכעין דאמרינן בב"ק דף ע"ה שלא בב"ד אודי, אע"ג דר' יהושע אב ב"ד הי'], ויש להסתפק דאולי הוי כבת אחת, אבל הא אין דין כלל דצריך ב"ד בשאלות איסורין וטהרות ולא מושב ב"ד, דיוכל לשאול בטהרות את החכם במקום שרואהו אפילו בשוק ומשיב לו דהוא טהור, וא"כ אח"ז כששואל על השני הוי כלא במעמד א' כיון דאין ענין של מעמד א' כלל בפסק של דין איסורין.

בא"ד. מ"מ הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות היו והוי כאילו בא לישאל על כולם בבת אחת והכא מודו כו"ע. צע"ק למה זה כאילו בא לישאל על כולם, דהא יתכן דהם יודו שנטמאו ומנ"ל דלכולם יהא אותו השאלה, ואפשר דכיון דודאי יש הרבה שלא נטמאו ולכולם יהא נוגע אותה השאלה, והוי כאילו טוענות כ"א אני טהורה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א